מגפת הקורונה משפיעה על חייהם של מיליארדים ברחבי העולם. עד היום ידוע על מעל חצי מיליארד איש שנדבקו בנגיף, ועל יותר משישה מיליון שמתו. אך גם מי שחלו והחלימו אינם פטורים בהכרח מתסמינים: ההחלמה היא במקרים רבים רק תחילתו של השלב הקליני הבא – תסמונת פוסט-קורונה, או לונג קוביד. התסמונת עצמה אינה מחלה אחת, אלא כמה תסמונות נפרדות בעלות מאפיינים ייחודיים ותסמינים שונים.
הנגיף נגד חוש הריח
אחד המאפיינים המטרידים ביותר של פוסט-קורונה הוא השפעתה על מערכת העצבים, ובפרט על המוח. אחד התסמינים הנוירולוגיים הראשונים שזוהו היה שינוי או אובדן מוחלט של חוש הריח לתקופה של שבועות ואף חודשים אחדים. תסמין זה גרם דאגה רבה בימים של תחילת המגפה, שכן עצב הריח הוא אחד מ-12 העצבים המרכזיים של הגוף, ופגיעה בו עלולה להעיד על פגיעה במוח או על חדירת הנגיף למוח.
הודות למאמץ המחקרי האדיר שהופנה למגפת הקורונה, כשמונה חודשים בלבד מפרוץ המגפה פורסם בכתב העת המדעי Science Advances מחקר המסביר כיצד נגיף הקורונה פוגע בחוש הריח. החוקרים בחנו דגימות מביופסיית אף של מטופלים ובחנו את הביטוי הגנטי של ה-RNA שבהן, במטרה לגלות מה הייתה פעולתם האחרונה של התאים. לחוקרים ציפתה הפתעה משמחת למדי – התוצאות הראו כי נגיף הקורונה אינו מסוגל לחדור לתאי עצב, וכי הפגיעה ממוקדת בתאים התומכים בהם ומחזיקים אותם במקומם. הסיבה לכך היא שתאי עצב אינם מבטאים את המולקולות שנגיף הקורונה משתמש בהן כדי לחדור לתאים – ACE2 ו-TMPRSS2.
התגלית הייתה מעודדת מאוד, משום שהתאים התומכים הם בעלי יכולת התחדשות מצוינת ויכולים להתאושש מהנזק שנגרם להם, או מאובדן של רבים מהם – כלומר, ייתכן שהנזק לחוש הריח אינו קבוע. זאת בניגוד לתאי עצב, המתחדשים באיטיות ובצורה מוגבלת מאוד, ופגיעה בהם עלולה לגרום נזק ממושך. החוקרים ציינו שהפגיעה בתאים התומכים משפיעה על תאי העצב, בין היתר בעקבות שינויים במאזן המים והמלחים שעליו אחראים תאים אלה, ופוגעת ביכולתם של תאי העצב להעביר מידע.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
היום שאחרי
אף שהפגיעה בחוש הריח מטרידה למדי, היא נחשבת לאחת התופעות הנוירולוגיות הקלות ביותר האופייניות לתסמונת פוסט-קורונה. בסדרה של סקרי חולים שכללו אלפי משתתפים, תועדו תופעות המעידות על השפעות ישירות על המוח עצמו. בעוד ש-80 אחוזים ממקרי ההדבקה בקורונה מתבטאים רק במחלה קלה או אף בהיעדר מוחלט של תסמינים, סקר שהקיף 3,762 מחלימים מקורונה מצא כי יותר מ-50 אחוזים מהם עדיין סבלו מתסמיני פוסט-קורונה כשבעה חודשים לאחר החלמתם. נוסף על אובדן חוש הריח, תסמינים אלו כללו חולשת שרירים, עייפות ובעיות בתפקוד הקוגניטיבי. מחקר נוסף שבחן 1,733 מחלימים מקורונה הראה כי כשישה חודשים לאחר המחלה, כ-76 אחוזים מהם דיווחו על תסמיני פוסט-קורונה שכללו בין היתר עייפות, חולשת שרירים ובעיות שינה. במחקרים אחרים תועדו גם דיווחים על כאבים כרוניים כגון כאבי ראש ומפרקים, וכן בעיות זיכרון ובעיות קשב וריכוז. ככלל, תופעות פוסט-קורונה שהוגדרו במחקר כתסמינים שנמשכו מעל שבועיים לאחר סיום המחלה הופיעו בשכיחות של כ-80 אחוזים.
ראוי לציין כי נגיף קורונה אינו מיוחד בכך שתופעות הלוואי שלו מתמשכות לאחר המחלה, ואף אינו הנגיף היחיד שגורם לתופעות נוירולוגיות. מגפות נגיפיות קודמות, כגון השפעת הרוסית של 1889, השפעת הספרדית של 1918 ומגפת הדיפתריה של 1935, גרמו כולן לתופעות נוירולוגיות מתמשכות ובייחוד לעייפות ולכאבי שרירים.
מיקרו שבץ ובלבול של מערכת החיסון
מגוון הסימפטומים ושכיחותם סיפקו רמזים לאופן שבו נגיף הקורונה גורם להם. אחת ההשפעות העיקריות של הקורונה על המוח היא עלייה בפעילות הדלקתית. התגובה של מערכת החיסון גורמת לתופעות לוואי הפוגעות באופן ישיר בתפקודם של תאי העצב, וכפועל יוצא – בתפקודו של המוח כולו. בתנאים רגילים, המוח נחשב לאתר מבודד מהתגובות הדלקתיות בשאר הגוף, הודות למחסום הדם-מוח המגונן עליו. גורמים רבים תורמים לפעילות הדלקתית במוח בעקבות הקורונה, ואנו נתמקד בשניים הבולטים ביותר.
מקורו של הגורם הראשון כלל אינו במוח, אלא בדם. ידוע כי הקורונה גורמת לשינויים במנגנוני הקרישה של הגוף. שינויים אלו, בשילוב עם ריבוי כלי הדם העדינים במוח, מגדילים את הסיכוי לאירועי שבץ וגורמים לריבוי אירועי "מיקרו-שבץ" שבמהלכם מתרחשים דימומים קטנים ברחבי המוח. בניגוד לאירועי שבץ מלאים, "מיקרו-שבץ" יהיה קטן ובלתי מורגש, אך יעורר תגובה חיסונית נרחבת במוח.
הגורם השני קשור ישירות להשפעתו של נגיף הקורונה על מערכת החיסון. נגיף הקורונה מוביל לשיבושים ניכרים בפעולת מערכת החיסון, שבשלב הראשון עלולים לגרום לסערת ציטוקינים. אך הכשלים בפעילותה של מערכת החיסון אינם מסתיימים לאחר ההחלמה מהנגיף. מחקרים אחדים הראו כי מערכת החיסון של המחלימים מקורונה ממשיכה לייצר נוגדנים נגד חלבונים המצויים בגוף, ובפרט נגד חלבונים הדרושים לתקשורת ולהעברת אותות במערכת העצבים. בכמה מחקרים נמצא כי שיעור המחלימים שמערכת החיסון שלהם פיתחה נוגדנים עצמיים משתנה, אך נע בין 24 אחוזים ל-57 אחוזים. לעומת זאת, באוכלוסייה הכללית שיעורם הוא 0.05 אחוזים. נוכחותם של נוגדנים אלו עלולה לגרום למערכת החיסון לתקוף תאי עצב ולפגוע ביכולתם להעביר אותות. פגיעה זו בתאי העצב עשויה להסביר את התופעות הנוירולוגיות המופיעות בתסמונת פוסט-קורונה. הימצאותם של נוגדנים אלו בדם מקושרת באופן ישיר לכמה מחלות הכרוכות בכאבים כרוניים, כגון פיברומיאלגיה (דאבת) – מחלה נדירה הדומה בתסמיניה לתסמונת פוסט-קורונה.
גם כאן, לחיסונים יש יתרון ברור. במחקר שביצעה קבוצת חוקרים מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן על מדגם של יותר מ-3,000 מחלימים, נמצא כי למחוסנים יש סיכוי נמוך פי שניים ויותר לחוות תסמיני פוסט-קורונה כגון עייפות, כאבי ראש וכאבי שרירים, בהשוואה ללא-מחוסנים שנדבקו בקורונה.
האם מעז יצא מתוק?
פגיעתה של הקורונה במערכת העצבים היא אומנם בשורה רעה, אבל יש לה גם צד חיובי. הבנת המנגנונים האחראים לה עשויה להוות עזרה מפתיעה לאנשים הסובלים ממחלות נדירות הדומות במאפייניהן לתסמונת פוסט-קורונה. מחלות נדירות כאלה זוכות בדרך כלל לתשומת לב ולמשאבים מוגבלים, ואילו כעת, המאמץ המחקרי האדיר המושקע בפיתוח טיפול לתסמיני הפוסט-קורונה עשוי להניב טיפולים ותרופות חדשות שיסייעו גם לחולים במחלות אלו. בפרט, מחקרים אחדים הראו שאותם טיפולים או טיפולים דומים יוכלו לסייע לחולים בתסמונת פוסט-קורונה ולסובלים מפיברומיאלגיה או מתשישות כרונית. ייתכן אפוא שמעז יצא מתוק: הקורונה אומנם גרמה למוות ולסבל רבים, אבל ההתגייסות המדעית נגדה עשויה לשפר את חייהם של אנשים החולים במחלות אחרות.