לפני המון שנים מיהרתי להגיע מהצפון הרחוק למסיבת הרווקות של גיסתי שהתקיימה בלופט בלב תל אביב. כל אחת הייתה אמורה להביא איתה משהו לאכול ואני לא הספקתי להכין שום דבר, אז עצרתי על הכביש וקניתי ממוכר שעמד בטרמפיאדה תאנים וגבינה קשה כלשהי. הגעתי למסיבה נבוכה מאוד, כולן הכינו כל מיני קישים מקושקשים ואני נכנסתי עם שקיות ירוקות וקופסת פלסטיק מגעילה. הנחתי את הדברים על השיש, ביקשתי סכין וצלחת יפה והסברתי למארגנת הערב שאני מכינה "מנה גלילית של תאנים בגבינה". אחרי שעה של משחקי רווקות מטופשים התיישבנו לאכול, והבחורה הזו שלא הכרתי ושלא הכירה אותי הגישה לשולחן את הצלחת שהכנתי ואמרה בשיא הרצינות ובשיא ההתלהבות: "אל תחמיצו את הקינוח הגלילי המדהים של תאנים בגבינה".
ככה זה כשאתה גר בצפון, זה או שאתה גלילי אותנטי ומדהים או שאתה סתם פרובינציאלי. לא באמת אכפת לי להיות פרובינציאלית, אלא שלפעמים כן אכפת לי ואני צריכה להזכיר לעצמי שלא אכפת לי. בכל מקרה, כשג'ס הגיעה אלינו להתארח לסוף השבוע ממש לא היה לי אכפת. אנחנו חברות מהתואר הראשון, מצליחות לשמור על קשר רופף-אך-אוהב כבר המון שנים, ולא הרגשתי שאני צריכה להרשים אותה. ממש רציתי שיהיה יום יפה כדי שהיא תראה את הים הכחול מהמרפסת, היה לי חשוב למצוא לנו דברים מגניבים לעשות כדי שהיא תיהנה ונורא קיוויתי שהילדים יסתדרו טוב וגם ייתנו לנו שנייה לדבר, אבל לא הרגשתי שאני צריכה להרשים אותה במי שאני. אם היא נשארה עד עכשיו, כנראה שמי שאני זה סבבה לה.
החלטנו שנאכל ארוחת שישי אצל ההורים שלי, "זו חלק מהחוויה הקיבוצית", הודענו לה. לפני שהיא הגיעה החלטתי שאני אכין סלט אבוקדו, סלמון בציפוי פריך שכבר הצליח לי ועוגת תפוזים. הספקתי לסיים את כל ההכנות בזמן: הסלט הקליל דרש רק קיצוץ של בצל ירוק, שעכשיו יש לי דרך קבע מאז שיש לי גינת ירק, בצל רגיל, מיץ לימון ושמן זית, והוא כבר המתין מעורבב במקרר. בשביל הסלמון ערבבתי אגוזים ופיסטוקים, והלכתי עם הילדה לגינה לקטוף רוזמרין. את עוגת התפוזים אני מכינה הרבה פעמים, וכבר יש לי נוהל: אני מביאה איתי את הבלילה, ומכניסה אותה לתנור כשמתיישבים לאכול. אחרי חצי שעה בערך היא מוכנה, וזה נורא כיף לאכול עוגה חמה.
כשהגענו להורים שלי הכנסתי את הסלמון לתנור לשמונה דקות, בדיוק כמו שעשיתי בפעם הקודמת. כולם התווכחו איתי ששמונה דקות זה לא מספיק, בדיוק כמו בפעם הקודמת, ואני התעקשתי, כמו בפעם הקודמת, שזה מה שכתוב במתכון. אבל אחרי שמונה דקות הסלמון היה חי מדי, ולא הייתה לי ברירה אלא להשאיר אותו עוד זמן בתנור. כנראה שבכל תנור דברים הולכים אחרת, אמרתי לעצמי, והזכרתי לעצמי גם את הלקח לגבי הצלחה במטבח: אף פעם אסור לקחת אותה כמובנת מאליה.
מפה לשם ישבנו לאכול, הייתה שיחה קולחת וכיפית ושכחתי את הסלמון בתנור חצי שעה. כשנזכרתי והוצאתי אותו בחרדה הציפוי הקראסטי שלו היה קראסטי מאוד, שלא לומר חרוך, אבל דווקא התוך היה עסיסי ועשוי במידה וכולם נהנו ממנו מאוד. "תראו אותה, מגישה סלמון מעולה וסלט אבוקדו", ג'ס התרשמה, ואני חזרתי והזכרתי לה שאני בדרך כלל כישלון ושלא תזכור לי יותר מדי את ההצלחות, כי הן די נדירות.
כשהארוחה הסתיימה נזכרתי שרציתי להכניס את העוגה כדי שתהיה מוכנה בזמן. לא נורא, חשבתי, נכניס אותה עכשיו, נשב להוריד קצת את האוכל ובעוד עשרים דקות חצי שעה היא כבר תצא. אבל אחרי חצי שעה העוגה עדיין רטטה, ואני התבאסתי שמשהו כל כך פשוט שאני מכינה כל כך הרבה פעמים לא מצליח. השארתי גם אותה להתבשל עוד, וגם אותה שכחתי בתנור, אבל משום מה הזמן שעבר לא היטיב עם מצבה. "נועה, את יודעת שהנורה של התנור לא מחממת, היא רק מאירה", אמא שלי שניגשה להסתכל מה קורה אמרה וכיוונה את התנור לאפייה ולא רק על אור. "את רואה", אמרתי לג'ס בטון מוכיח, "אני הנועה הגרועה שהכרת. אני מנסה לאפות עם נורה".
למחרת ערכנו לג'ס את ארוחת הבוקר הגלילית המפורסמת שלנו, כלומר המפורסמת אצלנו ובקרב זוג נוסף שאירחנו לפני שנתיים ושעשינו גם לו את ההצגה הזו. במקור ארוחת הבוקר הגלילית המפורסמת הייתה סתם הטריק של התאנים בגבינה, כלומר ארוחת בוקר רגילה מהסופר שמשתדרגת ברגע שממתגים אותה, אבל הפעם הזו שמתי לב שמשהו היה שונה. טל קטף ישר מהגינה מלפפונים קטנים ומלאי טעם ובצל ירוק, טיגן עיניים מהביצים הטריות של התרנגולות שאנחנו מגדלים בחצר והגיש זיתים שחורים מעולים שאבא שלי כובש. זו הייתה ארוחת בוקר מושלמת ומפנקת, אפילו אני יכולתי להרגיש. ג'ס התמוטטה. פיניתי את הכלים לכיור ושמתי לב שעל השיש הצטופפו, ממש במקרה, דבש מהמכוורת של הקיבוץ, לימון שקטפתי מהעץ, שמן זית שקנינו מבית בד בכפר הערבי השכן וערימה גדולה של מנגולד טרי מהגינה. מה קרה לי, האם הפכתי לארז קומרובסקי? הכל היה כל כך גלילי וכפרי ומקומי ופלצני, ובאמת שלא התכוונו ואנחנו לא כאלה. הסתכלתי מסביב וראיתי את קלישאת האותנטיות הגלילית, והייתי חייבת להודות במבוכה שהיא קרתה באופן הכי אותנטי שיש.
פתאום כבר לא היה טעם להתווכח ולנסות להוכיח שאני שכונה, שסתם יצא בפוקס, שהאוכל אצלי תמיד מעאפן ועלוב ועל גבול המקולקל. כל זה נכון, אף אחד לא ייקח ממני את הפריזר שלי שעולה על גדותיו בפירורים ובשקיות מטרידות עמוסות סופים של לחם שעשויים לרמז על הפרעה נפשית. אבל איכשהו לצד הסטיות האלה מתקיים אצלנו בבית בשלווה גם סטנדרט אחר, נחמד יותר. הייתי רוצה לבחור להתמיד רק בסטנדרט הגבוה, להשאיר מאחור את העליבות, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי; אחרי הכל, אותנטיות היא אותנטית רק כשלא מתאמצים בשבילה.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
אוקיי, בואי נראה מה היה לנו כאן: מוכר בטרמפיאדה, חברה שיודעת לשווק קינוחים דלים, מתכון טוב לסלמון, אמא עם כישורי הפעלת תנור, בעל שמטפח גינת ירק ואבא שמיטיב לכבוש זיתים. בסך הכל עבודה טובה, נועה!