כשיונס פרא (30) היה נער, הוא מצא את עצמו משוטט לא מעט ברחובות יפו, העיר שבה נולד ובה הוא מתגורר עד היום. שני הוריו היו עסוקים בפרנסת המשפחה, והריק שנוצר אחרי שעות הלימודים, מחוץ למסגרות וללא סמכות, שאב אותו לכל מיני מצבים מורכבים ובעייתיים, כאלו שיש רק ברחוב.
"ההורים שלי לא היו מעורבים כל כך במה שקורה איתי. כל עוד הגעתי לבית הספר, מבחינתם הכל היה בסדר, אבל אחר הצהריים ובלילות אני והחברים שלי היינו מוצאים את עצמנו ברחובות, משוטטים בלי מטרה", מספר יונס. "בתור נער אתה פוגש את כל הגועל של שעות הלילה, רק שאז אתה לא מתרגש, זה מרגיש לך נורמלי. היום אני מבין בדיעבד את מה שנחשפתי אליו בתור נער. פגשתי לא מעט אנשים בעייתיים ומצבים שהייתי יכול להסתבך בהם בקלות, אבל למזלי היה בי משהו שהבין את זה בזמן אמת, ותמיד דאגתי לקחת צעד אחורה לפני שהדברים התדרדרו".
תחושה אמיתית שאיכפת ממך, בלי שיפוטיות
החוש הזה, שעזר ליונס להבין עוד אז את כוחו העצום, וההרסני לעיתים, של הרחוב, גרם לו גם להתרחק מאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שבה נהג לבלות עם חבריו, ולנדוד אל מרכז העיר. באחת מהפעמים הם הבחינו במרכז "הפוך על הפוך" של עמותת עלם בדיזינגוף סנטר, והחליטו לבדוק במה מדובר. "בפעם הראשונה שנכנסנו הרגשנו מוזר, לא בדיוק הבנו מה זה המקום הזה, אבל מיד ניגשו אלינו מתנדבים, הציעו לנו קפה והזמינו אותנו להסתובב קצת ולבדוק את השטח", מספר יונס, "ראינו שם לא מעט בני נוער, והתחושה הייתה מאד נעימה ומקבלת, תחושה אמיתית שאיכפת ממך, בלי שיפוטיות".
מרכז "הפוך על הפוך" הוא אחד מ-26 מרכזי נוער שמפעילה עמותת עלם. במרכזים האלו יכולים מתבגרים לפגוש אנשי מקצוע ומתנדבים לשיחות אישיות בגובה העיניים, פעילויות קבוצתיות וסדנאות בנושאים שונים שמעסיקים אותם, כמו זוגיות, סקס, יחסים עם ההורים, סמים ועוד. "זו הייתה תחושה של בית, שיש לי עם מי לדבר על היום שלי", מספר יונס, שאחרי הביקור הראשון החל לבקר במקום על בסיס קבוע, במקום לצאת אל הרחובות. "זה לא שהייתי ילד דחוי, אבל בעלם גורמים לך להרגיש שממש רוצים בקרבתך, מחכים שתבוא. זה הרגיש קצת כמו עולם פרטי משלי, שקט ממה שקורה בבית, בלימודים, בחיים. למדתי שם המון דברים שלא היה מי שילמד אותי, הם היו הקשר שלי לעולם". בין השאר, בעלם עזרו לו למצוא את העבודה הראשונה שלו, ולאחר תקופה, כשרצה לעזוב אותה, עזרו לו לנהל את הסיטואציה בדרך הנכונה.
בגיל 18 הגיע הרגע של יונס להיפרד מהמסגרת שהפכה לו לבית, אבל במסיבת הפרידה שאירגנו לו הצוות והנערים, הוא החליט שמדובר בפרידה זמנית בלבד: "אני זוכר שאמרתי לאחד מאנשי הצוות שאני עוד אחזור כמתנדב, וההבטחה הזו המשיכה ללוות אותי בחיי".
"למדתי שאני שווה יותר ממה שחשבתי"
בדיוק 7 שנים מאוחר יותר, כשהיה בן 25, הרגיש יונס שהגיע הרגע לפדות את ההחלטה. המרכז בדיזנגוף שזכר משנות נערותו עבר בינתיים לגן מאיר, אבל זה היה הדבר היחיד שהשתנה. "נכנסתי והפרצופים נראו לי מוכרים, הרגשתי שהכל אותו דבר. פשוט דפקתי על דלת המשרד ואמרתי שאני רוצה להתנדב פה. זה הרגיש לי טבעי, ידעתי שלשם אני שייך".
היום יונס עדיין גר ביפו, עובד בחברת פרסום אינטרנטית, ומתנדב בעמותה כבר יותר משלוש שנים. לאחרונה הוא אף החל לשמש כרכז נוער מתנדב, והוא דואג להכשרות, לסדנאות ולליווי בני נוער במרכז. בחודש שעבר הוא קיבל במעמד מרגש בכנסת את מגן שר הרווחה למתנדבים מצטיינים 2017 מטעם משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים על "המחוייבות והאיכפתיות מעוררי ההשראה בקידום ילדים ובני נוער בקהילה". הילד האבוד, שהסתובב ברחובות, הפך לאיש מלא בנתינה, שעוזר היום לבני הנוער שאת מצבם הוא מכיר מקרוב.
אני שואלת את יונס איך החיים שלו השתנו מאז שהגיע לעלם. "למדתי לבחור אחרת", הוא אומר, "למדתי להקשיב ולקבל דעות שונות, ולהתנצל כשטעיתי. למדתי שאני שווה יותר ממה שחשבתי. למדתי להסתדר עם אנשים שאני לא אוהב, לנהל שיחה עם מבוגרים בגיל צעיר תוך שמירה על אופי שיחה מתחשב, מה שבזמנו היה לי קשה. למדתי גם לדבר על רגשות, דבר שלא קרה לי קודם מעולם – לא עם חברים, לא עם ההורים, עם אף אחד. בעלם שואלים איך זה גורם לך להרגיש, וככה יוצרים שיח נכון".
"לפעמים אתה אפילו לא מרגיש שעזרת למישהו תוך כדי העזרה, וההשפעה מגיעה רק בהמשך", אומר יונס, ואני מבקשת ממנו לספר לי על מפגש שריגש אותו במיוחד כמתנדב בעלם. "באחד המפגשים דיברתי עם נער שסיפר לי כמה קשה לו להכיר חברים בבית הספר ובחוגים, ואמר שזה החלום שלו. הסברתי שהוא הגיע למקום הנכון, שכאן הוא יקבל תמיכה ויוכל לפגוש עוד נערים ונערות, או במילים אחרות, שייתן ל"הפוך על הפוך" לעשות את העבודה. אחרי כמה חודשים ראיתי אותו יושב בגינה, מנגן ושר כשהוא מוקף בחברים. נזכרנו יחד איך בהתחלה הוא היה חסר אמונה ויכולת להכיר חברים, והרגשנו שהדרך שהוא עבר היא לא פחות ממדהימה. עוד יותר הדהימה אותי העובדה שהוא עצמו מבין ומעריך את השינוי שהוא הצליח לחולל. זה היה מרגש בצורה שאי אפשר לתאר".