"ערב אחד חבר אמר לי "בוא נוריד ראש". זו היתה הפעם הראשונה ובכלל לא הבנתי מה קורה לי. חשבתי, "וואו, אני עושה סמים" והמילה הזו נשמעה לי גדולה, אבל לא הרגשתי כלום. למחרת בערב שוב ישבתי איתם. פתאום נפלה עליי שלווה, הרגשתי שאני מתחבר עם עצמי ואוהב את עצמי, שהעולם נהיה שקט ושום דבר כבר לא משנה. ישבתי, חייכתי והיה לי טוב עם עצמי. מאז השתמשתי קבוע בגראס, חשיש, אלכוהול. התמכרתי. החיים שלי סבבו סביב זה. לא היתה לי תקוה, הרגשתי שמה שאני לא עושה – אני נכשל".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הדובר הוא מוטי (19), השם בדוי לבקשתו. הוא בן למשפחה חרדית מאזור ירושלים, היום – לאחר שהשתקם ונגמל, הוא חילוני. הנתק התחיל בגיל 13. כשיצא בפעם הראשונה בחייו מבית הוריו לישיבה. הוא לא מצא שם את מקומו, ולא הצליח להשתלב במסגרת ולהתמיד בלימודים כפי שציפו ממנו, סולק מהישיבה, התקבל לאחרת שגם ממנה סולק. "זה לא התאים לי, לימודים אינטנסיביים, 9 שעות ביום, עם הפרעת קשב וריכוז. לא הקשבתי, לא השתתפתי, בישיבה החליטו שאני לא מתאים, להורים שלי זה היה מאד קשה, חשבו שאני לא ילד מוצלח, הרגשתי מתוסכל, אבל עדיין לא הבנתי שזו לא הסביבה המתאימה לי".
ב-4 השנים הבאות הוא התקבל וסולק מ-10 ישיבות, עד שבסופו של דבר חזר לגור בבית הוריו. "הרגשתי מנותק, בודד, חסר שייכות. המצב הנפשי שלי התדרדר, לא היתה לי מוטיבציה לחיות, הרגשתי שלא יקרה כלום אם אמות, אם יבוא מחבל ויהרוג אותי. לא מצאתי את המקום שלי בעולם. עד שהתחברתי לילדים אחרים שלא מוצאים את עצמם בעולם והתחלתי לעשן איתם נרגילות וסיגריות, התחלתי לשתות אלכוהול, ואז הגיע החבר הזה והציע לי לעשן באנג, ומכאן כבר לא היתה לי דרך חזרה".
הוא עזב את בית הוריו ועבר לגור ברחוב. "היינו יושבים באיזה פארק, חברה של סטלנים, מי שהיה לו כסף, היה מזמין את האחרים. זו היתה הרגשה של ביתיות וחברות ומשפחתיות, שהכל סבבה".
עוד ב-mako בריאות:
>> למה פסיכיאטרים קושרים מטופלים? כל האמת מאחורי הקשירות
>> שעווה וביקיני: האם זה בריא למרוט את שערות הערווה?
>> סלמון ובטטה: 9 הארוחות הכי בריאות שיש
איך השגת כסף לסמים?
"בהתחלה הייתי משיג 20-30 שקל, להרגיש שאני משתתף. אחר כך זה כבר היה 200-300 שקל ליום. בשלב הראשון אתה לא מבין למה אמרו שסמים זה רע. הייתי מאושר. כשאתה שיכור אתה עושה דברים מביכים, אבל כשאתה מעשן אתה שמח, בהתחלה זה שלב שאתה רק בודק מה קורה פה".
בהדרגה מצא את עצמו עמוק בסמים. כל היום חושב רק על דבר אחד: להשיג עוד כסף לסמים, כדי להרגיש את האושר הזה. אבל זה כבר לא שם. מוטי: "מי שמשתמש בסמים ברמה התמכרותית חי בקושי עצום. אתה מנסה להתמיד בעבודה, אבל יום אחד מישהו מעליב אותך, הבוס צועק עליך כי עשית פדיחה, ואתה לא יודע איך להתמודד ועוזב. בורח.
"כשישנתי ברחוב, הייתי כל ערב במקום אחר, שאליו הרגלים לקחו אותי. בחורף, היינו מתכווצים כמה חברה ביחד ומפנטזים על בית חם, מחממים אחד את השני. הראש כל הזמן עסוק ב'איך אני מארגן עוד כסף'. אוכל, שינה, מקלחת, נדחקים לפינה: אתה רוצה את הסמים שלך ורוצה כסף לקנות אותם. הכרתי הרבה נערים במצב כזה, היינו באותו סרט, מסתובבים יחד ומעודדים אחד את השני. היינו פונים לאנשים ברחוב, מספרים ש'איבדתי את הארנק ואין לי כסף לחזור הביתה', ואנשים היו נותנים. הייתי נכנס לחנות, לוקח פיצה או שווארמה ואוכל בלי לשלם. פעם תכננו שוד, אבל זה לא יצא, ברוך השם. היה לי רע מאד באותה התקופה והדרך היחידה לשכוח שרע לי היתה לעשן סמים. כי רק ככה יהיה לי טוב כמה שעות ואצליח להירדם במהירות גם אם אני ברחוב, בלי שמיכה".
איך נחלצת מהעולם הזה?
"באחת הפנימיות הכירו לי עובדת סוציאלית ששמרה איתי על קשר גם כשהייתי ברחוב. היא דיברה איתי על סמים ועל החיים, אמרה לי לנסות את רטורנו - מרכז לטיפול וגמילה מהתמכרויות. לא הבנתי שאני צריך את זה, אבל לא היה לי מה להפסיד, חשבתי שאני תמיד יכול לצאת משם, שהרחוב תמיד מחכה לי. אנסה שבועיים ואז אחליט".
הוא נשאר שם 7 חודשים, מסתגל לעולם של כללים וחוקים. "בתקופה הראשונה בקהילה הייתי בהכחשה, לא רציתי להיות שם, רציתי סמים. פגשתי אנשים מוזרים, מכל מיני סוגים וצבעים וגילאים. שוק טוטלי. סדר יום שאתה לא רגיל אליו, כשחייתי ברחוב עשיתי מה שאני רוצה. פתאום אתה צריך לקום ב-6 בבוקר, אסור לדבר בחדר האוכל. כל מיני כללים הזויים. לא הבנתי מה זה המקום המוזר הזה ולמה. רק אחרי 4-5 חודשים התחלתי להבין את הרעיון של הקהילה, למה אני פה ומה אני רוצה להשיג. יש הרבה שלא מחזיקים מעמד, חוזרים לרחוב, לבית הכלא, ואז מגיעים חזרה לקהילה".
מה הבנת?
"שאני יכול לשנות את מי שאני. שאני רוצה חיים רגילים ושאני יכול. בתקופה של השימוש והסמים והחיים החשוכים לא שלא רציתי, לא האמנתי שאני יכול. כי בתקופה של סמים צריך לגנוב ולשנורר כדי ללכת לישון, אתה חי בחוסר תקוה. אתה לא רואה את האור. וכשאתה עומד באתגרים ומתמודד עם קושי ועם מטלות, אתה מתחיל להאמין שאתה יכול. ואתה מתחיל לחלום, רוצה להצליח. להיות בחברה שאוהבת אותי. ברטורנו נדלק לי הנר בלב, התחלתי לרצות, והיה שווה להילחם על זה".
היו משברים, גם אותם הוא צלח. המפגש עם ההורים, החופשות, היציאה הביתה בשבת, בלבלו אותו. אבל בהדרגה גמלה ההחלטה שהקהילה היא המקום היחיד עבורו, והוא התחיל להילחם על חייו ונאחז בטיפול שקיבל ברטורנו.