לאחר מות אביו ממחלת הסרטן ב-1998, החליט השחיין הצרפתי בן לקומטה להקדיש לו מחווה ייחודית: חצייה של האוקיינוס האטלנטי בשחייה. לאחר 73 ימים שבהם הוא הותש לחלוטין, נעקץ על ידי מדוזה ונרדף על ידי כריש, חזר לקומטה לבסוף לצרפת והודיע שלעולם לא ייקח על עצמו אתגר כזה שנית.

אבל נראה שחיידק האקסטרים נשאר בכל זאת בדמו של לקומטה, כי עשרים שנה מאוחר יותר, כשהוא כבר בן 51, הוא יצא שוב לאתגר שחייה - הפעם באוקיינוס השקט, כשהמטרה חשובה לא פחות: לעורר מודעות לבעיות הסביבתיות שמהן סובלים הימים שלנו.

לשחות 8 שעות ביום במשך חצי שנה

במסגרת המסע שיצא לדרך ביוני 2018 תחת השם "The longest swim" ("השחייה הארוכה ביותר"), לקומטה לקח על עצמו להיות לאדם הראשון שינסה לחצות בשחייה את האוקיינוס הגדול ביותר, האוקיינוס השקט, שמכסה שליש משטח כדור הארץ, מטוקיו שביפן עד סן פרנסיסקו בארה"ב. האתגר חייב את השחיין לשחות במשך שישה חודשים ברציפות, כ-8 שעות ביום במהירות של יותר מ-4.6 קמ"ש. לקומטה יכול היה לנוח על סיפון היאכטה שליוותה אותו, שם אכל תפריט מותאם קלורית לאתגר, צבר כוחות ליום שלמחרת ובילה עם אנשי הצוות. בכל פעם שנאסף על ידי היאכטה, סימנו אנשי הצוות את מיקום האיסוף בעזרת GPS, וכך החזירו אותו לאחר המנוחה למקום שבו אספו אותו, ועקבו בדקדקנות אחרי המסלול.

הביולוג הימי יואב נבו, שהספיק לחצות את האוקיינוס האטלנטי כמה פעמים על גבי יאכטות שונות, התנדב להשיט את היאכטה שליוותה את המסע יוצא הדופן של לקומטה. כעת, לאחר שחזר לישראל בתום חלקו הראשון של המסע, הוא מסתכל אחורה ומבין עד כמה ייחודית הייתה החוויה הזאת. "חציתי את האוקיינוס האטלנטי כבר כמה פעמים, אבל אני לא מכיר מישהו שבילה תקופה ארוכה כל כך בלי לראות יבשה. בהחלט הייתי צריך סיבה טובה לעשות את זה", הוא אומר, ובהחלט הייתה לו כזאת: נבו מספר שהשחייה לא נועדה רק לבחון את גבול הסיבולת האנושית - לקומטה החליט להקדיש הפעם את המסע למחקר הימי, ובייחוד להעלאת המודעות למפגעים שמשנים את האוקיינוסים שלנו.

מי שאירגן את המסע היה אחיינו של לקומטה, פול, שהגדיר ארבע כללים לשחייה: Safety, Swim, Science, Share. הכללים האלו התוו לצוות שגרת יום שכוללת תמיכה בשחיין תוך הקפדה על בטיחות, איסוף דוגמאות לטובת מחקרים ימיים ועדכון שוטף של אתר האינטרנט של לקומטה, שבו דיווחו על חוויות ותגליות מן המסע. 

כך היווה המסע הזדמנות ייחודית לענות על שאלות בנוגע לאוקיינוסים ולגוף האדם בתנאים קיצוניים, כשבמהלכו ביצע צוות של 13 מדענים ממוסדות מחקר מובילים בעולם מחקרים בשמונה נושאים שונים, בטווח הרחב שבין זיהום פלסטיק ועד חקר החלל.

בן לקומטה ליד מצוף שמסמן את המרחק בין יפן לארה
בן לקומטה ליד מצוף שמסמן את המרחק בין יפן לארה"ב|צילום: בן לקומטה וצוות Seeker

מברשת שיניים באמצע האוקיינוס

אחד המחקרים הבולטים התמקד בבעיית המיקרופלסטיק - פיסות פלסטיק זעירות שגודלן נע מעשרות אלפית המילימטר ועד למילימטרים בודדים. חלק מהמיקרופלסטיק מגיע מחלקיקי פלסטיק קטנים שמשמשים בקוסמטיקה וברפואה, כמו למשל החלקיקים שמסייעים בניקוי העור בסבוני פנים, וחלקו נוצר כתוצאה מבלייה של מוצרי פלסטיק גדולים עקב חשיפה לקרינת השמש ולכוחות הגלים והזרמים. חלקיקים אלו צפים באוקיינוסים, סופחים אליהם מזהמים אורגניים שנמצאים במים, ונאכלים לעתים קרובות על ידי דגים ובעלי חיים ימיים ונשארים בגופם. כשהם נטרפים, הפלסטיק עובר לרקמות הטורפים, וכך הלאה, עד שהוא מצטבר בריכוזים גבוהים בקרב טורפי-העל הימיים. בנוסף, גם הפלסטיק עצמו מכיל חומרים שידועים כמשבשים את הפעילות ההורמונלית, וכך הוא עלול לפגוע בבעלי החיים שצורכים אותו ואף לחזור אלינו לצלחת עם הדגים ומאכלי הים המזוהמים בפלסטיק.

לפי הערכות, מאז שהחל ייצור הפלסטיק התעשייתי בשנות החמישים, יוצרו בעולם יותר מ-8.3 מיליארד טון פלסטיק, שרובו עדיין נמצא במטמנות האשפה או כפסולת שמזהמת את הסביבה הטבעית. חלק מהפלסטיק שמושלך על ידי מתרחצים ליד נחלים ועל החופים, כ-12 מיליון טון פלסטיק בשנה, מגיע לים ומוסע בזרמים לחמישה אזורים עיקריים במרכז האוקיינוסים. הפלסטיק נלכד בזרמים קבועים המכונים מערבלי האוקיינוסים, כמו המערבל הצפון-פסיפי, שבו הפלסטיק מצטבר לכדי שטח ענק שמכונה אי הפלסטיק.

אי הפלסטיק של צפון האוקיינוס השקט עמד במרכז המחקר המדעי בשחייה של לקומטה. בכל יום דגם צוות היאכטה את מי הים במסלול השחייה באמצעות רשת ייעודית לדיגום מיקרופלסטיק, וניתח את ההרכב הכימי והפיזי של החלקיקים. כך בחנו המדענים את הזמן שלקח להם להתפרק מהמוצר הראשוני, ואפילו למפות את אוכלוסיית החיידקים שנאספת עליהם, כדי ללמוד יותר על מקומו של הפלסטיק בשרשרת המזון. זו הפעם הראשונה שדוגמאות בסדר גודל כזה נאספו ונבדקו במקומות שבהם עבר מסלול השחייה.

יואב נבו, משיט היאכטה (צילום: בן לקמוטה וצוות seeker)
יואב נבו, משיט היאכטה|צילום: בן לקמוטה וצוות seeker

"חלק מהמטרה של השחייה הייתה להגיע למערבל הפסולת של האוקיינוס השקט", מספר נבו, "בסופו של דבר הגענו לשוליים שלו וראינו שזה לא באמת אי, אלא התקבצות של חלקי פלסטיק שצפים בים. צפיפות הזבל שם באופן סטטיסטי היא גבוהה מאוד, וכל הזמן רואים פסולת מסביב, אבל עדיין ניתן לשחות ולשוט דרך המערבל".

הממצאים מדגימים עד כמה הפלסטיק ממלא את הים שלנו. "לא היה יום אחד שבו לא ראינו זבל מכל הסוגים: מברשות שיניים, נעליים, חלקי מצופים, וגם דגים ובעלי חיים אחרים מסובכים בחלקי פלסטיק, לא משנה באיזה בעומק ובאיזה אזור", מספר נבו. לדבריו, במסע נדגמו בממוצע כ-100 חלקיקי מיקרופלסטיק בכל חצי שעה. "היו מקומות שבהם אספנו שני חלקיקים לדקה, ומקומות עם זיהום שיא של 600 חתיכות לדקה ואפילו יותר, כמו למשל בתוך אי הפלסטיק".

"בעיקר אספנו המון זבל", אומר נבו, "כחלק מההפלגה היינו אמורים להסתכל בכל יום חצי שעה ברצף לכיוון מסוים, לספור את כמות האשפה שאנו רואים ולאחר מכן להעלות אותה לסיפון, לצלם, לתעד ולהחזיר לים. אבל בסופו של דבר אף אחד מאתנו לא יכול היה לשאת את המחשבה שנשליך פסולת בחזרה לים, כך שלמעשה אספנו את כל הפסולת שראינו. מכיוון שהמקום היה מוגבל, תלינו את הפסולת בכל פינה אפשרית על היאכטה והשתמשנו בשישה פחי מיחזור שונים". כל הפסולת שנאספה במסע נמצאת עכשיו בקליפורניה, ונבו מספר שהם מקווים להפוך אותה למיצג שיעזור לעורר מודעות לבעיית הפסולת הימית.

חתיכות מיקרופלסטיק שנאספו במסע (צילום: בן לקמוטה וצוות seeker)
חתיכות מיקרופלסטיק שנאספו במסע|צילום: בן לקמוטה וצוות seeker

מחשבים מסלול שחייה מחדש

מסעו של לקומטה החל כאמור בטוקיו, והיה אמור להימשך כחצי שנה. תחילה הכול פעל לפי התכנית, אבל אז דברים החלו להשתבש. "אחרי 46 ימים בים התקרבו אלינו שני טייפונים רציניים, שחייבו אותנו לסמן את הנקודה ב-GPS ולחזור ליפן", מספר נבו. "לקח לנו שבוע לחזור לאותה נקודה ביאכטה, עוד שבוע המתנה ושבוע חזרה, ורק אז המשכנו עוד 115 ימים ברצף עד להוואי".

כשהגיעו להוואי הבחין נבו שהמסע מתחיל להשפיע לרעה על היאכטה. "אבל המשכנו עוד זמן מה לכיוון קליפורניה, עד לשוליים של אי הפלסטיק", הוא מספר, "שם כבר התחיל החורף. עם הסערות התכופות, התקלות שהתגברו, חלקי החילוף שהלכו ואזלו והמפרשים שהחלו להיקרע, כל יום בים התחיל להיות מסוכן. לכן באותה נקודה חישבנו כמה דלק נשאר לנו למקרה שנצטרך להגיע ליבשה, והחלטנו לעצור את השחייה. בן לא ויתר ורצה להמשיך לשחות, אבל ראינו שהכי נכון יהיה לעצור".

ההפסקה הבלתי צפויה של השחייה לא היתה קלה עבור לקומטה, שצלח בארבעת חודשי השחייה יותר מ-3,000 ק"מ. "זה לא מה שראיתי בעיני רוחי. דמיינתי סיום מושלם לשחייה: שאנחנו מגיעים לסן פרנסיסקו, ושהילדים שלי מצטרפים אליי למאה המטרים האחרונים", הוא כתב בבלוג שלו, "אבל אני חייב להשלים עם המציאות, ולשמוח שחזרנו בשלום ליבשה ושדבקנו במשימה שלנו: לאסוף דגימות שיסייעו למחקר על זיהום הפלסטיק, שיעלו את המודעות לגבי בריאות האוקיינוסים ושיגרמו לאנשים לשנות את אורח חייהם ולצמצם את השימוש בפלסטיק".

לקומטה והצוות נמצאים בימים אלו בקליפורניה, שם הם מתכוננים לחזור להוואי כדי להשלים את החלק האחרון של השחייה. לפי התחזיות הם צפויים לפגוש כמה טייפונים, אבל נדמה שגם איתני הטבע לא יעצרו אדם כמו לקומטה, שמתכנן לסיים את המשחה בכל מחיר.

"הפלגה כזו אי אפשר לעכל, אז לא מנסים. ראינו המון בעלי חיים, לווייתנים, דולפינים, צב אחד, דגי טונה, דוראדו, אלבטרוסים, שכנראה חיבבו את בן, סוסוני ים ליד חלקי פלסטיק, דיונון גדול וכריש אחד שעקב אחרי בן במשך שלושה ימים", מסכם נבו, שקיבל במסע הימי הזה נקודת מבט חדשה גם לגבי מצב הים בישראל: "אחרי כל כך הרבה זמן בים, הדבר ראשון שהבחנתי בו כשנחתי בארץ היה אשפה בכל מקום. יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור בתחום הזה".

אפשר לעקוב אחרי המשך המסע בעזרת ההאשאג jointheswim# או באתר של בן לקומטה.


הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה