אם יש משהו שלמרות כל השנים, המדע והקידמה המין האנושי עדיין לא הצליח לגלות, זה מה גורם לשני אנשים להתאהב. יש שאומרים שהפכים משלימים, יש כאלה שסוברים שחייבים בסיס משותף, ויש כאלה שטוענים שלאהבה אין חוקים. ובאמת, אם מסתכלים על זוגות מסביב, קשה למצוא מכנה משותף או נוסחה מדויקת לחיבור העמוק הזה שמוביל שתי נשמות להחליט להפוך לשותפים לחיים.
רגע לפני הוולנטיינס תפסנו לשיחה זוג קצת לא שגרתי, שהצליח לגשר על השוני והפערים ולהבין שמתחת לכל ההגדרות שהחברה מכתיבה לנו, בסופו של דבר כולנו בני אדם, ואפילו די דומים.
לה קוראים גוני שהם (נגמבה), בת 30, ילידת הארץ ועוסקת למחייתה בתיאטרון, הפקה ומחול, בעיקר בסגנון אפריקאי. לו קוראים נתן נגמבה, מוזיקאי ומתופף, שנולד בקונגו לפני 34 שנים למשפחה נוצרית ומיוחסת של אב כומר ומנהיג קהילה, אם מנהלת בית ספר וחמישה אחים. נתן נמצא בישראל כבר ארבע שנים ולפני שלוש וחצי מהן הכיר את גוני, מי שלימים תהפוך לבת זוגו לחיים.
"הלהקה האפריקאית-ישראלית שגרירי הגרוב ארגנה מופע גדול והזמינה יוצרים ואמנים שעוסקים במוזיקה אפריקאית להתארח בו", פותחת גוני את סיפור ההיכרות שלהם. "אני הוזמנתי כרקדנית, ואת נתן הזמינו יחד עם Bilaka, להקה של נגנים מקונגו שהוא ניגן בה אז. באחת החזרות למופע ישבתי בסלון ולפתע נכנסו ארבעה אפריקאים, כולם דוברי צרפתית. בהתחלה היה שקט מביך, אבל אז נתן התיישב לידי והתחיל לדבר". זה לא היה פשוט בכלל – גוני לא ידעה אף מילה בצרפתית, נתן לא דיבר עברית או אנגלית, אבל מאותו רגע השניים התחילו לדבר עם העיניים, ולאורך כל החזרה שלחו אחד לשני מבטים. אחרי כמה ימים הם נפגשו שוב בהופעה עצמה. "כשהגענו הוא התנהג כאילו הוא הגיע איתי, ליווה אותי והסתובב סביבי כל האירוע, אז הבהרתי לו שהגעתי עם חברים ושאנחנו לא באמת מכירים", היא אומרת, "אבל אחרי שהוא שיחרר פתאום התחלתי לעקוב אחריו, ראיתי אותו רוקד עם אחרים וקינאתי. אי אפשר היה להתעלם מזה שיש משהו באוויר".
"ידעתי שזה אומר להיכנס להרפתקה"
כשחזרו הביתה, נתן מצא את גוני בפייסבוק, והם התחילו להתכתב בעזרת גוגל טרנסלייט. "תהיתי לעצמי אם באמת יש לי כוח לסיפור כזה, אבל אמרתי יאללה, חוויה", היא נזכרת. "כשנפגשנו נתן שאל אינסוף שאלות: אם אני מעשנת, מה אני חושבת על כל מיני נושאים, הרגשתי שאני במבחן, אבל כנראה שעברתי אותו, כי מאותו ערב לא נפרדנו לאף יום", היא צוחקת. שנה וחצי מהרגע שהכירו גוני ונתן התחתנו, והיום הם הורים לבל היפהפייה, בת שבעה חודשים.
היה לכם ברור מההתחלה שזה אפשרי?
"מרגע שגוני ענתה את כל התשובות הנכונות באותו ערב, ידעתי שזה אפשרי. אמרתי לה שאני אוהב אותה והיא טענה שאני לא מכיר אותה, אבל אני הרגשתי שמצאתי", אומר נתן, אבל גוני דווקא ראתה את זה אחרת לגמרי: "היו לי תכניות אחרות, ללכת ללמוד בחו"ל, להספיק עוד דברים, לא היה לי ראש לזוגיות רצינית. אבל מערב לערב הרגשתי שזה טוב, קל וטבעי, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה ללכת. זה לא היה ברור מההתחלה שזה אפשרי – מישהו שונה ממני, גם בשפה וגם במנטליות, ידעתי שזה אומר להיכנס להרפתקה, אבל לא האמנתי שזה יכול להפוך למשהו עמוק ואמיתי".
באופן טבעי, היו לשניים אתגרים בדרך, והראשון שבהם היה כמובן השפה. "היום אני מדברת צרפתית ונתן מדבר עברית ואנגלית, אבל בהתחלה השתמשנו הרבה בגוגל טרנסלייט", מספרת גוני. "זה היה מורכב להבין עד הסוף, ליצור שיח עמוק ולשתף ברמות הכי קטנות איך היום שלך נראה ומה עובר עליך מבפנים. גם עם הסביבה, המשפחה והחברים זה היה עניין מאתגר".
"עוד עניין הוא שיש המון ביורוקרטיה בתהליך הנישואים ובכלל", היא מוסיפה, "כשהתחלנו את הקשר, כדי שהמעמד של נתן יתבסס והוא לא יצטרך לפחד מגירוש ולהיות תלוי באשרות שהייה, היינו צריכים להצהיר על הזוגיות שלנו. זה תהליך מאוד מורכב וקשה, שיחסית לאחרים עברנו אותו בצורה טובה. מדינת ישראל מבקשת אישורים והוכחות על כל צעד כדי לראות שמדובר בזוגיות אמיתית – צריך לשלוח טפסים לשגרירות באפריקה, להביא מכתבים שמעידים על הזוגיות מהסובבים אותנו, חשבונות בנק משותפים, שיחות בוואטסאפ, חוזה שכירות ועוד. זה תהליך שקשה לעבור אותו לבד, והיינו צריכים לשכור שירותי עורך דין בכסף שלא היה לנו. גם היום, כשלנתן יש תעודת זהות כתומה של תושב ארעי, כל שנה אנחנו צריכים להביא את ההוכחות מחדש, אבל במקום לתת לזה להכניס מתחים לזוגיות שלנו, אנחנו מתייחסים לזה כמצב נתון ומסתכלים על הצד החיובי – אנחנו מקבלים כל פעם מחדש הוכחה לאהבה שלנו. זו סיטואציה די מרגשת, כמו פרויקט משותף".
מקודשת, מקודשת, מקודשת
התגובות של המשפחה והחברים לזוגיות של גוני ונתן, באופן טבעי, היו מעורבות. "רובם קיבלו את נתן יפה, ראו את החיוך שלו ומיד התאהבו", מספרת גוני, "לאבא שלי היה קצת קשה, אבל זה בא ממקום דואג. הוא חשש מה יהיה בעתיד, איך נוכל לחיות בכבוד ולהתמודד עם הפערים במנטליות. לקח לו זמן להתרגל, לקבל ולאהוב. אין מה לעשות, יש הרבה עכבות וחששות כשיש חוסר היכרות עם האחר. אותי, לעומת זאת, המשפחה של נתן קיבלה בצורה מדהימה. פגשתי אותם לראשונה בקונגו אחרי שכבר היינו נשואים, אבל זה לא הפריע להם לקבל אותי בחיבוק ענק. הם שמחו שהבן שלהם מאושר. שמחתי לגלות שלמרות שהם גרים באחת מהמדינות הכי עניות בעולם, מדובר במשפחה אינטליגנטית, אנשי רוח. הכרתי את אפריקה קודם, טיילתי שם עוד לפני שפגשתי את נתן, אבל מהסיפורים שלו הבנתי כמה הם מצליחים לשמור על רמה גבוהה ושיח עמוק גם בלי מים וחשמל בחוץ".
"נדהמתי לגלות כמה אנחנו דומים. כל הזמן אמרתי את זה למשפחה ולחברות, היה בזה משהו אופטימי. בזכותם הפכתי לאדם טוב יותר, הם אנשים מאמינים שלימדו אותי להגיד תודה על מה שאני מקבלת מהעולם הזה, זה עשה בי שינוי. הם אפילו קיבלו את זה שאני יהודייה, בכל זאת, ישו היה יהודי מארץ הקודש".
יצא לכם להיתקל לאורך השנים גם בתגובות פחות נעימות?
"יכול להיות שזה מזל, יכול להיות שזו בחירה, אבל איכשהו יצא שהקפנו את עצמנו באנשים שאוהבים ומכבדים אותנו", אומרת גוני. "אנחנו לא מקבלים הרבה תגובות של גזענות ועוינות מהסביבה, ולדעתי זה גם משהו שאתה מזמן לעצמך, זה תלוי במה שאתה רוצה לשמוע. יוצא שאנחנו צפים מעל זה, לא מתעסקים בזה ומעדיפים להקיף את עצמנו באהבה".
לאיזה מצבים לא שגרתיים הזוגיות שלכם הובילה אתכם?
"התחתנו שלוש פעמים. אנחנו תמיד אומרים שזה כמו 'מקודשת, מקודשת, מקודשת'", צוחקת גוני. "הפעם הראשונה הייתה בקפריסין, כי במדינה שלנו זוג כמונו עדיין לא יכול להתחתן. פעם נוספת התחתנו בארץ בערב חג שבועות, קראנו לזה "פסטיבל אהבה" וכולם לבשו לבן יחד איתנו. זה היה ערב של הרבה מוזיקה ואהבה. יש פסוק במגילת רות שקוראים בשבועות – "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי". התחברנו אליו מאוד, וזה מה שבחרנו לכתוב בראש החופה שלנו. החתונה השלישית הייתה כמובן בקונגו, עם המשפחה של נתן. לבשנו בגדים מסורתיים וחגגנו בכנסייה של אבא שלו, רקדנו בלי סוף, היה מרגש. בסופו של דבר התייחסנו לזה בתור הזדמנויות שונות לחגוג שוב ושוב את הזוגיות שלנו. זה היה פסטיבל של כמה חודשים".
"אנחנו ההוכחה שהפליטים הם אנשים כמונו"
איפה סוגיית גירוש הפליטים שנמצאת עכשיו בכותרות פוגשת אתכם?
"זה די מורכב. ישראל רוצה לשלוח את הפליטים למקום אחר בטענה שיהיה להם שם טוב, אבל זה בלוף, המצב שם רע", אומר נתן. "מעבר לעובדה שאין להם באמת הזדמנות להתקדם ולהתפתח שם, אפילו לחיות בכבוד שם זה לא מובן מאליו, כי אין תנאים בסיסיים. מדינה כמו ישראל, במיוחד עם ההיסטוריה שלה, צריכה להפסיק להתנער מאחריות, לקחת אותה בגאווה ולטפל באנשים האלו, להגיד בפה מלא שזה הדבר הכי חשוב לה".
"מצד שני, כזוג אנחנו מרגישים שיש לנו קונפליקט", מוסיפה גוני, "אנחנו רוצים להילחם עם כולם ולהגיד את מה שאנחנו חושבים כמחאה, אבל בתור זוג המצב שלנו נזיל לא פחות. אף אחד לא מבטיח לנו שנתן יקבל אשרה לעוד שנה. מה שכן, התרומה שלנו למחאה היא להראות לאנשים שמפחדים או כועסים על אפריקאים שמדובר באנשים כמונו. אם מסתכלים בגובה העיניים אפשר לראות את האהבה שלהם, את הרגשות. הסיטואציה שנוצרה היא מורכבת לכולם, אבל צריך לפעול ברגישות כדי לפתור את המצב".
כשאני שואלת אותם מה החלום להמשך הדרך, גוני עונה לי בפשטות – להמשיך ככה ולהיות מאושרים. "זוגיות ואהבה הם לא דברים מובנים מאליהם בחיים שלנו. אני כל הזמן אומרת תודה שזכיתי, והלוואי שזה ימשיך ככה", היא אומרת, ונתן מוסיף: "אני רוצה עוד כמה שנים להיות סבא, לשבת על הים עם כל הילדים והנכדים, ולהגיד – וואו, זה היה מושלם".
לסיום, יש לכם טיפ לזוגיות מאושרת?
"אני לא מוכנה להתפשר, ויודעת שמגיע לנו הכי טוב בעולם. נתן הוא הכי טוב בשבילי, ועכשיו צריך לעבוד על זה, להשקיע, להיות קשובים, לטפח את הקשר, כדי שזה יימשך ככה לנצח", אומרת גוני, ונתן מסכם: "לא לפחד ממה שאחרים אומרים, ותמיד לעשות את מה שטוב לך. הכי חשוב להיות נאמן לעצמך ולהקשיב למה שהלב אומר".