נתחיל מזה שאני אוהבת לטייל, אוהבת חו"ל, אוהבת חופש. נמשיך עם האנקדוטה, שבשנת השמיטה האחרונה, לפני שבע שנים, נסענו לטייל בעולם במשך שנה, כמשפחה (אוסטרליה, ניו זילנד והודו – אם אתם מתעקשים). נסיים עם זה שבארבע השנים האחרונות לא החתמתי דרכון. אני מקשיבה לרחש הכמיהה האדירים, לעוף מפה ומהר, לנשום קצת אוויר של חוץ, לשבור שגרה, להתאוורר מהמחנק, ומבינה שכרגע, אני יוצאת לחפש אפשרויות מילוט אחרות.
פעם לא הייתי מבינה אנשים שנופשים בבית מלון. למה לשלם כסף על מגורים בבית דירות עם שכנים שאני לא מכירה? היום אני יכולה כמעט להתרגש מהמחשבה לא לעשות במשך כמה ימים שום דבר שקשור לבית– לא לנקות, לא לבשל, לא לכבס. הפעם היחידה בה טסנו כהורים לדיל באי יווני לפני שנים, הבהירה לי דבר חשוב – זה לא בשבילי. הטרחה שבאריזות, טיסות ליליות ופריקות בחזרה, מעייפת אותי יותר מהמנוחה שבחופשה. מאזן לא משתלם, טרגדיה נוסח השועל והכרם.
לעומת זאת, סאבלט מקומי הוא רעיון מעניין. במקרה של נופש במלון מניחים את הציוד, מחליפים לכפכפים ויורדים לארוחה, או לבריכה או ללובי. במקרה של סאבלט, לפחות בהתחלה, מדובר בהרעת תנאים מחרידה. כי למרות האשליה של חופשה, השגרה ממשיכה לרדוף אחרינו, צריך לסדר ולהתרגל לבית החדש, לתור אחר מיקום המלחייה ולהכין רשימת קניות.
אז זו לא חופשה במובן הקלאסי, כי לא נחים שם בשום צורה ואופן – יש להכין את הארוחות, לשטוף את הכלים ולכבס, ובניגוד לבית, הפעם תקבלי ציונים על עצמך קבל עם ועדה. אבל אם בכל זאת רוצים חופשה בתנאים ביתיים, בפחות כסף ועם הזדמנויות מוכרות כולל הצצה לחיים של אחרים, אפשר להסתדר.
אתרים ידידותיים מספרים על התנאים, מראים דירוגים ותמונות ומה שנותר הוא לחדור בחוצפה לתוך שגרה של משפחה - אל מדפי הספרים, ארונות הבגדים, אפשרויות עיצוב. מלא תהיות פוקדות אותנו במהלך השהות - שאלות מהותיות כמו איזה קפה הם שותים, הפתעות מבריקות כמו פטיפון באמצע החיים או פנטזיות לגבי מה אפשר לעשות לכלב נבחן מהחצר הסמוכה. רק לקחת בחשבון שלפעמים עסקת החבילה כוללת בעיות עם שכנים, המלטה של חתולת הבית ונזילות מסדקים בקירות.
מי אכל את הדייסה שלי?
בחנוכה האחרון, החלפנו בתים. הקונספט מהפכני – הרי הבית כבר ממילא בית והוא עומד על תילו ומאובזר בכל צורכי החיים. ובמקום אחר לגמרי, יש עוד בית, מוכן ומזומן. אנחנו נסענו לערד, לבית קטן ונחמד מול נוף ואדי מדברי מהמם. וסבתא שיש לה נכדים באזורנו התנחלה בביתנו, כולל שמירה על כלבה ותרנגולות.
פעם לא אהבתי את הרעיון שמישהו משתמש לי בדברים – ישן לי במיטה, מתקלח באמבטיה שלי, מתערבב לי במטבח. קשה לשחרר את הבית, אבל בדיבור צפוף עם עצמי, השתכנעתי שבסך הכל מדובר בקירות, ציוד, חפצים. לא צריך לקחת ללב. אחרי שעברתי את המשוכה, מעבר לרוגע בידיעה שלכלבה שלנו תהיה חברה בזמן שנעדר, יכולתי אפילו לשמוח בכך שהבית יהיה בשימוש. שמישהו יהנה ממנו.
שמעתי חוויות מעורבות על החלפת בתים, אחד הדברים שצריך להיות ברור הוא שמירה על הבית, תיאור מדויק של מה שיש ואין כדי להימנע מאכזבות, יש שעורכים חוזה כדי לסגור את כל הפינות של "מה אם...". החוויה שלנו היתה טובה. קיבלנו בית מסודר והשארנו כזה. אפילו היתה לנו הפתעה במקרר - סיר אורז שבישלה הדיירת הזמנית, כמו סבתא מהסרטים.
חופשה מהחיים בתוך החיים
עוד אפשרות היא לארגן חופשה לעצמי, בבית. בשביל הטקס, אפשר ליידע את כולם (עבודה, חברים, משפחה, מורה לפילאטיס) שאנחנו נוסעים (לא צריך להוסיף, מספיק להשאיר הודעה 'יצאתי לחופשה אחזור ב...') - לכבות טלפון (טיסה) להזמין אוכל (מלון) להתחפר בשמיכה, או לחפש מקומות חדשים וקרובים שעוד לא היינו בהם. לא לעבוד, לא לעשות שום דבר שאנחנו עושים בדרך כלל. לשים מוסיקה בפול ווליום, לנסות לבשל משהו חדש. לצייר, לקרוא, לבהות.
נגיף הקורונה שינה את כללי המשחק גם לגבי נסיעות לחו"ל. חופשות הפכו למטרד - בדיקות, אישורים, ביטולים. נסיעות עסקים צומצמו כי חברות גילו שאפשר להסתדר בלי, לחסוך זמן וכסף. כמובן שכדור הארץ הרוויח - פחות טיסות, פחות דלק, פחות זיהום אוויר. השמיים תכולים, נקיים ואווריריים יותר. ולנו שוב יש בחירה, אם לצאת מהקיבעון, או לפרוץ גבולות דמיוניים ולמצוא דרכים חדשות.
יש להורים שלי חברים, שכל פעם שהם היו נוסעים איתם לטייל, אבא שלי היה אומר שעכשיו צריך לקחת חופשה מהחופשה. כל הזמן הם עברו ממקום למקום - לראות, לאכול, לקנות. המונח "חופשה" טמן בחובו מנעד רחב של הגדרות, שנעות ממנוחה מוחלטת על ערסל, דרך מסעות קניות קדחתניים ועד לטיולי ריצה אחר צפייה באתרים.
אני מבינה לגמרי את הכמיהה לעזוב הכל, הייתי טיילת רצינית מאוד בצעירותי, המרחק הביא אותי לראות עולם, הכניס לפרופורציות, הרגיע את הנפש. ברור שיש קסם בנסיעה למחוזות רחוקים, העליה על המטוס מרגשת, "טרמינאל ז'טם אי-לב-יו". אבל אם אני מתנה חופשה בנסיעה, רחוק, לחו"ל, אני מפספסת הזדמנויות קרובות, אקולוגיות ונוחות בסביבה.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.