"יום אחד הרגשתי גוש בשד. בהתחלה חשבתי שאולי אני מדמיינת. לקח לי זמן עד שהבנתי, עד שהחלטתי ללכת לבדוק אם מה שאני מרגישה הוא אמיתי". ככה מתחיל הסיפור של זהר מנור.
מדי שנה בסתיו, אנחנו נזכרות שכל אחת מאיתנו יכולה להיות "אחת משמונה". זהר היא הפנים מאחורי הסטטיסטיקה של סרטן השד, וכשהיא אומרת "הרגשתי גוש בשד", המשפט המצמרר ממחיש עד כמה זה קרוב לכל אחת מאיתנו. המחלה המפחידה הזו, סרטן השד, יכולה להגיח משום מקום ולהפוך את החיים ברגע. מה שחשוב בעניין הזה הוא שאבחון מוקדם מציל חיים, ושלסרטן השד יש טיפולים יעילים ובטוחים.
עבור זהר, "אחת משמונה" זו כבר לא רק סטטיסטיקה. אלה חיים שנעצרו ביום אחד. היא בת 40, נשואה ואם לבן 10 ולבת 6, עובדת סוציאלית, מטפלת ומדריכה לטיפול משפחתי וזוגי שמתגוררת במושבה כפר תבור. "בסוף ההיריון עם הבת שלי, לפני שש שנים, היה לי גוש בשד השני, אבל די התעלמתי. רק אחרי הלידה מצאתי זמן לבדוק. התברר שמדובר בגוש שפיר. נשארתי במעקב אבל לא תיארתי לעצמי שלאחר חמש שנים הסיפור יחזור על עצמו, הפעם בשד השני", היא מספרת.
"הגעתי לרופאה שלי בבית החולים העמק בעפולה. הייתי רגועה. אני צעירה, אין לנו היסטוריה של סרטן שד במשפחה, אני לא נשאית של הגן BRCA, לכן האמנתי שמדובר בגוש שפיר, בדיוק כפי שהיה לאחר ההיריון. גם הרופאה שלי חשבה כך, אבל כמובן שהיא שלחה אותי לבצע בדיקת אולטרה-סאונד והמליצה שנמשיך את המעקב".
"מרגע שהגיעו התשובות של הביופסיה – הכל השתנה"
זהר המשיכה להרגיש רגועה ובטוחה, אבל לא לזמן רב. "אחרי שבועיים הגעתי לבדיקה, ומיד הרגשתי שמשהו לא בסדר. משהו בהתנהגות של טכנאית האולטרסאונד שידר לחץ. חיכיתי בחוץ, היא קראה לרופאה והיה מתח באוויר. התקשרתי לבעלי ואמרתי 'זה לא כמו כל בדיקה, זה מרגיש אחרת'. הרופאה אמרה שצריך לשלול את החשד, קבעו תור לממוגרפיה ולביופסיה. אני אדם אופטימי, מסתכלת על הצדדים החיוביים ומרגיעה את עצמי, אבל מרגע שהגיעו התשובות של הביופסיה זה היה סרט אחר לגמרי".
"יום לאחר שהתקבלו תוצאות הביופסיה התקשרה אליי אחות מלווה והזמינה אותי לפגישה אצל הכירורג כדי לקבל הסבר", ממשיכה זהר. "הציפייה באותו סוף שבוע הייתה קשה. הבנתי שלא מזמינים מישהו כשהתשובה שלילית. לא עמדתי במתח וביום שישי בערב נכנסתי לאפליקציה של קופת החולים והוצאתי את התשובה. הבנתי שהגוש סרטני וצריך לקבוע תור לאונקולוג. הידיעה הזו לא גרמה לפגישה עם הכירורג ולהסבר שקיבלתי להיות קלים יותר".
כל אותו סוף שבוע זהר הייתה ב"דאון מטורף", לדבריה. "צלצלתי לחברה טובה, שבהמשך ליוותה אותי לאורך כל השנה שבה קיבלתי טיפול, אבל החלטתי לא לספר למשפחה עד שאדע בדיוק מה יש לי, איזה טיפול אצטרך, מה גודל הגידול ומה המשמעות", היא נזכרת.
"לילדים סיפרתי בהדרגה: בהתחלה אמרתי שאני הולכת לבדיקות, בלי להזכיר את המילה סרטן, אבל הם הרגישו את המתח בבית וכבר אי אפשר היה להסתיר. הסברתי שיש לי גוש, שזה לא מדבק ושאני מקבלת טיפול כדי להבריא. הבטחתי להם שאני אחלים. המציאות הייתה מטורפת, אבל החיים שלנו, בעיקר של הילדים, לא נעצרו בגלל הסרטן".
הטיפולים היו לא קלים, "הסרטן שלי היה מסוג HER2חיובי והגוש היה גדול, אז קיבלתי טיפול כימותרפי וטיפול ביולוגי. אחרי הטיפול עברתי ניתוח, הקרנות וקיבלתי טיפול ביולוגי. קיבלתי את כל החבילה, לא חסכו ממני כלום", היא מספרת.
"זו הייתה שנה מאד מאתגרת, אבל עברתי אותה", היא אומרת, "הייתי בשיא שלי מבחינה מקצועית ומאוד עמוסה: טיפלתי, הדרכתי סטודנטים, ניהלתי תכנית של הורים וילדים בגיל הרך, הקליניקה בבית הייתה מלאה וביקשו שאקים תחנה נוספת. באמצע כל העשייה הבנתי שאני צריכה לעצור את המרוץ, לקחת הפסקה, להתבונן בעצמי ממקום שבא ללמד אותי מה באמת חשוב לי. אני לא חושבת שקיבלתי 'מתנה', קיבלתי חתיכת כאפה, והיום, כשאני מתחילה לחזור לחיים שלי, אני קשובה יותר לעצמי. מבינה מתי אני מותשת, מתי לעצור ומתי לשחרר, גם אם זה פרויקט מאתגר שאני רוצה לעשות".
"איך מתמודדים עם הטיפולים?", שואלת זהר ועונה מיד: "קיבלתי המון עזרה מהמשפחה, בעלי הוריד הילוך בעבודה והפך יותר פעיל בבית. כולם התגייסו לעזור. לפני הניתוח קיבלתי טיפול בעירוי תוך ורידי. בכל שלושה שבועות הייתי מבלה כמה שעות בבית החולים. זה לא כמו הניתוח, שמתעוררים ומרגישים כאבים. החדירו לי חומר שנראה כמו מים וחזרתי הביתה. הכניסה למחלקה הייתה מטלטלת עבורי, אבל במהלך הטיפול עצמו לא הרגשתי שאני חולה. הקושי האמיתי היה בהתמודדות עם תופעות הלוואי. אבל מהר מאד הבנתי שאחרי יום-יומיים הן עוברות ואני חוזרת להרגיש יותר טוב. זה מה שהחזיק אותי – הידיעה שעוד רגע זה יגמר. היה לי זמן התאוששות בין טיפול לטיפול, יכולתי לקום מהמיטה להיות עם הילדים, להרגיש חיונית, לאסוף כוחות".
"לאחר הניתוח הפסיקו עם הכימותרפיה והמשיכו רק עם הטיפול הביולוגי. זו הייתה הקלה משמעותית", היא מוסיפה, "כבר לא הייתי צריכה להתחבר לעירוי לכמה שעות ולשבת במחלקה. הייתי באה כל שלושה שבועות, מקבלת זריקה בלי צורך לחפש וריד וחוזרת הביתה".
לפני חודש זהר סיימה את הטיפול בסרטן השד, כיום היא מחלימה וממשיכה להיות במעקב.
מה המסר שתרצי להעביר לנשים שחוששות מן המחלה ומן הטיפולים?
"שיזכרו שיש לזה סוף, שרוב הנשים שאובחנו עם סרטן השד מקבלות טיפולים יעילים ובטוחים, מחלימות וחוזרות לחיים", היא משיבה, "זו דרך שצריך לעבור. זו שנה קשה, אני לא יכולה ליפות את המציאות, אבל אחריה יבואו עוד הרבה שנים. ובעיקר: אל תזניחו. אם יש ספק אז אין ספק. גם אם נדמה לך שאת מדמיינת עדיף לבדוק ולא לפחד".
יש להדגיש כי בחירת הטיפול האפשרי הינו להחלטת המטפל הרושם את המרשם בהתייעצות עם המטופל. המידע נכון לאוקטובר 2021. למידע נוסף ,יש לפנות לרופא המטפל. שירות לציבור. מוגש בחסות חברת רוש פרמצבטיקה (ישראל) בע"מ.