"הייתי ילד טוב, ירדתי לאילת ועבדתי במסעדה. כל עובדי המסעדה היו מהמרים, לוקחים סמים, שותים אלכוהול, ורק אני הייתי חוסך כסף כדי לשלוח למשפחה שלי, כדי שהאחים שלי ילמדו ושאני אוכל להתחתן. אחד האחים שלי כבר היה מכור לסמים וידעתי מה זה עושה לבן אדם. יום אחד חבר מהכפר מספר לי שאבא שלי ארס אותי לבת הדוד שלי. אצלנו בבית אבא היה קובע הכל: מה נאכל, מה נלבש, עם מי נתחתן. גדלתי בבית שבו מי שבוכה – מקבל מכות, מי שצוחק – מקבל מכות, מי שמרביץ - מקבל מכות. היה עוני, היינו 12 אחים ואחיות. לא היה לי אומץ לומר לאבא לא, שאני לא רוצה להתחתן עם בת הדוד ורציתי להעניש את אבא שלי. חבר נתן לי בוף של חשיש, אחרי כמה שעות התעלפתי, הרגשתי שאני עומד למות. אבל החלטתי להיות נרקומן כדי לנקום באבא", מספר אחמד בכרי, אחיו של השחקן מוחמד בכרי.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
אחמד הפך מכור לסמים בגיל 24. היום, בגיל 54 הוא נשוי עם שני בנים שרק אחד מהם יודע על עברו, מדריך נגמלים ומרצה בנושא התמכרות לסמים. "במסגרת הגמילה שעברתי ותוכנית 12 הצעדים ביקשתי מאשתי ומהבן סליחה על שפגעתי בהם. כשהשתמשתי הייתי גם אלים, לא שפוי, רק חושב איך להביא עוד מנה. ניסיתי להיגמל כמה פעמים ולא הצלחתי, היו לי גם ניסיונות התאבדות. עד שיום אחד, לפני כמעט 20 שנה, קמתי וביקשתי עזרה. אני מוסלמי, באחד החגים קמתי מהשינה בקריז, עשיתי בלגן, רציתי עוד מנה, התחלתי להקיא, לרעוד – הבן שלי ראה הכל. כל השנה הילד היה מחכה בהתרגשות לחג, והנה הוא אומר לי ׳אני לא יכול לראות אותך סובל׳. הרגשתי נורא, וזה היה הרגע שאמרתי שאני רוצה ללכת לקהילה טיפולית. ישבתי שם שנה, עברתי טיפול פיזי, נפשי ורוחני ונגמלתי", בכרי מספר.
"סמים הם תופעה קשה במגזר הערבי, מכת המדינה זה הנייס גיא והגראס. כל הנרקומנים מתחילים עם אלכוהול, גראס וחשיש, ומגיעים לאן שהם מגיעים – הרואין, קוקאין. ככה זה התחיל גם אצלי. מי שיש לו נטייה להתמכרות לא יסתפק בזה, ירצה עוד ועוד", אומר בכרי.
איך אתה מסביר את השכיחות הגדולה בקרב ערבים לעומת יהודים?
"אצלנו בחברה הערבית אין מודעות ואין מספיק הסברה. כיום, כשאני עובד כמסביר ומבקר בבתי ספר, אני מבין שאם בתור ילד הייתי יודע עד כמה זה מסוכן, אם היו מסבירים לי לא הייתי נוגע בסם. בנוסף, יש הכחשה מאד גדולה. אנחנו חברה שמרנית מאד, סגורה, הורים מעדיפים להתעלם ולהכחיש".
נדמה כי במגזר הבדואי התמונה מבהילה אף יותר: "הצורך במשאבי הסברה וחינוך בדרום הארץ גדול אף יותר. האוכלוסייה בנגב נמצאת בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי, מנותקת מבחינה חינוכית, מוזנחת כלכלית והתנאים הללו מהווים תשתית חזקה להתדרדרות לסמים ולאלכוהול״ מעיד סאלח בוקאעי, מנחה במגזר הערבי באזור המרכז והדרום, מטעם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול; ״גם הקרבה לגבול עם מצרים, שם מתרחשות הברחות של סמים, נותנת את אותותיה. מבחינה של חינוך ותרבות פנאי, צעירי המגזר הבדואי אינם מקבלים מענה, אין מספיק משאבים לעידוד תרבות פנאי וכתוצאה מכך צעירים רבים פונים לבלות בערים יהודיות, באר שבע, דימונה וערד, בהן הם פוגשים סמים ואלכוהול. חוסר המודעות שלהם לנזקים מפיל אותם למעגל ההתמכרויות”.
עוד ב-mako בריאות:
>> מתכון למשקה ביתי ששורף שומן ומעלים אקנה
>> גם אתם עייפים עד שאתם נכנסים למיטה? זו הסיבה
>> האם אימון על קיבה ריקה באמת שורף יותר שומן?
מהם הפתרונות שאתם נוקטים על־מנת לנסות להקטין ולמגר את התופעות?
בוקאעי: "אנחנו מרכזים את עיקר המאמצים במניעה והסברה קהילתית מול בני הנוער והצעירים. אבל משום שמדובר בחברה עם מאפיינים שבטיים, אנחנו משקיעים זמן ויוצרים תקשורת גם עם אנשי הדת, קבוצות של הורים, מחנכים וכדומה. בשונה מהחברה היהודית, המערבית, יש השפעה גדולה מאד של המארג השבטי. לקראת שנת 2017 הכנו תכניות הפונות לנשים, לאמהות, באמצעות כלים להעצמה נשית אנחנו מסייעים להן לזהות סימנים להתמכרות ולשתיית אלכוהול בקרב הילדים שלהן".
״במקום להילחם בבעיית ההתמכרות, ההורים לוקחים את הילד למגרשי שדים״
"נכון שחלק ניכר מבעיית ההתמכרות בחברה הערבית נובעת משמרנות, מכך שאנחנו חברה סגורה שלא מדברת על הבעיה שלה. משפחות רבות מעדיפות לשמור את זה בסוד או להתמודד בדרכים פרימיטיביות. במקום להכיר בבעיה ולהילחם בה, הורים מעדיפים לקחת ילד מכור למגרשי שדים. יש תעשיה שלמה של עין הרע, וזה מחריף את הבעיה כי לא מתמודדים עם מה שבאמת קורה למי שמכור לסמים ואלכוהול", מדגיש ד"ר ואליד חדאד מנחה ארצי לחברה הערבית, מטעם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, עובד סוציאלי בהכשרתו ובעל תואר שלישי במדיניות ומנהל ציבורי עם התמחות במאבק בפשיעה ובסמים בישראל. "אבל אי אפשר להתעלם מההיבט התרבותי של ההתמכרות לסמים בחברה הערבית. בעידן הפוסט־מודרני אנחנו מתמודדים עדיין עם בעיות שקשורות לפתיחות ולקושי לבצע שינויים. יש פער עצום בין הדור הצעיר, הטכנולוגי והדיגיטלי לעומת דור ההורים שחלק ניכר ממנו אנאלפבתי".
אך בכך לא תמו האתגרים. הגדול שבהם, לפי דברי ד"ר חדאד, הוא פלישתם של הסמים החדשים, סמי הפיצוציות, שנפוצים מאד בכפרים ערביים. "בעבר ידענו להתמודד עם הרואין וקוקאין, שיטות הטיפול היו מוכרות לנו. כיום 70 אחוז מהמכורים משתמשים בסמי פיצוציות שהם סמים כימיים לכל דבר ועניין, אבל הם חושבים שזה טבעי ולא מסוכן. במגזר הערבי אין פיקוח מוניציפלי, המחלקות לרישוי עסקים לא מסוגלות להקצות משאבים לטיפול בתופעת מכירת הסמים בחנויות, בגלוי, כפי שעושים בערים גדולות כמו נתניה, תל אביב, הרצליה. וכך, הכפרים בצפון עמוסים בסמים שנמכרים לכל דורש ובחברה הערבית לא מבינים עדיין את גודל האיום האסטרטגי שהסמים האלה מייצרים. יש פסי ייצור לסמים הללו בשטחים, אבל השיווק מתנהל בכפרים בישראל שאליהם מגיעים גם יהודים. זה האתגר הגדול שלנו כיום, ואנחנו מנסים לגייס ראשי ערים ומועצות ערביות שיקצו משאבים לפיקוח עירוני על השוק שמתנהל בשטחם".
עניין נוסף הוא העניין החינוכי: למרות שחל גידול משמעותי מבחינת כוח האדם המוקצה להסברה בתחום המכורים וההתמכרויות, חסר עדיין התקציב הנחוץ כדי לקיים מערכות חינוך וטיפול. ד"ר חדאד: "התמכרויות וסחר בסמים זה עניין של היצע וביקוש. אנחנו לא יכולים לשלוט בהיצע הסמים – זה בתחום האכיפה המשטרתית, אבל אנחנו יכולים לנסות לשלוט בביקוש באמצעות המנהל הציבורי ובאמצעים חינוכיים. זה התפקיד שלנו ברשות למלחמה בסמים: אנחנו אמונים על חינוך, הסברה ומניעה ומשתמשים בכלים שיש לנו כדי להגביר את המניעה ולאתר את המכורים. אבל במקביל נחוץ שינוי מדיניות, שהמדינה תקצה משאבים באמצעות משרדי הממשלה הרלוונטיים כדי להמשיך את הטיפול, התמיכה והליווי במכורים, כי במרבית המועצות האזוריות והעיריות אין תשתית טיפול מתאימה ואין תקציב להעסקת עובדים סוציאליים בעלי הכשרה מתאימה. פקידי הרשויות הממשלתיות והדרג הפוליטי צריכים להבין שחייב להיות שינוי של המדיניות כדי לתמוך ביישובים חלשים מבחינה כלכלית, יהודים וערבים גם יחד, כי אם לא יהיו מי שיטפלו ויתמכו, אנשים יחזרו למעגל הסמים ואז מה הועלנו?".