תגידו, אפשר כבר להגיד שזה מאחורינו? ישבנו השבוע בחצר של רוברטה וינצ׳י בכרכור. מסעדה באמת מהממת. האוויר היה קריר ונעים, האביב הגיע בדיוק בזמן השנה, כאילו מבשר שהתקופה הרעה הסתיימה לה ועכשיו מחכים לנו רק דברים טובים, רק דברים טעימים. זו אופטימיות יתר? יכול להיות. אבל במצב הנוכחי, להיות פסימי זו כבר באמת פריבילגיה שלא נוכל לעמוד בה. נמאס מהסגרים, נמאס מהמסכות, נמאס מהווירוסים. פשוט נמאס. חזרנו לחיים בחסות פייזר. החזקנו סכין ומזלג. מולנו היתה צלחת חרסינה. זה היה או שחלמנו חלום? דברים שנלקחו כמובן מאליו רק לפני שנה, הופכים פתאום לפלאי פלאים. זו מלצרית מקועקעת או מלאכית שירדה אלינו מגן עדן?
המסעדה הראשונה שהלכנו אליה בסוף הסגר הראשון היתה רוטנברג בעמק המעיינות. חשבנו בטעות שזהו, נגמר הסיפור הזה של הקורונה. אוי, כמה שטעינו. הגיע הסגר השני. לפניו עוד הספקנו לבקר במסעדה איטלקית חביבה בנתניה. לא תיארנו לעצמנו שחצי שנה אחר כך לא נשב ליד שולחן, לא נמתין ליד המארחת, לא נחזיק תפריט בידיים. עם כל הכבוד למשלוחים, גם מהם נמאס. די, כמה אפשר? שגרת המשלוחים היא מונוטונית ומעייפת והגלילה האינסופית באפליקציה של וולט גם אם לעיתים משתלמת ומספקת, היא עדיין לא תחליף ראוי לדבר האמיתי. ומסעדות הן הדבר האמיתי. אין בכך ספק. האם התגעגענו? נו מה, אפשר לא להתגעגע? סליחה על הסנטימנטליות הדביקה אבל כשאתה שומע את מלמולי קולות הסועדים, קרקושי הסכו״ם, אפילו ניג׳וסי הילדים (״אמאאאאאא תזמיני לי ספרייט״), קשה שלא להודות בכך שזה היה חסר, כל העניין הזה של המסעדות. חסר מאוד. לא צריך להתבייש בכך. זו תרבות, זו חילוניוּת, אלה אנחנו. אפשר להביט במראה בשירותים בגאווה, לשטוף ידיים ולהזמין קינוח.
טוב, אז רוברטה וינצ׳י. לא סתם בחרנו בה מכל המסעדות. השף עידו פיינר (מתהילת מסעדת גריג זצוק״ל) עשה שם משהו יפה: הוא לקח מסעדה איטלקית ותיקה יחסית, שידרג אותה, שיפצר אותה, ובעיקר – עידכן אותה לדיבור העכשווי על מטבח מקומי וחומרי גלם מקומיים וכל היאדה יאדה יאדה הזה. היא נבראה מחדש בדמותו ובביקור הקודם שלנו שם, התרשמנו שפיינר עושה ברוברטה וינצ׳י משהו שלא עושים במקומות אחרים בתל אביב. הוא חצב לעצמו פינה משלו ומסתבר שאת זה אפילו הקורונה לא תיקח ממנו.
זו לא היתה ארוחה מגומגמת, לא ארוחה שמחפשת את דרכה אחרי הפסקה של חצי שנה או כזו שמסירה מעצמה שאריות של חלודה. זו היתה ארוחה במסעדה שרק רצתה כבר לחזור לעניינים ולהראות מה היא יודעת לעשות. והיא הראתה. מנה אחת זהרה מעל כולם, ברמה שבאמת השאירה אותנו פעורי פה, אבל תכף נגיע אליה.
התחלנו עם קרודו לברק (62 ש״ח) – פרוסות הדג הטריות נחתכו בדקיקות, עד כדי שקיפות, והוגשו עם טפטופים זהירים של ויניגרט אורוגולה, לאבנה, סלסה חריפה, שמן זית ומיץ לימון. הדג לא נמחק בפני הטעמים האחרים, והטעמים האחרים לא חמקו מהדג. מנת קרודו מושלמת.
ויניגרט שמופיע במערכה הראשונה, יחזור גם במערכה השניה במנה של כרובים בטאבון (68 ש״ח) – כרוב, כרובית וכרוב ניצנים צלויים היטב, משומנים היטב, מתבוססים בתוך הוויניגרט הנהדר הזה שכל כולו שפע ירוק וארומטי. לפני שרוברטה וינצ׳י היא מסעדה איטלקית מצוינת, היא מסעדת ירקות מצוינת.
זה בא לידי ביטוי גם במנה טבעונית של אורקייטה (62 ש״ח), אותה פסטה בצורת כובעונים קטנים, שמוגשת עם אותו ויניגרט מהולל (לא, זה לא מרגיש מונוטוני) ופטריות צלויות ושום ובזיליקום וכל מיני ירוקים אחרים, כל מה שהיה לשדה להציע ונכנס לצלחת (ולא לקופסת פלסטיק. הללויה!).
היתה פיצה פוטנסקה (65 ש״ח) נהדרת, מז׳אנר הפיצות הנאפוליטניות תפוחות השוליים שלמדו אצלנו לעשות לא רע בכלל, ועם פילטים של אנשובי ששכחתי, לצערי, לשאול מאיזה פירמה הם, כי היו משובחים במיוחד; ומנה של ריקולינה (78 ש״ח), פסטה ארוכה ומסולסלת, בתבשיל סרדינים שהופך לכמעט בולונז מן הים. הפסטה הקשה עשויה בשלמות, והרוטב – ללקק אותו עד שלא נותר זכר, ואם נותר זכר, אז לקחת הביתה (בקופסת פלסטיק!). וגם מנה של ניוקי (58 ש״ח) שמדגימה את המפגש הים תיכוני שפיינר יודע לעשות כל כך טוב: ניוקי חסונים (לא בתצורת ענן אוורירי), ברוטב של יוגורט חם, חסה צרובה, שמן זית וזעתר. הניוקי לא ידע שהוא יכול להיות כזה, עם זעתר ויוגורט. מה זה פה? בית משוגעים?
ועכשיו הגענו אל מלכת הערב: אורקייטה מנסף טלה (88 ש״ח). סליחה? כן, כן, כן. שילוב לא מובן מאליו בין טעמי המנסף (בשר כבש מבושל ביוגורט) לבין פסטה איטלקית, מה שבעצם יוצר בן כלאיים שזורק אותך לאיזורי השישברק, אבל לא בדיוק, וגם לא בדיוק בולונז, למרות שהטלה טחון, ויש שם גם סומאק בשפע ושקדים קלויים וכמובן יוגורט, ואתה לוקח כף אחת והעיניים שלך נפקחות בתימהון ובתענוג, ואחר כך עוד כף, ואתה מבין את החוכמה והמקוריוּת שמאחורי הרעיון של המנה, ועוד כף, וזה כבר נראה לך הכי טבעי בעולם, ועוד כף, ואתה כבר אומר וואו, זה גאוני, ועוד כף, ואתה כבר לא יכול יותר, אתה מפוצץ, אתה מת. זו מנה שמבטאת את כל הדיון על השפעותיו של המטבח הערבי המקומי על טבחים יהודים בשנים האחרונות. זהו, זה סיכום השיעור. עידו פיינר קיבל מאה.
לקינוח הזמנו קינוח לימונה (38 ש״ח) – שכבות של פנקוטה לימון וקרם לימון ומוס גרניום שמביא נגיעה מבושמת מרומזת לטעמים הלימוניים. קינוח בצנצנת, פשוט וטעים, וכמה זה כיף היה לחזור למסעדות, לחזור לרוברטה וינצ׳י, אם לעשות קאמבק, אז שם, ממש שם. יאללה, סעו לכרכור, סעו לירושלים, סעו לחיפה, סעו לאילת, סעו לגליל, רק סעו. המסעדות מחכות לכם, מחכות לכן. חלקן אפילו ממש מעולות (אוי, אורקייטה מנסף טלה, לא אשכח אותך במהרה).
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מליד ה
רוברטה וינצ'י. אחוזה 43, פרדס חנה כרכור. 04-6037377