ערב אחד התחשק לי סלט כזה של בתי קפה, אבל לא ידעתי להגיד בדיוק מה צריך להיות בו. דמיינתי אותו טיפה אסייתי אבל לא ממש, משהו כזה עם גרעינים מגרעינים שונים, מתפצח בפה. אחרי ההצלחה של השבוע שעבר עם תפוחי האדמה של סבא ליקי, השתלטה עליי סוג של תחושת מסוגלות הרסנית – כזו שהובילה אותי להרגיש שאני כשירה לאלתר סלט טעים לגמרי בעצמי.

בהלימה מושלמת, המשלוח מהסופר הגיע, ובין היתר הייתה בו שקית של תערובת כרוב וגזר טריים ופרוסים שהזמנתי. לא יודעת למה עד היום לא ניסיתי כאלה תערובות, אבל באותו הרגע זה נראה לי כמו מתכון לניצחון קל מן המוכן. הכרוב והגזר התיישבו בבסיס של סלט החלומות שלי, שפכתי את השקית לכלי גדול לסלט ופתחתי את המקרר לראות מה יתאים שם עוד.

נועה מכינה סלט של בית קפה (צילום: אלון חן)
הבסיס|צילום: אלון חן

במקרר היו עגבניות שרי מהסוג היחסית טעים, מלפפונים וגמבות. את הגמבות פסלתי, לא קשור, אבל לקחתי כמה שרי ומלפפון אחד. פרסתי את המלפפון לעיגולים, משום מה היה לי ברור שזה לא סלט קצוץ פה, ומטבעות מלפפונים זה הרבה יותר מעודן. הם בכל זאת נראו לי גדולים, אז חתכתי כל עיגול מלפפון לשניים והכנסתי לקערה.

נועה מכינה סלט של בית קפה (צילום: אלון חן)
פלוס תוספות מהמקרר|צילום: אלון חן

ועכשיו הגרעינים והזרעונים. זכרתי שיש לי כאלה, אבל כשהגעתי לשלב הקונקרטי של פתיחת המגירה גיליתי שבזמן שאני דמיינתי לעצמי גרעיני חמנייה ודלעת, בפועל היו לי שקדים ובוטנים קצוצים, פירורי אגוזי מלך ושקית שומשום. החלטתי שהרוח לא תצא לי מהמפרשים והתחלתי לקלות קצת מכל אלה ביחד במחבת ללא שמן. מהר מאוד גיליתי שכמו שבפירות מתרחש התהליך הקוסמי של קשה > קשה > קשה > רקוב, כך בקליית זרעונים קורה התהליך של רגיל > רגיל > רגיל > שרוף. הצלחתי להציל את חבריי הפציחים רגע לפני שהם היו מפוחמים מדי, וניצן שנכנס למטבח שאל למה יש ריח של פופקורן. ראיתי בזה סימן טוב.

נועה מכינה סלט של בית קפה (צילום: אלון חן)
ניצלו לפני שהפכו לפחם|צילום: אלון חן

הגעתי לשלב הרוטב, השלב הטריקי ביותר. ניגשתי לאינטרנט וחיפשתי מתכון, אבל לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת. מתכונים לסלט כרוב לא התאימו, וכשכתבתי כרוב וגזר גוגל חשב קולסלאו, וזה גם לא היה מה שרציתי (מיונז, איכס). רציתי משהו קצת מתקתק, ואחרי חיפוש של כמה דקות התייאשתי וחזרתי לרוח האלתור. התחלתי למזוג לכוס קצת מכל מה שהיה לי במזווה, בערך: קצת סויה, קצת שמן זית, קצת חומץ, קצת בלסמי (רק בדיעבד התברר לי שגם בלסמי זה חומץ). בשלב הזה כבר היה נראה לי מוגזם להוסיף דבש.

התלבטתי אם חמוציות יתאימו פה או לא, והחלטתי שלא. כל ההחלטות שלי התקבלו באופן רנדומלי לחלוטין, מה שבטח לא תרם לסיכויו של הסלט להצליח. ערבבתי הכל, מזגתי את הרוטב, והתיישבתי לאכול.

"למה הרסת סלט כרוב?!?", נבו, שחולה על קולסלאו, הסתכל על הקערה בזעזוע. "תנסה", הפצרתי בו. הוא הכניס לפה מזלג, ועוד לפני שלעס צעק: "לא טעים!". אחר כך לעס בכל זאת, ירק בגועל לצלחת ואמר "אלוהים, זה דוחה".

זה לא היה דוחה, לא צריך להגזים. אכלתי את זה ואפילו נהניתי במידה מסוימת, וגם טל אכל את כל המנה שהוקצתה לו ואמר שסבבה. אין ספק שזה לא היה סלט טוב - הוא היה מעט מריר ולא מאוזן בטעמים - וברור שאם מראש הייתי עובדת עם מתכון הוא היה מצליח יותר. מצד שני, לא יודעת אם הייתי מוצאת מתכון שיש בו גם כרוב וגם גזר וגם שרי וגם מלפפון וגם אגוזי מלך, שומשום, בוטנים ושקדים, וזה מה שהיה לי, ולא תמיד בא לי להתארגן במיוחד בשביל המתכון. לפעמים בא לי שהמתכון יתארגן במיוחד בשבילי.

עורכת "אוכל טוב" מגיבה:

אם סלטים של בתי קפה - רוב בתי הקפה - היו מגיעים עם רשימת מרכיבים, כנראה היית מתפלצת לנוכח כמויות הסוכר שמוסיפים להם. זה במקרה של הסלטים הרגילים. במקרה של סלטי הבריאות היית צפויה לפגוש את אותה כמות סוכר ממש, אבל גם קינואה ואולי באמת איזה זרעון. לכן סלט טעים של בית קפה הוא לא באמת משהו שאפשר להכין בבית - כי כשידך על הדבש/הסילאן/המייפל הזול/רוטב הצ'ילי המתוק - לעולם לא תצליחי לשפוך ממנו בשפע הנדרש; יש לו לאדם הפרטי מנגנון הגנה עצמית מבורך שכזה, שלא מאפשר לו להמתיק עד כדי כך אוכל שבמהותו הוא מלוח. מה שכן, במקרה שלך בהחלט יכול להיות שדווקא הדבש שלא הוספת לרוטב היה משפר את מצבו, כי בלי מתוק בכלל - חיינו באמת אינם חיים.