תרבות או אוכל? ברור שאוכל. תרבות כבר לא מעניינת אף אחד. תרבות זה פאסה. זה גבוה מדי. זה מצריך מחשבה יתרה. תרבות זה משעמם. רוצים הוכחה? אתם בטוחים שאתם רוצים הוכחה? אוקיי. הנה הוכחה: האוזן השלישית – חנות המוזיקה המיתולוגית ואחד ממותגי התרבות הפרטיים החשובים ביותר בתולדות החילוניוּת התל אביבית והישראלית – פתחה מסעדה בשם בנציון 1. המסעדה ממוקמת בבית האוזן השלישית, עם הגב לחנות התקליטים וספריית הדי.וי.די. למה קבוצת האוזן השלישית צריכה לפתוח מסעדה? כי זו רוח התקופה, זה למה. העולם הפיזי מתפורר: אף אחד כבר לא קונה דיסקים ולא שואל עותקי די.וי.די. כשאתה נכנס לבית האוזן השלישית – אתה נכנס לבית קברות. יש כמה רוחות רפאים שמסתובבות בינות למדפים, אבל גם ימיהן ספורים. אנחנו חיים בתוך ענן של קבצים. הכל יעיל ומהיר. למי כבר אכפת מחתיכות של אלומיניום ופלסטיק?
זה עידן שבו אתה חייב להמציא את עצמך מחדש כדי להישאר בעניינים. בשנים האחרונות מנהלי האוזן השלישית פתחו אולם הופעות ובית קפה. הם הבינו שהקהל שלהם מחפש את מה שמתקיים מחוץ למסכי המחשב. כי בכל זאת צריך לגעת במשהו אמיתי. פעם אנשים היו שורצים ימים שלמים בחנויות תקליטים וספריות וידיאו. מוזיקה ותרבות הגדירו את מי שהם. אבל האנשים האלה התבגרו והתעייפו ועשו ילדים ונשאבו לתוך המעגל הסיזיפי של פרנסה ועבודה. אין להם כוח לחשוב יותר מדי. אז עכשיו פותחים עבורם מסעדה. כי אוכל זה דבר אמיתי. אפשר להרגיש אותו, לטעום אותו, למשש אותו. בעולם וירטואלי שבו כבר לא ממששים דברים – זה אחד מהמעוזים האחרונים של החושניוּת האנושית הקלאסית. וכמו שאמרנו – למי בכלל יש כוח עכשיו לראות את כל הסרטים הצרפתיים האלה מהפיפטיז או להאזין לתקליטי רוק מתקדם אזוטריים עם קטעים אינסטרומנטליים שנמשכים למעלה מעשרים דקות? תביאו משהו לאכול, ומספיק עם השטויות.
פוסעת בעקבות יועזר בר יין
בניגוד לקריקטורה של האוזן השלישית, כמוסד נפוח, אליטיסטי ואנטיפתי – בנציון 1 הוא מקום חמוד להפליא. ממש ככה. זו מסעדה שמגישה אוכל של ברים, הגון ועשוי כהלכה. מה זה אוכל של ברים? נו. זה האוכל שאוכלים כשהעיניים לא רואות, החושים מטושטשים והבטן ריקה. התפריט של בנציון 1 לא מכוון גבוה – הוא מביט ישר בגובה העיניים. המנות פשוטות וכיפיות. אוכל של שיכורים לאנשים לא בהכרח שיכורים. הלוקיישן קצת מוזר, חייבים להודות – על חורבותיה של מסעדת ספגטים הנוראית. ישבנו על מרפסת העץ שמשקיפה אל עבר שדרות בנציון, עם הרעש של קינג ג'ורג' הסמוך, ועוברי האורח שאוחזים בשקיות של קסטרו, ודמיינו שאנחנו נמצאים בתוך מערה חשוכה ומבודדת. כשהגיע הבלאדי מרי שהזמנו (32 ש"ח) – הבנו בדיוק למה. זהו שעתוק מוצלח של הבלאדי מרי האדיר של מסעדת יועזר תנצב"ה, מוסד האוכל של שאול אברון ז"ל שהלך לעולמו לפני שנתיים, וששכן (משם כנראה הגיע הרפרנס) – בתוך מערה חשוכה באחת מהסמטאות הקטנות של יפו. לקחנו שלוק מהבלאדי מרי וכמעט התמוטטו לנו מערות האף. כמות כה נכבדת של חזרת לבנה הייתה יכולה להשמיד כפר ברומניה. זה היה נפלא. בנציון 1 בהחלט פוסעת בעקבות הרוחניות שהותירה לה יועזר: אין לה טריקים ואין לה שטיקים. חומרי גלם טובים. שיטות הכנה מסורתיות. יד גברית במטבח. טעמים חזקים. בקיצור – אוכל של מערות, מול הדיזנגוף סנטר.
פתחנו עם מנות "קטנות ליד האלכוהול", כמו שקורים לזה בבנציון 1 – צלחת של חמוצים ביתיים (18 ש"ח) וצלחת של פלפלים חריפים קלויים שעליהם פוזרה גבינה גיאורגית (18 ש"ח). החמוצים היו חריפים, והחריפים – חריפים. הלשון, שעדיין בערה מהחזרת של הבלאדי מרי, המשיכה לבעור כמו לפיד ביום העצמאות. איך כתבו את זה פעם בשיר – דאטס דה וויי, אה הא, אה הא, איי לייק איט. כיבינו את התבערה עם סינטה כבושה במלח ים (33 ש"ח) שהייתה ורדרדה ומדויקת, וסלט של סלקים צלויים (38 ש"ח) שהוגש עם קרם פרש. הסלקים – משני זנים, סגול וצהוב – היו צלויים ומתיקותם התפרצה החוצה. הקרם פרש רווי הכולסטרול (אבל מי סופר!) חזר גם במנה של נתחי דג פלמידה (48 ש"ח) שנכבש בדיוק במידה הנכונה, שמר על טעמיו ונותר מוצק ונגיס. אז נכון, זה בסך הכל דג כבוש. אבל לפעמים כל מה שאתה צריך זה דג כבוש.
המשכנו עם מנה מאוד לא מתוחכמת, ושלא במפתיע – גם מאוד טעימה. כאילו, דא. מק אנד צ'יז (56 ש"ח). פסטה קצרה שעורבבה עם כמות לא מאסיבית מדי של גבינות סנט מור, גאודה ופרמזן, ומעליה גוררה גבינת צ'דר מיושנת וארומטית, שתפקדה כמעין בוטרגה, רק בגרסה גבינתית. זו מנה שבא לך להוציא לה אלבום אוסף כפול. לא, משולש. אחר כך הזמנו פיש אנד צ'יפס (72 ש"ח) של דג לברק שכוסה בבלילת בירה והוגש עם צ'יפס עבה שמטוגן בקליפתו (מה שבמקדונלד'ס קוראים לו "פוטטוס", כאילו שלא כל תפוחי האדמה הם פוטטוס). המשמעות של סוג הדג היא לא ממש עקרונית – ממילא דגי הבריכה בימינו הם בבחינת סוג של טופו-ים. אבל הלברק היה עסיסי. חבל רק שהציפוי שלו סבל מטיגון ושוּמניות יתר. סיימנו עם המבורגר קלאסי (58 ש"ח) – קציצה של 220 גרם, לחמנייה קטנה, עגבנייה, חסה, ועליה פרוסה של גבינת סנט מור. שוב, בדיוק מה שצריך. לא פחות ולא יותר.
פרנץ' טוסט > ארקייד פייר
לקינוח לקחנו עוד מנה שקשה מאוד לבוא אליה בטענות – פרנץ' טוסט עם קרם מסקרפונה ודובדבנים (35 ש"ח). פרנץ' טוסט אפשר להכין בצורה בינונית, ואפשר בצורה טובה עד מצוינת (למשל: הלחם האבוד של אייל שני באברקסס צפון). הפרנץ' טוסט של בנציון 1 היה טוב מאוד. פרוסות לחם עבות, לחות ומתוקות. מכוסות בגבעות נדיבות של קרם מסקרפונה באמת שערורייתי ודובדבנים טריים. אם דיברנו קודם על תרבות ואוכל – אז אני מעדיף את הפרנץ' טוסט המספק הזה על כל תקליט של להקת אינדי משעממת ששמעתי בחמש השנים האחרונות. או ליתר דיוק: זה הרגע שבו אני מצהיר שאני מעדיף לחם מטוגן על פני ארקייד פייר.
בסך הכל, לבנציון 1 יש הצהרת כוונות מאוד ברורה: כיאה למסעדה שהוקמה על ידי מוסד כמו האוזן השלישית, במקום הזה מכינים אוכל של רוקנ'רול. זה לא פּאנק. כי פּאנק הוא חצוף. זה רוקנ'רול קלאסי. שמכיר את הגבולות שלו ופועל בתוכם. הוא ישיר ולא יומרני, כי כשאתה מתחיל להיות יומרני, אתה גומר כמו תקליט של ג'אז חופשי: לא כולם אוהבים שמטרטרים להם במוח. אם הייתי צריך להשוות את בנציון 1 לזמר – אז ברוס ספרינגסטין יהיה השוואה הנכונה. מוזיקה של צווארון כחול ואוכל של צווארון כחול, ובשני המקרים – הצווארון הכחול הוא כבר מזמן צווארון לבן. אולי בצבע בז', בעצם. יש מישהו שלא אוהב את ספרינגסטין? אז כנ"ל עם בנציון 1. זו באמת מסעדה שקשה מאוד שלא לחבב. אלא אם כן אתה חובב טראנס, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. ולכל אנשי הרוקנ'רול שביניכם – הנה המקום החדש שבו תוכלו לשבת ולהיזכר בימים עברו. כשחנויות תקליטים היו חשובות יותר ממסעדות.
בנציון 1, שדרות בן-ציון 1 תל אביב, טל: 053-3358883