החג מתקרב ובבתים רבים בישראל מתכוננות המשפחות לארוחה המסורתית. אלא שעבור החיילים, הלומי הקרב מדובר במאורע לא פשוט, כזה שדורש מהם לגייס כוחות לא פשוטים כדי להגיע לחגוג. הם עייפים, מצולקים נפשית ומראות המלחמה אינם מניחים להם - ביום ובלילה. שוחחנו עם שלושה לוחמים שמתמודדים עם הלם קרב, ומתארים את התחושות הקשות שמלוות אותם גם בימי החג.
"לא מצליח להתרגש מכלום"
הסיפור של רס"ר בר, מילואמניק בן 32 מרמלה, לא מתחיל עכשיו אלא ממבצע "צוק איתן". הוא מתמודד עם הלם קרב כבר כעשור. "הבעיה היא שבצוק איתן לא טיפלתי בעצמי ובמלחמה הנוכחית הכל היה אינטנסיבי יותר והתפרץ אצלי", הוא מספר בראיון ל-mako בריאות. "בהתחלה שמחתי שירדתי לעזה כי אני מכיר את האזור כבר מצוק איתן. לא ידעתי באיזה עוצמה זה יהיה. התחושות שיש לך שם הן בעיקר חוסר ודאות נוראי – אתה לא יודע מי יצוץ לך מאיפה, לא יודע מתי תצא הביתה או מה יקרה בעוד דקה".
מתי הבנת שאתה מתמודד עם משהו גדול?
"כשהייתי בעזה הרגשתי לראשונה שמשהו לא בסדר איתי. זה היה כשכמעט יריתי באחד החיילים שהיו איתי. היינו בטנק, והצוות שלי ישן בבניין ליד עם חירניקים והם כיוונו שעון מעורר כדי לקום עם שחר לכוננות. כשהם החלו לעלות על הטנק, התעוררתי מהצעדים ומיד דרכתי את הנשק. רק חיכיתי לתפוס פרצוף שניתן לחסל. כשהם ראו אותי הם החליפו צבעים בפנים מרוב הלם. מיד הרגיעו אותי והתעשתי".
היית דרוך.
אגלה לך משהו – אני עדיין, ואני עייף מזה. עייף מלסרוק אנשים ברחוב, לסרוק רכבים. זה הפך לדרך חיים. אני מסתובב עם האקדח שלי ושלוש מחסניות, מבין שאנחנו חיים בסביבה שבה הכל יכול לקרות בכל רגע. הפכתי להיות אדיש מאוד, סוג של קהות חושים כזאת – אני לא מצליח להתרגש מכלום. אני חי עם זה כבר עשור, לא זוכר את עצמי לפני זה. הפעם האחרונה שהרגשתי פרפרים בבטן ממישהי, למשל, הייתה כשהייתי בסדיר. כשהתחלתי את הטיפולים וחזרתי בראש אחורה לצוק איתן, לא היה לי מה לספר למטפלים כי לא זכרתי כלום. זו תופעה פסיכולוגית כזאת - מרוב רצון להדחיק המוח פשוט מוחק המון דברים ומראות. החלק המתסכל זה שבניגוד למה שהיה בצוק איתן כששחררנו אותנו הביתה ואמרו תודה רבה, פה דברים ממשיכים להתפתח – חודשיים אחרי שאני כבר לא בשטח, אני פתאום לא מכיר את עצמי".
מה בכל זאת עוזר לך קצת?
"שקט. להתנתק מכולם. זו הסיבה שלא מתחשק לי ללכת לארוחת החג. אני לא רוצה להיות בסביבת אנשים שניזונים מהלחצות ומשמועות בתקשורת. אני אישית לא רואה חדשות, כי זה סתם עושה רע בנשמה. קשה לי להיות בסביבת אנשים שמדברים איתי על מה שהיה ומחזירים אותי לאחור".
אתה לא יכול לומר להם פשוט שאתה מבקש שלא לדבר על נושאים כאלה במהלך הארוחה?
"תיאורטית אני יכול אבל זה תמיד מוביל לריבים. לצערי, ראיתי הכל מהכל אבל היחידים שאני מסוגל לדבר איתם על זה הם הלוחמים שחוו דברים דומים, אחרים פשוט לא מבינים ואני לא חושב שזה משהו שאפשר להסביר במילים".
יש חרטות?
"אני לא מתחרט על כלום, כי בחרתי להיות לוחם וינקתי ערכים של אהבת המדינה והבאתי בחשבון שפציעות נפשיות או פזיות הן חלק מהעניין. בסופו של דבר, הכוח של הצבא זה המילואים, ואם לא אנחנו – אז מי? גם היום, כשאני לא במיטבי, אני יודע שאם יקראו לי אני אלך. אין לי את האומץ לא ללכת אם צריך ואני יודע שחברים שלי שם".
מה המדינה צריכה לעשות כדי שיהיה יותר טוב?
"לשמחתי כיום יש קצת יותר מודעות לפוסט-טראומה. מבחינת האזרחים – להימנע מערוצי התקשורת. לא לאפשר את השטיפת מוח וההלחצות האלה. מציע להפסיק גם את ההפגנות כי זה לא נותן כלום. אני אישית לא סומך על ימין וגם לא על שמאל - פשוט צריך לתת לצה"ל יד חופשית, הם יודעים לעשות את העבודה".
בר מספר שכיום הוא מטופל, אבל בינתיים לא מרגיש שיפור במצבו. "אני נמצא בחווה שיקומית שלוש פעמים בשבוע, מטופל אצל עובדת סוציאלית ופסיכיאטר. הוא כמעט סיים את התואר שלו במדעי המחשב אבל כיום הוא מובטל. "אני פשוט לא מסוגל לחשוב על עבודה, אני קם בבוקר פותח את הטלוויזיה וזה – כך נראה היום שלי. גם בלילה אני לא ממש ישן. בגדול, אין לי חשק לכלום".
"ראיתי המון דברים במלחמה הנוכחית"
א'
סמ"ר א', בן ה-28 מהשומרון, מתגורר בחיפה בימים אלה. הוא נפצע ואושפז במצב בינוני בדצמבר האחרון במהלך הלחימה בעזה. "חטפנו אר.פי.ג'י וספגתי רסיסים בכל הגוף. בשיחה עם המדור, הוא מסביר שהאירוע הזה הוא לא מה שהוביל להלם הקרב שממנו הוא סובל, אבל הוא בהחלט חלק מאותם רצף אירועים שפצעו את הנפש שלו. "ראיתי המון דברים במלחמה הנוכחית: מחבלים, פצועים, פצמ"רים מתפוצצים וגם השתתפתי במבצע החזרת גופה של חטוף. אחד מהמאורעות שהכי השפיעו עליו, כפי שהוא מספר, היה כשהמג"ד שלו נהרג לו מול הפנים.
מה הרגשת באותו הרגע?
"בסיטואציה כזאת אתה בעיקר מנסה להבין מה קורה מבחינה טכנית באותו רגע – איפה אתה עומד ומה קורה סביבך. ה'עיבוד' מגיע בשלבים יותר מאוחרים".
הרבה לוחמים שחוו דברים קשים בוחרים שלא להגיע לארוחת החג המסורתית, אתה מבין את זה?
"אני בהחלט יכול להזדהות עם התחושות שזה מעורר בך", הוא אומר. "באופן אישי אני כן מתכנן ללכת, אבל להגיד לך שזה פשוט? בעיני ממש לא. אתה בוער בתוכך, זה לא זמן לחגוג. אני מרגיש שזה המוני, רועש ולא קשור לכלום, אבל זה חשוב למשפחה אז אני מנסה לעשות מאמץ".
אני מניחה שגם למשפחות לא תמיד פשוט להבין את הסיטואציה, יש לך עצות עבורם?
"לפעמים צריך לדעת מתי לתת את המרחב ולא להציק עם שאלות, וצריך גם לתת את החיבוק כזה מתאים. בגדול, כל לוחם מתמודד אחרת ולכל אחד יש צרכים ורצונות משלו. פשוט צריך לנסות לכבד את זה".
"מדובר באנשים 'שקופים' ולכן בניגוד לפצועי גוף, אותם לא תמיד רואים"
נדב וירש
המלחמה הנוכחית גבתה מחיר עצום: תושבים פונו מביתם, חיילים איבדו גפיים ומשפחות רבות מייחלות לשובם של החטופים שעוד נותרו בידי חמאס. אבל את המחיר הנפשי שמשלמים חיילים רבים לרוב לא ניתן לראות בעיניים. סמ"ר נדב וירש, יו״ר פורום הלומי קרב שמאגד מאות הלומי קרב, מכיר את התופעה מקרוב. הוא עצמו מתמודד עם פגיעה נפשית עוד מתקופת שירותו במבצע "צוק איתן", שבעקבותיה גם חלה במחלת עור בשם פסוריאזיס. "אני לומד להתמודד עם המצב, אבל זה לא קל. אני מכיר המון הלומי קרב שבוחרים לבלות את החג בגפם. אני מדבר על אנשים שמוציאים תארים אקדמאים ובסוף יושבים בבית שנים בלי לעשות כלום, כי הדיכאון וחוסר החשק משתלטים עליהם. לצערי מדובר באנשים 'שקופים' ולכן בניגוד לפצועי גוף, אותם לא תמיד רואים".
לדבריו, חשוב שהחברה תעשה יותר עבור אותם לוחמים שמסכנים את חייהם ואת גופם מדי יום. "צריך לדאוג להם, להשקיע במעטפת טיפולית אינדיבידואלית. המטרה שלנו היא בסוף שהלוחמים היקרים האלה יוכלו לשוב לחיות את חייהם וישתלבו במעגל התעסוקתי והחברתי. המצב הזה עלול להשפיע על החברה כולה ומוטב שנתעורר שעה אחת קודם".
וירש מספר שהוא דואג לטפל בעצמו לאורך השנים. "אני הולך לטיפולים אלטרנטיביים, הולך לטיפול פסיכולוגי, למדקר רפלקסולוגי – יש הרבה אופציות לשמחתי ואני מרגיש שזה עוזר לי עם הזמן ומחזק אותי".
אתה יכול להבין את מי שלא רוצה ללכת לארוחה?
"מבין מאוד. ההלום נמצא במקום אחר הוא לא רוצה לעשות כלום ולדבר או להיות נושא השיחה כי זה מביא אותו לטריגר מסוים. גם בארוחות שישי אנשים קמים והולכים כשהם חוזרים מהקרב אבל אפשר לעבוד על זה"
אולי גם המשפחה זקוקה לכלים?
"בהחלט. אני חושב שאין מספיק כלים להורים מה לעשות עם הלום קרב שחוזר הביתה. יש הרבה משפחות שלא יודעות להתמודד. לצערי אין משהו רלוונטי בפועל. גם להם קשה".