בשבוע שעבר חזר דביר בנדק ממסע של שבוע וחצי שבו טיפס על הר הקילימנג'רו בתפקיד שבו כנראה עוד לא יצא לכם להכיר אותו – יו"ר עמותת Make-A-Wish Israel, תפקיד שבו הוא מכהן כבר חצי שנה. העמותה היא חלק מארגון בינלאומי, שמטרתו להגשים את משאלות ליבם של ילדים חולים בסכנת חיים, ולהעניק להם ולמשפחתם תקווה, כוח ושמחה בתקופה הקשה בחייהם. עכשיו, במבט לאחור, בנדק רואה את זה מעיניים חדשות: "להגשים חלום מקבל משמעות חדשה אחרי שאתה כובש הר בעצמך", הוא אומר.
אז איך היה?
"אין לזה מילה אחת. אף פעם עוד לא הרגשתי, גם על החוויות העמוסות ביותר, שאני לא מסוגל לתאר אותן במילים. החוויות לא שקעו אצלי בשום צורה עדיין. עברנו שם כל כך הרבה טלטלות, ואנשים שואלים אותי אם היה כיף, אז כיף זה חלק קטן ממה שהיה שם. זה היה בעיקר מסע קשה וארוך עם בדידות, ניתוק תקשורתי, קושי פיזי ומנטלי גדול. קבוצה של אנשים שאתה לא מכיר, קור נורא ואתגרים פיזיים באמת קשים, אבל היה בזה סיפוק אדיר, בכיבוש ההר הזה. אף פעם לא הבנתי את העניין של לכבוש הר – למה אי אפשר לעלות אליו באופנוע? אבל היה בזה משהו של ללכת בטבע, לראות משהו רחוק ולהגיע לפסגה בתנאים מאוד רעים. הפיסגה הזו מעוררת השתאות. כל ההר הזה מעורר השתאות. ולעשות את הדבר הזה בשביל העמותה פתאום קיבל משמעות אחרת, של אתגר אישי שלא עמדתי מולו אף פעם. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים".
"החלטנו לכבוש ביחד יעד חצי בלתי מושג"
המסע לקילימנג'רו נולד מיוזמה של מייסד העמותה אבי בר אהרון, בעקבות מסע טיפוס דומה שהוציאה לפני 15 שנה עמותת Make a wish העולמית, שאליה משתייכת העמותה. את המשלחת הובילה נוגה ברקן, חיילת שבעבר העמותה הגשימה לה משאלה כשחלתה בסרטן. מאז שהחלימה, היא שומרת על קשר צמוד עם העמותה ומשתתפת באירועים שונים שלה. "החלטנו לכבוש ביחד יעד שהוא חצי בלתי מושג, אבל כן מושג לבני אנוש, כדי לייצר יחסי ציבור ולגייס כסף ומודעות לעמותה", מסביר בנדק, "זה משהו שאנחנו חייבים לעשות כל הזמן, כי יש הרבה עמותות, וצריך לשרוד בתוך הכאוס הזה".
איך נראה יום בהר?
"קמנו כל יום בשש בבוקר, ואחרי ארוחת בוקר ומבדקים פיזיולוגיים התחלנו את הטיפוס. שלוש פעמים ביום עשינו מבדקים. היינו 14 מטיילים, אבל ליוו אותנו שבעים איש, וטיילנו בתנאים ממש טובים – חוץ מהקור. אתה מגיע למחנה והאוהל שלך מוכן, עם התרמיל שלך, שק שינה, המזרון מנופח. אין רופא, אבל המדריכים עוברים הדרכה מיוחדת לטיפול במחלת גבהים, והם מכירים את כל התסמינים והטיפולים, גם מודרניים וגם שיטות סבתא. המדריך שלנו כבר טיפס לפסגת הקילימנג'רו 110 פעמים, אז שום דבר לא יכול להפתיע אותו".
היו דרמות?
"כשעולים מעל לגובה 5000 מטר תמיד יש דרמות. לכולם היו תסמינים – היו כאלו שהיה צריך לתת להם חמצן, וראינו לידנו גם אנשים עם תסמינים הרבה יותר קשים של מחלת גבהים. על ההר הזה מתים כל שנה עשרה אנשים, וזה לא מעט, אבל מטפסים עליו המוני אנשים".
המסע הזה קשור גם למהפך שלך?
"כמובן. לפני שלוש שנים לא הייתי טס לקילימנג'רו, במשקל 150 קילו לא הייתי עולה לשם בחיים. הכושר שלי היה מאוד גרוע, האמביציה שלי הייתה מאוד נמוכה, וגם למצוא בגדים שמתאימים לקור של מינוס ארבעים מעלות לאדם ששוקל 150 קילו זה ממש לא פשוט".
אתה מרגיש שונה עכשיו?
"אני מרגיש בעיקר תשוש פיזית ועמוס רגשית מהחוויה הזו. אני לא זוכר מתי אי פעם הייתי מנותק לשמונה ימים בלי שום קשר עם העולם, והצטברו המון דברים. אגב זה ניסיון נחמד להתנתק מהנייד לתקופה כזו – אתה רגיל להיות מחובר מכל מקום מתי שאתה רוצה, לראות את הילדים בשיחת וואטסאפ – ופתאום אתה לא. זה אתגר חדש".
"החשיבה של הילדים מחוץ לעצמם מרגשת"
החיבור של בנדק עם עמותת Make-A-Wish Israel התחיל לפני שלוש שנים. "הנחיתי את האירוע השנתי של העמותה והתאהבתי. אמרתי שאני רוצה להיות חלק. כשאני נכנס להנהלה אני תמיד מייעד את עצמי להיות היו"ר, כי שם אפשר לשנות מדיניות ולהשפיע, ובחצי שנה האחרונה אני מאוד נהנה מזה".
איך קרה בעצם המעבר שלך מלהיות שחקן ליו"ר של עמותה?
"אין מעבר כזה, להיות שחקן זה תמיד ברקע, זה המקצוע העיקרי שלי. עכשיו אני היו"ר של העמותה, כמו שהייתי יו"ר איגוד השחקנים שח"ם במקביל לזה שאני שחקן, וזה משתלב נהדר, כי אני עושה גם בשביל עצמי וגם בשביל אחרים. זה משהו שמאוד חשוב לי בחיים, שיהיה איזון בין שני הדברים האלו".
איך זה מרגיש לעבוד בעמותה כזו?
"יש לי בעמותה סיפורים מרגשים כל יום. אין סוף למשאלות שילדים יכולים להעלות על הדעת, ושאתה לא יכול. לפעמים יש ילד שרוצה אייפון וזה יחסית קל, אבל מול זה יש ילד שרוצה שיבנו בשבילו באר באפריקה כדי שיהיה להם שם איך לשתות, וזה מרגש, החשיבה הזאת של הילדים, כשהם חולים ואמורים לכאורה לחשוב רק על עצמם. בכלל, זה מרגש להתעסק עם ילדים והגשמת משאלות. החלומות לא נגמרים".
מה היית רוצה להשיג בראייה לעתיד?
"שלום עולמי, ככה הדוגמניות אומרות, לא?"