הנה סיפור קצר ומשעשע: נסעתי למודיעין כדי לאכול לובסטר. כן, באמת. נסעתי למודיעין כדי לאכול לובסטר. למה חשבת שיהיה לובסטר? כי אמרו שיהיה לובסטר. אבל לא היה לובסטר. להגיד לכם שהופתעתי שלא היה לובסטר? לא, לא הופתעתי. המילים “מודיעין” ו”לובסטר” רחוקות זו מזו כמו שהקוטב הדרומי רחוק מהקוטב הצפוני, כמו שמודיעין רחוקה ממדינת מיין. אין להן סיכוי להיפגש אלא בתפריט של מסעדה במודיעין, שמבטיח לובסטר וכמובן שלא מקיים. לרגע אחד, קצר וחולף, הייתי בטוח שיזדמן לי לאכול לובסטר במודיעין, אבל לא, אין לובסטרים במודיעין. שם טוב לסרט סטודנטים גרוע. “אין לובסטרים במודיעין”, החיים בפרבר שינה ישראלי מוקף בתים זהים, אנשים זהים, מכוניות זהות, חלומות זהים וגורל זהה נטול לובסטרים.
מה כן יש במודיעין? מסעדה אחת, קנקון פוד קלאב שמה, שנפתחה בתוך חנות רחבת ידיים. קנקון הוא שמה של חברה ותיקה לייבוא של מוצרי בשר, דגים ופירות ים אשר מתפעלת את המקום. כשהגענו לשם החנות הייתה סגורה ובין החנות והמסעדה הפרידה מחיצת פלסטיק שחורה שחילקה את החלל לשניים. התיישבנו ליד השולחן בזמן שעובדי הניקיון שטפו את מרצפות החנות. ריח חריף של אקונומיקה מילא את האוויר. האקונומיקה נכנסה לאף, לפה ולעוד חורים שהשתיקה יפה להם. יש חולי ניקיון שלא מסוגלים לבלות את חייהם ללא אקונומיקה. אני לא בטוח שזה ניחוח שראוי למסעדה. אולי לחדר מתים.
קנקון פוד קלאב מסתמכת על הסחורה המיובאת של חברת האם ועל הכוח הכלכלי שלה. כאמור, אקווריום הלובסטרים נותר מיותם וכך נחסכה מאתנו הוצאה נכבדת של 189 שקלים. ובכלל, מי רוצה לאכול לובסטר במודיעין? (אני). הזמנו מנות ראשונות: “שרימפס לנגוסטין וקלמרי” (65 שקלים) שצופו במעטפת גרגרי קמח תירס. שאלנו את המלצרית אם השרימפס והקלמרי טריים, היא אמרה שכן. אני לא טוען שהיא שיקרה, אולי היא לא שמעה טוב, ובמילא זו הייתה שאלה רטורית. הם היו קפואים ומופשרים משקית, אותן שקיות שניתן למצוא בחנות השכנה. איזה לנגוסטין ואיזה נעליים. קיבלנו מה שבמסעדות החוף קוראים “פלטת פירות ים מטוגנים”, עם מיונז חריף בצד וריח של אקונומיקה.
מיד אחר כך הגיעה עוד דוגמה להיפוכו של המשפט “אמת בפרסום”: סלט רוסטביף “חם” (58 שקלים) שבכלל לא היה חם. וטוב שכך. אתה לא רוצה נתחים חמים של רוסטביף על גבי ירקות קרים, זה מחמם את הירקות ומקרר את הבשר. זה היה סלט מצוין. בלבוליזציה שלמה שאיכשהו עובדת. זה כאילו שמישהו עשה קניות בשוק וזרק הכל לתוך קערה: מלפפונים, עגבניות, בצל סגול, גזר, בצל ירוק, זיתים, עגבניות שרי, ארטישוק מקופסת שימורים, מלפפונים חמוצים, צנוניות שנחתכו בגסות, רוטב איולי קוניאק (מה?), שמן זית ולימון וחתיכות דקות של רוסטביף. ואם הירקות טריים, החמוצים חמוצים, המשומרים משומרים, והרוסטביף לא רע, אז אין סיבה לבוא בטענות מיוחדות.
טרטר מוסר (52 שקלים) מדגים, בפעם המי יודע כמה, את הקונספציה המוטעית שנהוגה במסעדות ישראליות לגבי שימוש וטיפול בדגים נאים: חומר הגלם הוא בסך הכל תירוץ קלוש. בשר המוסר נקצץ לקוביות, כלומר, חלקו לקוביות וחלקו לרצועות לא סימטריות ולא אסתטיות. ואז ערבבו אותו עם, קחו אוויר, איולי יוזו, שמן זית, מיץ לימון, פרוסות אבוקדו, קרם סלק ו”נגיעה” של שמנת חמוצה. מה הסיכוי של הדג לשרוד את הצונאמי הזה? לא גדול. לצד הטרטר, פוקצ’ה (23 שקלים) שהייתה יכולה ליהנות ממשיכה נדיבה של שמן זית ועוד כמה שניות בתנור. ואף מילה על הפוקצ’ה המיתולוגית של רפי כהן. יש עיתונאים שיצאו לתחקיר מפוקפק בעקבות הפוקצ’ה הזאת.
השולחן שלנו ניצב מול מקררים שבהם מיישנים בשר. המלצרית הובילה אותנו אליהם כדי שנבחר סטייק. לקחנו אנטרקוט במשקל של 550 גרם (242 שקלים), נתח כל-ישראלי, שלא מבטיח גדולות ולא מקיים נצורות ואין לך אשליות לגביו. הבשר, כך נכתב בתפריט, הוא טרי מרמת הגולן, מפרה מבכירה. טרי כמו השרימפס והקלמרי שהוגשו לנו בראשונות? נקווה שלא. כשהאנטרקוט הגיע הסתבר שהוא עשוי מדיום וול ולא מדיום כפי שביקשנו, ולא רק זאת – הוא גם היה פושר לגמרי. כנראה חיכה על הדלפק דקות ארוכות עד שהגיע אלינו. בסכום של 242 שקלים, אתה מצפה לסטייק שעשוי כפי רצונך, בטמפרטורה המקובלת, אבל כנראה שזו דרישה מוגזמת במסעדה שנמצאת באזור קניות בפרבר שינה. לצד הסטייק הוגשה קערית ובה רוטב ״פלפלת״ - מה אנחנו, באייטיז? - שהתגלה כסוג של ממרח טופי מתוק וסמיך. את זה אמורים לשפוך על סטייק? זה לא קצת מפספס את הרעיון של לאכול סטייק ולהרגיש את טעמו של הבשר? ועם כל זאת, זה היה סטייק סביר, לא עסיסי ולא יבש, לא מלהיב במיוחד ולא מאכזב במיוחד. סטייק, נו. לא משהו שאפשר להיות יותר מדי יצירתי איתו. בוא נסכם שאכלנו גרועים ממנו בהרבה. הרבה הרבה יותר גרועים.
לצידו, הזמנו עיקרית נוספת - לברק פתוח על הגריל (129 שקלים). עוד מנה של מסעדת חוף ואני דווקא אומר זאת עכשיו במלוא הסימפטיה. אחלה דג, במגבלות הידועות (לברק, בסופו של דבר), עשוי היטב, בעל טעמי גריל ועשן, מהנה לאכילה. התוספות של הדג והסטייק - תפוח אדמה בתנור וכרוב צלוי - היו מתחת לכל ביקורת. יבשות, מפוחמות וכמעט בלתי אכילות.
לקינוח הזמנו עוגת גבינה “ניו יורק” (48 שקלים). גם כאן, כמו ברוסטביף ה”חם”, ה”ניו יורק” מסגיר שמדובר בדיוק בהיפך הגמור ממה שנטען בתפריט: לאיזו עוגת גבינה ניו יורקית מוסיפים קרם של שוקולד לבן? כנראה שזו אסטרטגיה שיווקית של קנקון פוד קלאב: להגיד משהו אחד והגיש משהו שני. תזה ואנטיתזה, ולמרות זאת, זו לא הייתה ארוחה שאפשר לסמן בתור כישלון מהדהד או אי-הצלחה מובהקת. בסך הכל זו מסעדה שמשתדלת מאוד להעמיד סטנדרטים סבירים (בשר מיושן, חומר גלם שנטען שהוא טרי, מחירים תל אביביים לעילא, רצפות נקיות מאקונומיקה) ואפשר להעריך את הניסיון. האם נחזור בשביל הלובסטר? לא בטוח.
>> בשבוע שעבר אכלנו בהרברט סמואל הכשרה בהרצליה
קנקון וקנקון פוד קלאב. שדרות המקצועות 18, מודיעין. 08-6164040. לא כשר