לפני עשר שנים שי גלבר, היום מומחה להומור, יצא למועדון סטנדאפ בתל אביב. "תמיד עניין אותי איך הופכים משהו למצחיק. לידי עמד הסטנדאפיסט עידן מור, כשהוא רציני לחלוטין, אז שאלתי אותו אם זה לא מצחיק אותו. התשובה שהוא ענה לי הייתה בעצם ההתחלה של הכל. הוא אמר לי – אני כבר לא יכול לצחוק, בשבילי לראות סטנדאפ זה כמו לראות את המספרים במטריקס. לא הבנתי אז למה הוא התכוון, אבל בסופו של דבר, במילים האלה הוא גרם לי לחקור את הנושא, ואחרי שנה הבנתי בדיוק למה הוא התכוון".
למה הוא התכוון?
"יש נוסחאות קומיות, ממש אלגוריתמים שמנצלים את השפה לטובת ההצחקה. קומיקאים הם לא מדעני אטום, הם לא יושבים ומנתחים נוסחאות, אבל באמצעות זה שאני חוקר הרבה סטנדאפיסטים ומוצא את מה שמשותף לחומרים שלהם, אני מצליח להבין את מה שעומד מאחורי ההצחקה. כשעידן מור עמד לידי הוא היה כמו מלחין שלא שומע את המוזיקה, אלא רואה את התווים שיוצרים אותה. הוא התייחס למדע שמאחורי המופע, ואת זה אנשים לא ממש יודעים – מאחורי המופעים שאנחנו רואים מושקעות שעות של חשיבה ואימון, ניסוי וטעייה".
אחרי אותו ערב, ובעקבות חוויה קשה שעבר, בחר גלבר (35) בדרך ההומור כדי להתמודד, כמו הרבה קומיקאים. הוא לא עצר שם, אלא החליט החליט גם לחקור את התחום. לאחר שעשה תואר ראשון ושני בבלשנות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן, החליט להתמקד בחקר השיח, ולחקור בדוקטורט שלו באוניברסיטת בן-גוריון את הסטנדאפ כחלק מהשיח ההומוריסטי. "אני מנתח את המנגנונים הקומיים שבהם קומיקאים משתמשים כדי לייצר שפה. אני יוצר מערכת בלשנית אחידה, שדרכה אפשר להגדיר כל טקסט".
הומור הוא לא עוד משהו בתוך החיים, זו השקפת עולם
במקביל למחקר שלו, בעשור האחרון גלבר הספיק להופיע קצת כסטנדאפיסט בעצמו, וכיום הוא מעביר הרצאות לחברות ולארגונים בנושא הומור כדרך חיים, לשיפור אלמנטים שונים בכל תחומי החיים: בריאות, עסקים, זוגיות, וכל דבר שאפשר לחשוב עליו בעצם. בימים אלה הוא מגייס כסף כדי להוציא לאור ספר חדש בעזרת מימון המונים, שנכון לכתיבת שורות אלו הצליח להגיע ל-73 אחוז מהיעד. בספר "צחק צחוק – אבל ברצינות" גלבר עוסק בתיאוריה שלו, אבל בעיקר נותן כלים מעשיים, שיכולים לדבריו לאפשר לכולנו להצליח לצחוק על החיים – וגם להיות יותר מצחיקים, וכך לחיות יותר טוב.
זה מבוסס על מידע אקדמי?
"יש הרבה חוקרים שבדקו הומור, אבל אין יותר מדי מחקרים שבדקו את נושא הסטנדאפ, שאותו אני חוקר. האמת היא שהוא יכול לשפר לנו את החיים מכל הבחינות. אני מגיע לזה מהמקום האקדמי כחוקר הומור, אבל מלמד איך להפוך את התיאוריה לפרקטיקה. כל אחד יכול ללמוד להיות יותר מצחיק, והספר נוצר במטרה לתת עצות איך לנצל את התועלות של ההומור בחיי היומיום כדי לשפר את הבריאות, לשפר את הזוגיות. כל דבר שקורה לנו יכול להפוך מאוד מהר לבדיחה, ואני מיישם את כל מה שאני מדבר עליו – השינוי של הפרספקטיבה לחיים כמצחיקים שינתה לי את החיים ועזרה לי להתמודד עם טראומה קשה שעברתי".
קשה שלא להיזכר מיד בסדנאות היוגה-צחוק, שממתמקדות בצחוק עצמו, שגורם לשחרור אנדרופינים, אבל גלבר מתכוון למשהו רחב יותר. הוא לא מתייחס להומור ככלי, אלא כתודעה. "זה לא עוד משהו בתוך החיים. הומור הוא המסגרת שדרכה אנשים צריכים לראות את החיים, זו השקפת עולם ופילוסופיה שלמה", הוא מסביר, "הדרך שלנו לראות את מה שלא טוב בחיים בצורה הומוריסטית מאפשר לנו להתמודד עם החיים ולצלוח אותם בצורה טובה ובריאה. אנשים יכולים לעשות שינוי תפיסתי, להתפתח ולהשתפר".
לאיזה הומור אתה מתכוון?
"סטנדאפ, אבל לא מהסוג שבו קומיקאי עומד על הבמה ויורד על מי שיושב בשורה הראשונה, אלא כזה שבו המופיעים לוקחים נושאים מהחיים שלהם והופכים אותם למצחיקים. יש מגוון מאוד רחב של סוגי הומור – הומור פיזי, כמו אדם שמחליק על בננה, הומור שחור, ציניות כאקט של התמודדות עם דברים שקשה לנו לדבר עליהם באופן פתוח או טבואים כמו מוות וסקס – הצחוק מאפשר לנו לדבר עליהם. לפי פרויד, יש לנו מטען עודף שמצריך פורקן, ובאמת במופעי סטנדאפ אפשר לראות שאין פרות קדושות, אין נושא שאי אפשר לצחוק עליו".
זה לא קצת מלאכותי ללמוד הומור?
"יש בהומור גם אלמנט ספונטני. אני מחלק את זה לשלושה – תוכן, מבנה והגשה, שהיא זו שהופכת את הבדיחה לספונטנית. בגלל זה סטנדאפ כל כך מצליח, וגם תזמון קומי אפשר ללמוד. אבל החלק שאני מלמד בספר ובהרצאות הוא זה שבוודאות אפשר לשפר ולשנות, וזה המבנה והתוכן – איך להפוך משהו רגיל, או אפילו קשה, למצחיק לפי הפרמטרים של השפה – שפת הסטנדאפ או ההומור. מה הופך משהו מסתמי למצחיק ואיך להשתמש בשפה כדי לעשות את זה בצורה טובה".
ואיך זה יכול לעזור?
"דוגמה מאוד רווחת היום היא התופעה של בריונות בקרב ילדים בבתי ספר או ברשת. אם לדוגמה מישהו אמר או כתב עלינו דברים לא נחמדים – אנחנו יכולים כמובן להיעלב, אבל אנחנו גם יכולים לצחוק על עצמינו, וכך להוציא את העוקץ מהעלבון. היה לי מישהו כזה בצבא, שהיה קורא לי גבינית כי הייתי אשכנזי. ועוד הרבה לפני שהתחלתי לחקור את הנושא הזה, גם אני התחלתי לקרוא לעצמי ככה, ובסוף אני והבחור הפכנו להיות חברים של ממש".
אמנם גלבר נמנע מלצפות בחדשות, אבל לדבריו אפשר ללמוד המון על חברה לפי כמות וסוג הקומיקאים שלה. "אני מצטט בהרצאות שלי את ביל היקס, קומיקאי ותיק שכבר הלך לעולמו, שאמר שההומור הוא המעוז האחרון של הדמוקרטיה – Comedy is the last bastion of free speech. במצרים לדוגמה קומיקאי הושלך לכלא לשלוש שנים כי ירד על א-סיסי, וזה קרה גם בטורקיה. זה מראה שחופש הביטוי שם רחוק מאוד מלהיות חופשי. כאן בישראל המצב הרבה יותר טוב, למרות שלא חושבים ככה – אצלנו פוליטיקאים מגיעים לתכניות סאטירה, מתארחים אצל ליאור שליין, והתכניות מייצרות את השיח החברתי שלנו במידה רבה יותר מהחדשות – חיקוי בארץ נהדרת זה כמו סמל סטטוס. סטנדאפ הוא המבצר האחרון של חופש הביטוי, כי יש היום כל כך הרבה מודעות ורגישות לכל מילה. למשל הסערה שחוללו הדברים האחרונים שיונתן גפן אמר – במועדוני הסטנדאפ זה לא היה מתקבל באותה צורה, כי בפורומים כאלה אין פרות קדושות".
לבסוף שאלתי את גלבר למה הוא בחר להוציא את הספר על ידי מימון המונים. כמו סטנדאפיסט טוב, מסתבר שהוא פשוט רצה לשתף את הקהל. "רציתי לתת לכמה שיותר אנשים להיות חלק מהתהליך הזה. הומור לא קיים בוואקום – הוא מחייב קהל וחברה. זו הדרך הנכונה לייצר שינוי חברתי בהומור, שהוא חברתי בעצמו – כשאנשים מרגישים שהם חלק ממשהו, מעבר לפילוסופיה ולרצון המשותף תהיה להם גם תחושת שייכות ויצירה משותפת, שאני הייתי רוצה שתהיה".\