>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
במאי 2014, עברתי בדיקת שד אצל כירורג השד שלי, שהמליץ על בדיקת ממוגרפיה ייחודית עם יוד. לבדיקה זו שולחים נשים כמוני, בעלות שד צפוף, קטן ורקמתי. עבורי, הבדיקה הייתה חשובה כפליים מאחר ורק לפני 4 שנים חלתה אחותי הצעירה בסרטן שד גרורתי, בו היא עדיין נלחמת. בממוגרפיה ובאולטרסאונד זיהו גוש קטן ולכן מיד זומנתי לביופסיה. בדיוק 24 שעות אחרי הביופסיה הגיעה השיחה הבהולה והמבהילה ממזכירתו של כירורג השד: "הרופא מבקש שתגיעי עוד היום בערב!". ליבי הלם בחוזקה ובראשי החלו להתרוצץ המחשבות: "זהו, יש לי גידול והוא ממאיר".
כפי שתיארתי לעצמי, הרופא עוד באותו ערב עדכן אותי שהגידול בשד הוא ממאיר והסביר לי מהן הבדיקות שעליי לעבור. קבעתי תור לניתוח והלכתי לקנות קלסר ורוד. מהמקרה של אחותי ידעתי כמה חשוב שאהיה מאורגנת ולא אאבד את העשתונות. עם הניתוח הצלחתי להתמודד כששכנעתי את עצמי שזהו כמו ניתוח תוספתן או הוצאת ציסטה.
אולי זה יישמע מעט מוזר, אבל לא הרגשתי שהשמים נופלים עליי או שהכל נגמר, נעשתה עבורי 'הכנה' לקראת המחלה. לפני הבדיקה פגשתי את אורלי הראל, מתנדבת בעמותת "אחת מתשע" כשסיפרה על החשיבות בגילוי מוקדם במקום עבודתי. בהרצאה היא סיפרה את סיפורה האישי המדהים. בסוף ההרצאה ניגשתי אליה וסיפרתי לה על אחותי שחולה בסרטן שד גרורתי. רציתי ליצור דרכה חיבור בין אחותי לעמותה, על מנת שמישהי שהתמודדה בעצמה עם המחלה תוכל ללוות אותה ולהוות עבורה אוזן קשבת. לא שיערתי ששבועיים מאוחר יותר אצור קשר עם העמותה בגלל הסרטן שלי.
רק לא לספר לסבתא
לא ידעתי איך להתמודד עם משפחתי הקרובה. איך אספר לילדיי? איך אספר לאחותי החולה? ואיך אספר לאמא שלי שעולמה ייחרב רק מהידיעה שגם אני חולה בסרטן?
עוד ב-mako בריאות:
>> וגיניזמוס: כשהראש רוצה סקס והגוף לא
>> שומרים בבטן: מיתוסים ממערכת העיכול
>> אימון למקצוענים: הפלאנק שיפרק אתכם
האמת, שמול הילדים, שהיו יחסית בוגרים החלטנו לא לעשות סיפור. במקום לקיים 'שיחה משפחתית' סיפרתי לכל אחד באופן אישי שמצאו לי גוש בשד, שינתחו ויוציאו אותו. הסברתי להם שהדברים לא נראים מסובכים אבל דרך הטיפול אחרי הניתוח אינה ידועה. ילדיי המדהימים הופתעו, אבל מיד התעשתו ואמרו שנעבור את המשוכה כולנו יחד. נתתי בהם אמון, הם גם יכלו לספר שאני חולה למי שהם רוצים, זה לא היה סוד. בקשה אחת הייתה לי אליהם- לא לספר לסבתא שלהם, לאמא שלי דבר.
כן, לאמא שלי לא סיפרתי על היותי חולה, לא יכולתי להעמיס עליה עוד ענין כל כך כבד. אמי נמנית מהאנשים שמתייחסים לסרטן כאל מחלה סופנית והגילוי שלי היה עלול לשתק אותה. המחלה של אחותי מספיק מורכבת עבורה. לא רציתי להיחשב כחולה או שהיא תתייחס אלי כחולה, תרחם עלי ותשדר אנרגיות שליליות. היה לי ברור שאעבור את הניתוח ואמשיך קדימה. כן סיפרתי לה שמצאו לי ציסטה קטנה שחייבים להוציא, אך גם הציסטה יצרה דרמה סביבה. אמי התעקשה לעזור בימים שאחרי הניתוח אבל מבחינתה ברגע שהוציאו אותה זה נגמר.
אחרי הניתוח להוצאת הגוש מהשד חזרתי לחיי הרגילים, קיבלתי חופשת מחלה של שלושה שבועות אבל מצאתי את עצמי בעבודה כעבור שבוע. למזלי הגדול, לא הייתי צריכה לעבור טיפולים כימותרפיים אלא רק סדרה קצרה של הקרנות ולהתחיל לקחת כדורים למשך 5 שנים. לאורך כל ההתמודדות עם המחלה שיננתי את המנטרה: "הגילוי המוקדם הוא מתנת חיים שקיבלתי והרופא המדהים שלי הציל את חיי". אי אפשר לדעת איפה יכולתי להיות היום אם לא הייתי בודקת את עצמי, או דוחה את הבדיקה. חשוב שתדעו כמה חשוב להיבדק על ידי כירורג שד, לדעת, להיות מודעת ולעולם לא לדחות את הבדיקה הזו.
* בכדי לשמוע עוד על פעילות עמותת "אחת מתשע" ניתן לפנות אלינו - דרך הטלפון: 1-800-363-400, אתר העמותה ועמוד הפייסבוק