הכל התחיל בזה שנפתחה מסעדה איטלקית חדשה בהרצליה בשם קאלאטה 15 והבעלים פשוט לא הצליח להתאפק. בראיונות עיתונאיים וטלוויזיוניים, שבהם המראיינים מאוד התרשמו מהמבטא האיטלקי האותנטי שלו, הוא הצהיר בשחצנות שמה שיש בישראל זה לא אוכל איטלקי ואין כאן בכלל מסעדות איטלקיות טובות. וואלה? וואלה.
לאותם בעלים, גבר כמובן, אפילו מתאגרף לשעבר, אנדראה מאג'י שמו, יש כמה מסעדות איטלקיות בבעלותו גם בלונדון, אז הוא יודע מה זה אוכל איטלקי, הוא יודע מה טוב, הוא יודע מה צריך להיות. הוא ילמד את הישראלים הפרובינציאליים הפלבאים, הוא יביא הנה את בשורת האוכל ה”אותנטי”. אלא שאין דבר כזה “אותנטי”, וגם “איטלקיוּת” מורכבת מכל כך הרבה אזורים גיאוגרפיים, שזה פשוט מטופש לדבר עליה כמקשה אחת. בטח ובטח בעידן שבו “אוכל איטלקי” התפשט לכל רחבי העולם ואחותו. כאילו, בן אדם, אתה בא ללמד אותנו מה זה פיצה ופסטה? ההומואיות אומרות על זה: "איזו מוגזמת".
עכשיו חובת ההוכחה מוטלת על קאלאטה 15. כשהבעלים מדבר יותר מדי ומצהיר הצהרות של רוקסטאר קולינרי, כדאי שהאוכל ישחק באותה ליגה שבה משחק הפה של אותו גבר שחצן עם האיטלקית המתגלגלת שלו. נו, ומה מתברר? שלא. ממש לא. כאילו, ממש ממש לא. אבל ממש ממש ממש לא. זה אפילו מצחיק לחשוב על הפער התהומי שבין הרטוריקה למציאות. ממש ממש ממש ממש ממש מצחיק. מה שנקרא - פייק ניוז בהתגלמותו.
זה מתחיל בכניסה, כשהמארחת מברכת ב”בואנה סרה”, אבל עם המבטא הישראלי זה נשמע כמו “בואנ’ה אחי, אתה הולך להידפק חבל על הזמן”. חיכינו 25 דקות בכניסה, ביום גשום במיוחד, עד שהואילו להשיב אותנו. זהו איחור לא מתקבל על הדעת במסעדה מקצועית שבאה ללמד אותנו איך עושים את זה באמת. בזמן שהמתנו, המלצרית הציעה לנו “כוס...”. חשבנו כוס יין, כפיצוי על זה שאנחנו עומדים כמו שמוקים בכניסה עם המטריות ביד וממתינים לשולחן שהזמנו מבעוד מועד. “כוס... מים”. כמה נדיב מצידה. זאת הנדיבות והחמימות האיטלקית שכולם מדברים עליה?
המסעדה עצמה היא ההפך הגמור מאותה “איטלקיוּת” חמקמקה ולא ברורה. זו פשוט מסעדה איטלקית-ישראלית טיפוסית מהסוג המאוד פופולרי, בנוסח עדות נונו, רפאלו, ויוינו, רוסטיקו ושאר ענקיות הסעדה מקומיות. אין בה שום דבר “אותנטי” ואל תחפשו את הסבתא הזקנה שיושבת ומכינה טורטליני בכניסה. במקומה יש מכונות שמכינות פסטה טרייה. וטאבון. חייבים טאבון. ורעש ישראלי. המון רעש ישראלי. בקיצור, איטליה זה לא כאן.
והיא גם לא נמצאת בתפריט. למעשה, טעמנו שם כמה מהמנות האיטלקיות הגרועות ביותר שאי פעם יצא לנו לפגוש בישראל. גם באיטליה, וזה סוד גלוי, יש לא מעט מסעדות ממש גרועות, וקאלאטה 15 בהחלט משחקת במגרש שלהן. כך שבמובן הזה, אכן מדובר במסעדה אותנטית! זה מתחיל בסלט פנצנלה (62 שקלים) עם מקרל שנכבש במקום. המקרל נכבש עד ששכח שהוא אי פעם שחה בים. בשרו לבן, קשה, צפוד, מת. הלחם בסלט הלחם הזה היה לח ורטוב ומסמורטט כמו ספוג שנשכח באמבטיה. הירקות היו טריים. זה כן.
אחר כך התקדמנו בחשש לעברו של ויטלו טונאטו (69 שקלים). בשר עגל פרוס דק, יבש, חנוק, מת, עם קרם של טונה מקופסה שלא נטחן דיו והיה גרגרי ולא נעים לאכילה. והפיצה? עם פפרוני (75 שקלים), סתמית לחלוטין, כמו מאות פיצות סתמיות אחרות, אין לה בשורה חדשה ואין לה משהו מעניין להגיד לאומה.
העיקריות כבר הוכיחו שמשהו רע מאוד קורה במטבח של קאלאטה 15: הלזניה (74 שקלים) הגיעה כשהיא קרה לגמרי, אולי מעט-מעט חמימה בקצותיה. כאילו ששלפו אותה מהמקרר, דחפו לעשר שניות במיקרו והשליכו לתוך צלחת. כשטעמנו אותה היה לה טעם מתכתי מוזר, חשוד ומעורר חרדה. הזזנו אותה הצידה. המלצר בא ולקח אותה ולא עשה מזה עניין גדול. כנראה שהוא רגיל ללזניות קרות שאף אחד לא נוגע בהן.
הבאה בתור הייתה מנה של רביולי תרד וריקוטה (95 שקלים) עם “ראגו לברק”. אתה אומר לעצמך שאם מקום כל כך מתהדר בפסטות הטריות שלו, אז אין סיכוי לפשלה קולוסאלית. הרי בהודעות יחסי הציבור הבטיחו פסטות מדהימות! היחצ”נים נשבעו! במדורי האוכל הדהדו את דברי היחצ”נים! ובכן, אם הייתם אומרים לי שמדובר ברביולי תעשייתיים שיצאו מתוך שקית ששכבה באיזה מקרר במכולת, זה לא היה מפתיע אותי. רביולי רכרוכיים עם מילוי תפל, דל, כמעט בלתי אכיל. ה”ראגו לברק” היה בעצם שתי קוביות של דג יבש וכל המנה הזאת הביכה אותנו נורא. למה אנחנו צריכים להיות מובכים? כי זה לא נראה שזה מביך את השף להוציא מנות כאלה. מישהו צריך להיות מובך בשבילו, לא?
למנה עיקרית שלישית ואחרונה הזמנו סקלופינה עגל (95 שקלים) – פרוסות עגל מטוגנות מוגשות ברוטב שמנת פטריות. זה בוודאי לא יפתיע אם אדווח שהבשר היה יבש וסולייתי, לרוטב היה טעם של אבקת מרק מעורבבת בשמנת פרווה ותפוחי האדמה שהוגשו בצד היו צלויים יתר על המידה, כמעט שרופים. יש כאן שורה של כשלים טכניים שהם לא עניין של טעם וריח או דעה סובייקטיבית. זה פשוט חוסר יכולת בסיסי בהכנה של אוכל. איטליה? פרטאצ'יה-עילית.
לקינוח הזמנו טירמיסו (48 שקלים) שהיה דווקא סביר, ואני משתמש במילה “דווקא” בנדיבות; וקרם פיסטוק (48 שקלים) גבשושי שמעליו פירורים יבשים של איזו עוגיית שוקולד או בראוני. סיום די עגום לארוחה עגומה. כשקמנו מהשולחן, המלצר בירך אותנו ב”גרציה”, הפיציולו ליד הטאבון צעק לנו “גרציה”, המארחת חייכה ולחשה “גרציה”, ורק אנחנו לא הבנו על מה כל ה”גרציה”. תודה למי? לנו? לכם? לשף? לבעלים? למאמא איטליה? לא תודה. ממש לא תודה.
>> בשבוע שעבר אכלנו בסושי זושי
קלאטה 15. מדינת היהודים 89, הרצליה פיתוח. 09-9653434. ימים ראשון-שבת, 12:00-24:00. לא כשר