יש איזה פרדוקס בסיסי שמאפיין את תקופת הקורונה: מצד אחד, לאנשים באמת אין כסף. או לפחות – מספרים לנו שאין להם כסף. הכל קורס, אין עבודה, אין פרנסה, אין עתיד ואין תקווה. מצד שני, המדרכות והכבישים מפוצצים בשליחי וולט שטסים צפונה ודרומה, מזרחה ומערבה, כל שעה ביממה, באיזה בולמוס משלוחים פסיכי שלא נראה כמותו לפני פרוץ המגיפה. אז מה קורה פה? יש כסף או אין כסף? מה, הישראלים לא יכולים להכין אוכל בעצמם? הם חייבים להסתמך על שירותי הקייטרינג של המסעדות והמזנונים? הם עד כדי כך עצלנים? איפה המשבר הכלכלי? אמיתי? לא אמיתי? האם שווה להיכנס למינוס אימתני בבנק בשביל להזמין חומוס מאבו חסן כל יום או איזה אוכל אסייתי מחופף? אתם לא יכולים להכין לעצמכם פאקינג חביתה או שניצל?
כידוע זה לא כלכלי להפעיל בימינו מסעדה, עם כל המגבלות הבלתי אפשרויות שמוטלות על ידי ממשלת החלמאים של נתניהו, ולכן המשלוחים הם המוצא האחרון. כולם נופלים בזה. אין ברירה אחרת. זה כנראה גם משתלם באיזשהו אופן, כי שפים לא מנהלים ארגונים ללא מטרות רווח. לפני כמה שבועות זה היה יוסי שטרית שהצטרף לסצנת המשלוחים השוקקת ויש גם את יובל בן נריה מטאיזו ואת רושפלד שהתחיל לאפות פיצות ולעשות טייקאוויי וכמובן את אייל שני ועכשיו מאיר אדוני הצטרף לחבורה העליזה עם שירות משלוחים משלו. הוא קורא לזה ״פופ אפ״ אולי מכיוון שהוא מפחד מהמחויבות או חושש שיהיה מזוהה עם אוכל שמגיע הביתה על גבי טוסטוס או אופניים חשמליים. בכל זאת, לא מדובר כאן במשהו להתגאות בו. שפים אמורים לבשל במסעדות שלהם. אוכל במשלוחים הוא ברירת מחדל לא רצויה, לא אהודה ובוודאי שלא אופטימלית.
אז בואו נסכים שיש כאן אינטרס עסקי מובהק שלא בהכרח קשור לקולינריה ונמשיך הלאה. גם בתוך האינטרס הצר והציני אפשר לעשות דברים יפים, זה מובן מאליו. אין ציפיה שהאוכל ינסוק לגבהים של מסעדות העילית של השפים הסלבריטאים, אבל זו לא תקופה שבה ניתן לצפות ליותר מדי. כשאתה מוציא אוכל במשלוחים, אתה מוּדע מראש לבעייתיות ומתפלל שיהיה בסדר. לפעמים זה יותר מבסדר, לרוב זה בינוני, בינוני פלוס, בינוני פלוס-פלוס. זו הסקאלה בגדול.
מאיר אדוני הוא תמנון רב פעלים שכבר ראה את עצמו מככב בבירות העולם עם מסעדות מברלין ועד ניו יורק, בואך ברצלונה וקייב. ואז הגיעה, כן, נו, זאתי. זה לא רע בעיניי שהקורונה עוצרת שאיפות התפשטות קפיטליסטיות ואגואים גדולים. מכניס קצת פרופורציות לחיים. לפני כמה חודשים הוא פתח איזו מסעדה עם שם מצחיק על גג של מלון בתל אביב (מלי מלו) אבל היא נסגרה ושוב נפתחה ושוב נסגרה. הפסקתי לעקוב. המשלוחים הם הדרך שלו להישאר בעניינים, למרות הכל ואף על פי כן.
אז מה העניינים בעצם? אדוני נותן כאן תצוגת תכלית מאופקת (יחסית, כן? מאוד יחסית). הוא הרי ידוע בתור מי שמרעיף אינספור חומרי גלם לתוך צלחת אחת. מהמגזימים, יעני. מקסימליסט בנשמה. אבל משלוח זו לא ארוחה בכתית, כידוע. אדוני בחר לעשות כאן מיקס מעניין בין הנטייה שלו לבישול ״עממי״ וביתי, כפי שזכור מהמזללה ז״ל, לבין סטיות הצידה לכיוונים מעט יותר אסייתיים ובנוסף גם מנות שאפשר לדחוף בתוך לחם או פיתה. זה תפריט משלוחים די מגוון, לא בלתי מוזר. האם טופו יכול לחיות ביחד עם עראייס? ובכן, אם מתעקשים, יכול, למה לא, בכיף.
ייאמר מיד שהמשלוח של מאיר אדוני – שמגיע תחת הכותרת המטופשת ״צרחות במדינת תל אביב״ – הוא כשר, הוא נדיב, הוא עושה ככל יכולתו להוכיח שעשיתם נכון כשבחרתם בו בצוק העיתים הנוכחי. מנה של סשימי סלמון (72 ש״ח) מגיעה עם בקבוקון זכוכית ובו גספצ׳ו עגבניות. מחווה חביבה. הסשימי עצמו מונח על עלי חסה טריים, בתוך סלסלת מנגו וטפיוקה, צ׳ילי, בוטנים וכוסברה, ובצד – חטיפי סטיקי רייס מטוגנים. טעמים מתוקים, לא מתוקים מדי, דג פופולרי. מנה שנועדה לרצות.
המשכנו לקרפצ׳יו חציל ״נור סטייל״ (46 ש״ח). נור היא המסעדה שאדוני פתח בניו יורק ועומדת עכשיו שוממת. אז מסתפקים במשלוח בתל אביב. קרפצ׳יו חציל זה חלק מהטרנד הישן של אייל שני שהפך ירקות לקרפצ׳יו. כאן הוא מעושן ומוגש עם טחינה גולמית, סילאן, פיסטוקים, ורדים מיובשים, טימין ובייגלה ירושלמי בצד. איפה האיפוק? אמרנו, יחסית. מוגזם? דווקא לא. הכל עובד פרפקט.
המנה הכי מוצלחת במשלוח היא גם המנה המפתיעה מכולן (ועם שם גרוע, כרגיל אצל אדוני): ״אמא אדמה״ (68 ש״ח) זה שילוב כמעט בלתי אפשרי בין טופו (חומר גלם שאוהבים לשנוא ולא בצדק) עם סלט סלק וקולרבי, קינואה שחורה, משמש אוזבקי, בצל, אגוזי מלך קלויים בבהרט, ג׳ינג׳ר, ויניגרט וגם לחמניות שום ואפילו בקבוק עם מיץ רימונים טרי. ואיכשהו, כל הדבר הזה מצליח לעבוד ביחד. טעמים ים תיכוניים ואסייתיים גרים זה עם זה בלי לריב אחד עם השני. וזה לא מובן מאליו. המון רוטב, המון טעם, תיבול חזק אבל לא מופרז. זו מנה חכמה, מאוזנת ומקורית. רק בשבילה היה שווה כל המשלוח הזה.
הזמנו גם כמה מנות שהכניסו לתוך לחם ופיתה: ב״נמל טריפולי״ (68 ש״ח) לוקחים נתחי דג מטוגנים בבלילה ודוחפים לתוך פרנה שמנה ושמנונית, עם רוטב חריימה, גרגרי חומוס, לימונים כבושים, כוסברה ופלפל חריף. הדגים מאבדים מפריכותם ומתערבבים ברוטב ולא בטוח שזה מהלך חכם מי יודע מה. אבל זה מצליח לעבוד במידה מסוימת כי קשה לסרב לרוטב חריימה ולפיסה של פחמימה; ״עראייס ים״ (68 ש״ח) היא מנה שמנסה להיות מקורית אבל כושלת מבחינה טכנית: קוביות דג לא מזוהה מעורבבות עם אריסת פלפלים מעושנים ולימון כבוש, צנוברים, חציל ועמבה, נדחסות לתוך בייגלה ירושלמי ומשם לטוסטר. הבעיה היא שמסת הדג היתה לגמרי נאה, לא עשויה ולא אכילה. אז מה עשינו בזה? גם ״זכרונות מסבתא מסעודה״ (72 ש״ח) היא מנה שלוקה בחסר בצד של העשייה. עזבו את השם הקלישאי. קציצות בשר בתבשיל מנגולד וציר עגל עם לימונים כבושים וזיתים, נדחסות לתוך חלה. עד כאן הכל בסדר. אבל הקציצות עשויות מדיום רייר. האם סבתא מסעודה היתה מעיזה להגיש קציצות לא עשויות? בחיים לא! אגב, כל המנות מלוות בסלט לבחירה – או סלט שוק תאילנדי (ירקות בוויניגרט ורוטב דגים) או סלט טאבולה של חיטה מלאה. כאמור, משלוח נדיב לאללה.
הקינוח היחיד שמוצע בתפריט הוא ״קיץ בקוסמוי״ (55 ש״ח) – סטיקי רייס, קוביות מנגו טרי ומרק הדרים, פסיפלורה, קפיר ליים, חלב קוקוס וטפיוקה שמגיע בבקבוק זכוכית. קינוח חביב ומרענן שלא חובה להזמינו. ובסך הכל המשלוח של אדוני, פרט לכמה כשלים טכניים מעצבנים, היה משביע רצון. אם אין לכם כוח להכין לעצמכם חביתה ולחסוך כסף, זו בהחלט אופציה סבירה לגמרי.
כתבו לביצה עלומה: unknownegg2014@gmail.com
>> בפעם הקודמת אכלנו בלולה מרטין
פופ-אפ משלוחים של מאיר אדוני, זמין באפליקציות וולט ותן ביס