לפני שנה טל הפך לצמחוני, ולא הרבה זמן אחרי זה הוא גם החליט שהוא לא אוכל יותר בצקים. שגרת הבישול בבית שלנו, שהיא גם ככה לא הכי ברורה כי שנינו לא ממש מבשלים, הפכה לבלתי אפשרית. אנחנו כמעט כל הזמן עובדים מהבית עכשיו, אז אנחנו צריכים לאכול בצהריים ארוחה חמה - אבל הוא לא אוכל בשר והוא לא אוכל פסטה והוא לא אוכל קישואים (כי המילה "קישואים" נשמעת לו מגעילה), וזה לא משאיר המון מרחב תמרון.
כשאנחנו קונים אוכל מוכן לפעמים הוא מתרצה, עושה טובה וטועם, ואם אני מכינה סלמון זה גם הולך. אבל בדרך כלל הוא פשוט מכין לעצמו אוכל אפור ועצוב, ואז הוא אוהב לצלם אותו ולשלוח לאחיות שלו כדי לזעזע אותן. שנינו בשלנים גרועים, אבל הוא אפילו לא מנסה: הוא לוקח עדשים ומבשל אותן בלי כלום ולוקח קינואה ומבשל אותה בלי כלום; לפעמים הוא מערבב אותם ביחד אחרי הבישול. יום אחד הוא הצהיר בחגיגיות שאח שלו לימד אותו מה לעשות כדי שהאוכל יהיה טעים: לבשל בלי כלום ואז לשפוך מעל רוטב סויה.
אני אוהבת מאוד ירקות מבושלים ואני גם אוהבת את בעלי, אז מפעם לפעם אני כן מנסה להכין מנה צמחונית טעימה שהוא יאהב. השבוע קניתי חומוס מבושל קפוא ורציתי להכין מנה סופר פשוטה של מנגולד וחומוס במחבת. המתכון של ארז קומרובסקי נראה מתאים, אבל כשהתעמקתי גיליתי שהוא סבוך מאוד והחלטתי להשתמש בו כהשראה בלבד.
ערמתי את המצרכים שהיו לי מתוך הרשימה על השיש והתחלתי לעבוד. חוץ ממנגולד וחבילת חומוס, הייתי צריכה גם כרישה (מצאתי בפריזר! מי היה מאמין), מרק עוף (ויתרתי, קיץ) ושום (יש לי קפוא, כמובן). התחלתי לפי ההנחיות בהקפצת הכרישה על המחבת. ארז הזהיר שלא לטגן אותה יותר מדי, כי היא הופכת מרה כלענה. הייתי די בלחץ, ועוד יותר נלחצתי כשקלטתי שהשלב הבא כולל "תערובת תבלינים". קומרובסקי הנחה איך לכתוש זרעוני כמון ופרחי משייה (מה זה) במכתש ועלי, אבל התבלינים שלי מגיעים כתושים מהסופר. ערבבתי כמו שהיה כתוב עם מעט כורכום, מלח גס וחצי כוס שמן – וזרקתי למחבת. מבוהלת שהכרישה לא תהפוך למרה כלענה המשכתי לקרוא את המתכון, רק כדי לגלות שהשלב הבא הוא המנגולד שעוד לא חתכתי. קצצתי אותו מהר, הוספתי אותו וגם את השום, ערבבתי עוד וגם הוספתי את החומוס. עכשיו, לפי המתכון, היה צריך לבשל במשך שעה בתוך המרק עוף - אבל אני הרי מאלתרת על בסיס המתכון, ולכן טיגנתי את התבשיל איזה רבע שעה והורדתי מהאש.
"איזה דבר יפה הכנת", טל התרשם כשראה את המחבת שהתקררה על הכיריים לפני שעוד הספקתי לטעום ממנה.
"כן, הכנתי לך כי אתה צריך חלבונים, זאת אהבה", אמרתי.
טל התיישב לאכול. "יש בזה הרבה שמן?", שאל פתאום.
"יש בזה שמן, כן", עניתי וחשבתי על החצי כוס.
"הבעיה היא שאני כבר לא אוהב טעם של שמן", הוא אמר אחרי הביס השני. וזהו, באותו הרגע ידעתי שזוהי נקודה של אל חזור. "נראה לי שניפרד בתבשילים", אמרתי, והתכוונתי שהפעם באופן מוחלט ומוצהר ולצמיתות, אחרי 12 שנות זוגיות, אין מנוס ואנחנו צריכים להיפרד בתפריט. איש איש לתבשילו.
למחרת טל הכין לעצמו קינואה ועדשים אפורות ועצובות, ואני אכלתי לי בתיאבון את תבשיל החומוס והמנגולד וחשבתי כמה תערובת התבלינים באמת הוסיפה, גם בלי פרחי המשייה. וחשבתי גם את זה: אין בעיה, אני אכין לי או אקנה לי את העוף והפשטידות והאוכל המבושל בשמן שלי עם השמות הלא טעימים, ואתה תאכל את מה שבישלת.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
נועה יקרה, את בוודאי יודעת שהמשימה לגרום לך להוציא מתחת ידייך אוכל סביר היא משימה לא פשוטה. לכן לא ברורה לי הקלילות שבה את שולפת מן הכובע נועה נוסף, שמצבו אולי אפילו חמור משלך, ומנופפת בו כאילו מדובר בבן אנוש לגיטימי. חכמים ממני כבר אמרו שאויבים לא מכניסים הביתה, ואני אומרת: הפרידו את סיריכם, ויפה שעה אחת קודם!