אני צופה בעונה הנוכחית של ״משחקי השף״ ונהנה. בניכוי הדרמות והמלודרמות ומריחות הזמן המיותרות, זו תכנית ריאליטי טובה, כיפית, והכי חשוב: נראה שהמשתתפים והמשתתפות יודעים ויודעות לבשל, מי פחות, מי יותר, זו התשוקה שלהם וזה הסיפור המרכזי. האם זה מספיק? לא בטוח (בוודאי לא אצל ההוא שיודע לבשל רק מנות ברוטב אדום). עולם המסעדות הישראלי בלע וירק טבחים לא פחות מוכשרים מהם. אבל ניכרת אמביציה ורצון לבלוט. רובם ייעלמו כמובן לתהום הנשייה, חלקם ינסו למקסם את התהילה, יפתחו עסק, מזללה, מסעדה, כל מיני דברים כאלה. ההצלחה לא מובטחת להם. הזיכרון הציבורי הוא קצר לאללה. יום אחד אתה בטלוויזיה, מגיש מנות לטעימה לחבר השופטים המהולל, וביום השני – המציאות חובטת בך בכל הכוח עם מחבט בייסבול. לפחות יהיו להם השידורים החוזרים.
יש גם את אלה שאין להם סבלנות לחכות עד שהעונה מסתיימת ומוכרז המנצח. הם אצים רצים לנצל את תהילתם הרגעית. ממש בוער להם. תחושת הדחיפות נובעת מההכרה שאם לא עכשיו, אז אימתי? כשישכחו איך קוראים להם? כזה הוא תומאס זוהר. מי? נו, ההוא, שהביא לקבוצה של יוסי שטרית שהביא את הניצחון המוחץ מהפרומואים, זה מהבישול התאילנדי, שמשלב ידיים כמו טווס ובטוח שהוא מתת האל לעולם הקולינריה, כן, ההוא. אז להוא יש עכשיו שירות משלוחים חדש בוולט, במסגרת מיזם מטבחי הרפאים, קיוב קיטשן, לצד שפים מבוססים כמו ארז קומרובסקי, מאיר אדוני ושטרית עצמו. מה הוא עשה שזה מגיע לו? לא הרבה. טבח אלמוני עם עסק קייטרינג שקפץ מוקדם לליגה של הגדולים. מוקדם מדי? תיכף נראה.
עשינו הזמנה. הקורונה חוזרת וקיבלנו פלאשבק לימי המשלוחים העליזים או המדכאים, תלוי איך מסתכלים על זה ומי. אנשי העסקים עשו כסף לא רע כשהיו כאלה שסבלו מסגירת המסעדות. יש כאן ניסיון להתחרות במיזם התאילנדי המוצלח של נדב ודניאל, יוצאי ״MKR״, שהתחילו כפופ-אפ בוולט ונכון לעכשיו התחילו לתפעל מסעדה במלון דן בקיסריה. כישרון יש להם. גם תומאס זוהר מפעיל פופ-אפ, Ko Tai שמו. אצלו העניינים קצת יותר חורקים. נראה שהמושג הזמני פופ-אפ מכתיב גם איזשהו פחד ממחויבות, וגרוע מכך – פחד ממקצועיות. ההרגשה היא של דפוק וזרוק, או קח את הכסף וברח, וחבל. כי האוכל דווקא לא רע.
עד שהצלחנו להזמין, יצאה לנו הנשמה. כלומר, האתר לא היה זמין בוולט, ובעולם המודרני, אם מישהו לא זמין, אנשים מאבדים מהר את הסבלנות. כשסוף סוף הצלחנו, המנות הגיעו כפי שהובטח, תוך כך וכך דקות, אבל בלי אחת מהמנות, שדווקא נשמעה טובה על הנייר. חציל תאילנדי, במיה תאילנדית, רוטב פטריות. מה יכול להיות רע? כנראה שלא נדע לעולם. היינו צריכים ליצור קשר עם חן המוקדנית, שבישרה שהמנה נגמרה (תודה באמת שלא הודעתם) והבטיחה לשלוח מנה חלופית: פאד סי יו (58 שקלים), מנת אטריות אורז חביבה, פופולרית, שצריך להיות באמת גאון הדור כדי לפשל אותה. היא הגיעה משום מה עם חתיכות של חלבון סויה, שאם היו נזרקות אל הרצפה, היו סודקות את הבלטות. משהו קשה ולא אכיל בעליל. החלבון סויה הזה צריך לעמוד למשפט בבית הדין בהאג על פשעים כנגד הפה שלנו.
״הכי קרוב לתאילנד״, זו הסיסמא של תומאס זוהר. אני הייתי נזהר מהצהרות שכאלה ואפשר להיות גם קצת יותר צנוע. זוהר לא בליגה של בית תאילנדי, נאם וגם לא של נדב ודניאל. יש לו עוד דרך לעשות. לאוכל התאילנדי בישראל יש כבר קילומטרז׳, והסועד הישראלי כבר לא מחפש שיחנכו אותו וגם לא יפציצו אותו בסיסמאות מכירה. קאו סוי (72 שקלים) היא מנה שמוכיחה שהאיש יודע מה הוא עושה גם בלי כל בלבולי המוח: מנת קארי פשוט מעולה. נתחי שורט ריב בבישול ארוך, במחית אדומה, חריפה, עם חלב קוקוס ואטריות ביצים מבושלות וגם קריספיות שמוסיפים למנה, וגם עלי חרדל כבוש בצד. רמה גבוהה ללא צל ספק.
מנה של גאי גולה (62 שקלים) מדגימה שוב את הבעייתיות שבלרוץ ישר לפופ-אפ לפני שמספיקים ללכת איזשהו מרחק: פרגית משופדת על שיפודי עץ, בזיגוג של קארי אדום וחלב קוקוס, מסתתרת בתוך קופסת קרטון. רק מה, שהשישליק התאילנדי הזה הגיע פושר-קר. ואם על טמפרטורה לא מצליחים לשמור, אז מה עשינו בזה?
היו גם שתי מנות חמודות, לא פאר היצירה התאילנדית מבחינת עוצמת טעמים, מנעד וחוזקה, אבל באמת, נייס, נייסצ׳יק: לאאב גאי טוד (49 שקלים) הם כדורי פרגית מטוגנים בתוך עלי חסת אייסברג עם אטריות ורוטב נאם ג׳ים ג׳או (לא היה מזיק עוד קיק של רוטב דגים כאן); יאם פריק פאו (44 שקלים) היא מנה של חזה עוף חלוט ומפורק במחית צ׳ילי, חלב קוקוס וכפיר ליים. עם סטיקי רייס (10 שקלים) זה עובד סבבה, ולא יותר מזה. כאמור, זה אכיל, זה מהנה, אבל זה לא משהו שתזכור בעוד 10, 9, 8, 7...
אז על מה דיברנו? אה, כן, על הוולט של תומאס זוהר מ״משחקי השף״. פעם פליטי ריאליטי היו מנסים לנצל את המדיום למטרות פרסומיות וכלכליות. היום הם אפילו לא מחכים שיעיפו אותם מהתוכנית. עוד בזמן השידור, הם כבר רצים לכל כיוון כמו תרנגולות כרותות ראש, מנסים להתבלט, לזהור, להתקבל, להצליח. הלו, לאן אתם ממהרים? אוכל לא אוהב להיטות יתר. אוכל אוהב תהליכים איטיים. אוכל זה ההפך מהקצב הקדחתני של הריאליטי והפופ-אפ. שוואיה שוואיה.
>> בפעם שעברה אכלנו בהדסון לילינבלום
Ko tai. קו תאי. אחוזת בית 3, תל אביב (משלוחים בבלבד). 050-9700959