הוא בן בית, נדמה שזו ההגדרה הקולעת ביותר למעמדו במרחב המחייה הישראלי. בשנות ה-80 הוא חדר אל הספריות שלנו עם "הבישול הסיני", שמכר עותקי כריכה קשה כמו ש"האישה שאיתי" של דייויד ברוזה מכר תקליטי ויניל, ומאז חזר למדפים עם 17 ספרי בישול נוספים; כבר ארבעה עשורים שמור לו מקום קבוע במתקן העיתונים הישראלי עם הטור שלו במוסף "שבעה ימים"; מהמטבח הקולקטיבי שלנו הוא בכלל חלק בלתי נפרד, עם מתכונים שעוברים מיד ליד ומפיד לפיד, ולצדם מוצרי מזון וניקוי שנושאים את שמו ואת תמונתו; ובסלון – טוב, שם ישראל אהרוני כבר נראה טבעי כמו הספה. יותר מ-20 שנה הוא בטלוויזיה, עשור מהן בשעות צפיית שיא. השלוש האחרונות בשיא של השיא, "מאסטר שף" בקשת 12 על מאות אלפי צופיה.

"בסיכומו של דבר, אם אני מסתכל באמת על ההיסטוריה ועל הביוגרפיה שלי, לא הייתי אמור להיות במקום שבו אני נמצא", אומר השבוע אהרוני בדירתו בתל אביב ומתייחס לכל המקומות שהוא נמצא בהם – הסלון שלכם והספרייה שלכם, אבל גם "קצבייה בשינקין" שפתח בשנה שעברה עם בנו אורי והסניף החדש שלה ברמת אביב, או מסעדות העבר המיתולוגיות שלו "יין ינג" ו"תפוח זהב", או המסעות הקולינריים-טלוויזיוניים שלו עם גידי גוב.

"שום דבר ברקע שלי לא היה אמור להוביל אותי לאן שהגעתי", אומר אהרוני על כל הנ"ל. "פעם התראיינתי אצל פרופ' יורם יובל ואמרתי לו שהיה לי מזל. הוא אמר, אהרוני, אין מזל. המזל זה דברים שאתה איכשהו באוסף התכונות שלך גורם שיקרו. אני כל הזמן חושב מאז אם זה נכון".

הגעת לאיזו מסקנה?
"אני כן חושב שיש מזל, יש דברים שנופלים עליך במקרה בלי שהתכוונת, אבל אני מסכים שזה גם משהו שהאדם מייצר לעצמו".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אז זה "דלתות מסתובבות"? הבחירות שלך ברגעי מפתח, אבל עדיין הבחירות שלך?
"אני קורא לזה מוזיקת המקרה, אבל נלך עם דלתות מסתובבות, אני אוהב את הדימוי הזה: השאלה בדלת מסתובבת היא באיזה רגע אתה נכנס. נכנסת כשהדלת כבר שלושת רבעי פתוחה ורבע סגורה, או חיכית לסיבוב הבא כשהיא פתוחה במלואה? אני חושב שזה המרכיב המדויק שבו אתה משתתף בדבר הזה שנקרא מזל. הרי אם היית מחליט להיכנס ברבע סיבוב הבא של הדלת, כל הסיפור היה משתנה".

הדיון הזה, שנערך בביתו של האיש שגר אצלכם בבית, החל עוד בשנה שעברה כשהח"מ ערך עבור אהרוני את האוטוביוגרפיה הקולינרית שלו, "תחנות אוכל בחיי". מטבע הדברים, השאלה איך האדם נהיה כל הדברים שהוא נהיה צפה מתוך הזיכרונות האישיים והגסטרונומיים, וכבר אז הייתה לאהרוני תשובה מצוינת: במקרה.    

זו לא צניעות מזויפת. זו גם לא "תסמונת המתחזה" הערמומית, שגורמת לאנשים בשיא הצלחתם לחשוב שהגיעו לאן שהגיעו בכחש. לא, אהרוני לא חושב שהוא פוקסיונר, כל שכן מתחזה. הוא פשוט מספיק זמן בסביבה - "רבאק", הוא אומר, "שנה הבאה אני בן 70" - כדי לשמוע את הציר של הדלת.  

אפילו ישראל הוא נהיה במקרה. אם זה היה תלוי באביו, הוא היה בן גוריון אהרוני. "הוא היה איש דתי וציוני נורא שרצה לבטא את זה בשמות של ילדיו ועם השניים הראשונים גם הצליח, הרצל ואחריו ויצמן. אני הייתי אמור להיות בן גוריון, אבל אמא שלי הטילה וטו. ממש עניין לה את התחת בן גוריון. אז הם התפשרו על ישראל, כי קום המדינה, שנולדה שלוש שנים לפניי, אבל מי סופר".

אמא שלך חסכה לך כמה שנים טובות של כאפות בבית ספר.
"זה נכון, אבל לדעתי בשכונה זה היה נגמר בבנג'י. בנג'י אהרוני, ככה הייתי יוצא מזה".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

מעשה ב-60 קילו כלב

גיגי (חגית), בת זוגו ב-37 השנים האחרונות, פסיכולוגית במקצועה, נכנסת הביתה כשאנחנו בעיצומנו. אם אתם רוצים לשמוע את מוזיקת המקרה, האזינו לזה: בשנות ה-80 החזיק אהרוני כלב דני בשם יונתן שמשקלו היה 60 קילוגרם, נתון בעל חשיבות לסיפורנו. כשהדירה ממול לכלב ולאדוניו התפנתה באו שתי חברות לראות אותה במסגרת הסכם ג'נטלמני – אם שתיהן ירצו לסגור עם הבעלים, העניין יוכרע בהטלת מטבע. זה אכן מה שקרה, ולונג סטורי שורט, "אם היה יוצא עץ ולא פלי, יכול להיות שהייתי מתחתן עם תמי". והכלב? הוא היה זה ששידך בין אהרוני לזו שהוציאה פלי. גיגי התאהבה תחילה ביונתן והייתה מביאה לו שאריות מזון שנראו מתבקשות לאור ממדיו (והיו מיותרות לגמרי, בהינתן שבעליו היה באותה עת גם בעלים של מסעדה), ומכאן צמח רומן של הולכים על שתיים. אז כלב והטלת מטבע, אלה היסודות שעליהם נבנתה זוגיות בת ארבעה עשורים, שלושה ילדים ביולוגיים ואימוץ אחד.

ל"מאסטר שף", שחוזרת למסך השבוע (רביעי), הוא הגיע רק אחרי שהפקת התוכנית דחפה אותו דרך הרבע הפתוח של הדלת. "פנו אליי שנה או שנתיים לפני שהצטרפתי בפועל. אמרתי לא, כי הייתי עמוס נורא בתכנית עם גידי, וגם לא ידעתי אם אני מתאים לדבר הזה. הם לא ויתרו, המשיכו לפנות, ואני נורא התלבטתי. בסוף אמרתי לעצמי, מה אתה מבלבל את המוח. יאללה, קפוץ למים ותתמסר".

הצטרפת בעונה השביעית, ממש הילד החדש בכיתה.
"כן, כי זה לא רק שהגיע שף חדש, זה שאני הגעתי. את מיכל אנסקי אני מכיר מגיל ארבע, את חיים כהן 40 שנה, את איל שני 35. היה ברור שהם לא יודעים איך זה יתיישב בסיטואציה, אבל באתי עם אמירה - לא נאמרת, אבל מתנהגת – 'חבר'ה, לא באתי לדרוך לאף אחד על האצבעות'. תוך חצי יום צילום הרגשנו ותיקים, אבל עד היום יש ביניהם משהו שאני לא יכול להיות עד הסוף חלק ממנו. איזשהו נתח של זיכרונות, הליכה ארוכה שאני לא שותף לה".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

למה אתה כן שותף? איזו דינמיקה יש ביניכם?
"בוא נודה על האמת, כולנו מביאים את עצמנו בווליום קצת יותר גבוה מהמציאות בגלל המעטפת הטלוויזיונית הנדרשת, אבל חיים למשל, אצלו המעטפת היא מאוד דקה. מה שהוא מקרין זה באמת הוא, איש חם ולבבי. מיכל - עושים לה עוול כשאומרים שהיא על תקן היפה. בסדר, כשהיא נכנסת לאולפן אחרי איפור-שיער-לבוש הלסת נופלת. זה רק בונוס, אינעל אבוק, הלוואי והייתי נראה כמו מיכל בגרסה הגברית. אבל היא אינטליגנטית, רהוטה, מבינה באוכל, למדה אוכל".

אייל שני.
"התכונה הכי מדהימה שלו זו היכולת לייצר סיפור שנובע מזרם תודעה. הרבה פעמים קשה לעקוב אחרי מה שהוא אומר, אבל כשאתה מקלף את האורנמנטיקה הבארוקית, הוא אומר דברים נורא מעניינים. אני גם מת על ההומור שלו. השבוע בצילומים היה קטע קורע, הוא אומר, 'כשאוכלים אוכל ארוך לאורך, אז הטעם שלו הוא אחר'. אני משתטח על השולחן ואומר לו, 'תסביר לי מה אתה אומר. תסביר!'. אז הוא מסביר, 'אהרוני, למשל כשאוכלים נקניקייה לאורך'. ואני אומר לו, 'אבל אייל, אי אפשר לאכול נקניקייה לרוחב'. כמו שאני מדבר נתקפנו צחוק היסטרי, אני וכל האולפן".

ואייל?
"גם אייל. הוא לגמרי יודע לצחוק על עצמו".

נהוג לחשוב ששופטי ריאליטי באים במשבצות – הרע, הנחמדה. מה אתה?
"כתב של גיא פינס ראיין אותי ואמר שהוא עשה משאל בין המשתתפים, ואני יצאתי השופט הכי קשוח. זה הדהים אותי, אף פעם לא חשבתי על עצמי כקשוח. אני חושב שאני שופט ענייני". 

בתפיסה העצמית שלך אתה לא ביקורתי?
"אני ביקורתי לחלוטין, כאשר נדרש ממני".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

ואם הייתי שואל את הילדים שלך?
"אני אספר לך סיפור. כשרחל בתי הייתה בכיתה א' הזמינו אותנו למופע סיום של חוג ההתעמלות שלה, שהיה זוועה. לא שציפינו שהילדות יהיו נדיה קומנצ'י, אבל קצת השקעה, אתה יודע. נגמרה ההופעה וכל ההורים רצו לילדים ואמרו שהיה מהמם. עכשיו, רחל עומדת עם עיניים פעורות של בת שש ואני ואומר לעצמי, מה אני אומר לה? מה עושים? בסוף אמרתי, 'את היית נורא חמודה'. היא ענתה, 'זה לא מה ששאלתי'".

צודקת.
"אמרתי לה, תקשיבי רחל, זאת לא היה הופעה כזו מוצלחת. קורה, גם לי יש לפעמים הופעות לא מוצלחות. אם אני אגיד לך שזאת הופעה טובה, אז תחשבי שככה נראית הופעה טובה. היא הייתה קצת המומה ואני אחר כך התייסרתי קצת, הייתי צריך להגיד, לא הייתי צריך. נדמה לי שמאז היא יודעת שאם היא תשאל אותי משהו, אני אגיד לה את האמת".

חלב בצבעים ומזוודה מלאה בסמים

הרקע שממנו הוא לא היה אמור להגיע למקומות שהגיע היה שכונה כחולת צווארון בעיר התחתית של חיפה, שם ניהל אביו חנות בדים. הקולינריה הסתכמה בבישול הפונקציונלי של אמו; מסעדות לא היו בכלל בתפריט המשפחתי ("מקסימום היינו הולכים לחומוס, יושבים שלושה ילדים על צלחת חומוס אחת").

חוויות גסטרונומיות מוקדמות כוללות בעיקר כבשה שהופיעה בוקר אחד באמבטיה המשפחתית והבהילה אותו למוות לפני שנשחטה בו במקום, זיכרון שכולל כתם דם הולך וגדל על רצפת החדר ורצף של ארוחות משפחתיות על טהרת בשר הכבש. עזבו שף; נס שהוא לא יצא מזה צמחוני. אם לחפש בכל זאת את נוף ילדותו של איש המטבח הגדול, יש לו זיכרון חזק וחם מביתה של בת השכנים שהייתה אהבת הילדות שלו. הוריה היו מגישים חלב עם טיפת צבע מאכל – "הם היו שואלים, אדום או כחול" – ודייסת סולת שהושלכו לתוכה קוביות שוקולד תחת הוראה לערבב עד המסה. זאת הייתה הפעם הראשונה, הוא אומר, שמצאתי באוכל משהו מלבד תזונה.

הוא היה ילד טוב בשכונה רעה. "היום היינו קוראים לזה אולי שכונת עוני. הרבה מהחברים שלי היו עבריינים קטנים, עישנו חשיש בשכונה הרבה לפני שזה היה קטע בתל אביב".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

את החשיש לא רק עישנו, אלא גם שינעו. יום אחד פרצו אנשי הבולשת לקפה שבו נהגו ילדי התיכון שלו לשבת; העבריין הכי כבד בשכונה, שישב בשולחן הסמוך, העביר לו בתנועה החלטית אחת תיק ג'יימס בונד מלא כל טוב. "הוא הפיל עליי את התיק, תרתי משמע, בלי שנאמרה מילה. הלב שלי דפק נורא, אבל שמרתי בשבילו על החבילה ולמחרת הוא שלח את אחיו לאסוף אותה. מאז עלתה קרני בשכונה, הפכתי למישהו שכאילו יש לו גב".

בדיעבד היה סיכון שתסטה בעקבות הבעלים של התיק?
"לא, כי החברים שלי שמרו עליי. אם לא עישנתי חשיש, זה היה בזכותם ולא בזכות הוריי. גם אותו עבריין שמר עליי מרחוק. בתיאוריה הייתי אמור להיות ילד כאפות, אבל היה לי מעמד מכובד שהחבר'ה דאגו לטפח".

למה? מה הם ראו בך?
"נראה לי שהיה דרוש להם אחד כזה בחבורה. אחד הדברים שהכי שנאתי זה שהם היו מביאים אותי הביתה כדי להראות שיש להם גם חברים שהם ילדים טובים. זה היה ממש באסה, בעיקר עם בנות".

השירות הצבאי שלו היה מופת של מקריות. "אי אפשר לתאר כמה לא מוכן הגעתי, אפס מודעות למה זה בעצם צבא. המחשבה על קרבי בכלל הפחידה אותי עד מוות, וכשאמרו לי 'גולני' לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המעבר היה כל כך דרסטי, קודם כל גיאוגרפית. העולם שלי בילדות היה נורא צר, חוץ מלנסוע פעם-פעמיים בשנה לתל אביב לא היינו בשום מקום. לישון מחוץ לבית לא היה קיים בכלל, ופתאום אני שלושה שבועות בטירונות בלי לצאת. אני לא יכול לתאר איזה דבר גדול זה היה מבחינתי".

בשבוע השני הוזמנו המשפחות לבקר את הטירונים. "היה לי ברור שאף אחד מהמשפחה שלי לא יבוא, לא הייתה לי שום ציפייה שהם יבואו. אני אפילו לא בטוח שאמרתי להם. הם לא ידעו איפה זה, רכב לא היה לנו, הייתי בטוח שזה הסטנדרט. לתדהמתי הגיעו משפחות עם חבילות וכאלה, ואני זוכר שנצבט לי הלב נורא. הכי גרוע היה שכל מיני משפחות הזמינו אותי לשבת איתן".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

מי שמזוהה כיום עם מסעות קולינריים חובקי עולם יצא לראשון שלו, הגם שלא מדעת, במסגרת השירות. שוב נשמעה מוזיקת המקרה, הפעם בליווי מואזין. "ההתנסויות המשמעותיות הראשונות שלי באוכל היו בצבא, ספציפית ביריחו. הבסיס שלנו היה בפאתי העיר כשסגרנו קו, והייתי מוקסם מהעיר ומהמסעדות שלה. היה שם מדרחוב עם מלא מסעדות גן יפהפיות, עם עצי תמר, נוף מהמם. אני זוכר שפעם אכלנו יונים ממולאות, מה זה יונים ממולאות? סרט. אני חושב עכשיו על הסיטואציה שהייתי הולך לבד ביריחו, עם מדים ורובה מוצלב. נשמע היום מדע בדיוני".

אבל זה לא שמיד הרגשת בבית כגולנצ'יק.
"איפה. שלושה חודשים ניסיתי לשכנע את סמלת הסעד שאני פה בטעות, עד שהבנתי שאני כאן וזהו. זאת הייתה נקודת מפתח. אני זוכר ממש החלטה להוציא מזה את המיטב, מה שהוביל אותי לצאת לקורס חובשים. למרבה הצער הייתה לי הרבה מאוד עבודה, כי מיד הגיעה מלחמת ההתשה, אבל הרגשתי שאני עושה תפקיד חשוב והאמת היא שהייתי חובש מדהים. זו בעיקר הייתה יציאה לעצמאות. תמיד הייתה לי נפש חופשית, ופתאום העולם נפתח בפניי. פשוטו כמשמעו".

מהולנד לטאיוואן דרך חולתה

בגדוד שלו הייתה חיילת בשם רוני. יום אחד היא אמרה לו, אתה חייב להכיר את חברה שלי רותי, אתם תידלקו אחת על השני. כך היה, וכך הכיר אהרוני את האישה שפתחה לו את הצ'קרה של הבישול. לא רותי; אמא שלה, חווה טון, שכולם קראו לה בּוֹבֶּס. בערב הראשון שלו בביתן של האם והבת נאלצה בובס למצוא פתרון יצירתי למשבר תזונתי כשנתגלה שיש במקרר רק שני חזות עוף. איך מכינים מזה ארוחה לשלושה? היא נזכרה שהסינים קוצצים את חזה העוף, ומפה לשם מצא את עצמו ישראל אהרוני מבשל את הארוחה הסינית הראשונה שלו.

מתבקש שכאן יגיע איזה "והשאר היסטוריה", אבל השאר הוא וואחד סיבוב של הדלת. אהרוני העביר אמנם את שארית שירותו בגילוי משותף עם בובס של הקולינריה הסינית, בארוחות מרובות משתתפים שנהפכו לשם דבר בבוהמה התל אביבית, אבל בשלב זה לא עלה בדעתו לבשל למחייתו. בכל הנוגע למסלול קריירה, חיילת אחרת – ציירת מוכשרת בשם טל – הייתה זו שהתוותה לו כיוון. "תמיד ציירתי, אבל רק עם טל התחלתי להבין מה זה אמנות. עכשיו, צריך לקלוט דבר מהותי: קריירה של טבח לא הייתה אופציה בארץ. ציירים היו, שפים לא. לא היה איזה רפרנס שיכולתי להגיד, אני רוצה לפתוח בקריירה כזו של בישול. אני מבחינתי מבשל עם אמא של רותי, אבל הולך ללמוד אמנות".

הולך במובן של טס, ספציפית לאמסטרדם. "פעם ראשונה בחיים אני על מטוס, כבר בשדה התעופה הסתבכתי. לא היה לי אישור להיכנס למדינה כסטודנט, אז אמרתי אהה, באתי כתייר. שאלו כמה כסף יש לי, והעניין הוא שאז היה מותר לצאת מהארץ עם 300 דולר. לי היו לי 2,000 דולר שקניתי בשוק השחור כפי שהיה נהוג והחבאתי אותם במוקסינים. רבע שעה הייתי בחדר חקירות, כי אני מטומטם. הלשנתי על עצמי ולא היה חסר שהיו מחזירים אותי ארצה, אבל נתנו לי להיכנס".

בבית הספר לאמנות, בהולנד של שנות ה-70, הוא פגש ערב רב של טיפוסים שעשו ערב רב של סמים. "זאת הייתה בעיקר פריקת עול, גם שלי אחרי הצבא. החיים היו מאוד מפוזרים ואמורפיים, גם כי זה בית ספר שהוא צלחת פטרי לחוסר מסגרת. זה התאים לי לתקופה מסוימת עד שהבנתי שזה לא דבר שאני צריך. כלומר אני כן צריך מרחב גדול, אבל גם איזושהי מסגרת".

האלטרנטיבה הציגה את עצמה בהיר וקשה בדמותו של חבר ישראלי ששירת איתו, ואז טס בעקבותיו להולנד. "הוא היה חבר מאוד קרוב שלי, הוא בא אחריי לבית הספר עם המשפחה שלו, היו לו כבר ילדה קטנה ואישה. הוא עשה יותר מדי סמים ובשלב מסוים התחרפן, התחרפנות שהוא לא יצא ממנה בחיים. לפני כמה שנים הוא התאבד. לא היינו בקשר, אבל זה היה מטלטל נורא".

ישראל אהרוני (צילום: עופר חן)
אהרוני|צילום: עופר חן

והסיפור שלו היה מה, תמרור אזהרה?
"בדיוק תמרור אזהרה, הדבר שהבהיר לי שאורח החיים הזה הוא לא בשבילי. למדתי, הסקתי מסקנות. יאללה הביתה".

בחמש השנים הבאות הוא הדריך נוער בסיכון בקיבוץ חולתה והמשיך לבשל בלי לחשוב שאפשר להתפרנס מזה, אבל מפה לשם התמקצע מספיק כדי לבשל בבתים תמורת תשלום. "אני וחבר היינו עושים ארוחות סיניות פרטיות, זאת הייתה הצלחה גדולה. פעם השותף שלי אמר, אני רוצה להביא לארוחה הבאה חבר שלי, מודי בן ש"ך, מפקד סיירת גולני. אני אומר לו, 'שום מפקד סיירת בגולני לא בא אליי לארוחה. אין לי כוח לקצין שיעמוד ויגיד מה, אין איזה חומוס?'. בסוף הוא בא, ותוך עשר דקות התאהבנו. אין לנו לכאורה שום דבר במשותף, אבל עד היום הוא החבר הכי טוב שלי. והוא זה שאמר לי, 'אנחנו חייבים לפתוח מסעדה סינית, זה יהיה מטורף'. אמרתי לו, 'אתה יודע מה, לינדה נתנה לי איזה טלפון' –".

לינדה היא לינדה יֶה, אשתו של דיפלומט טייואני שהיה מוצב באותן שנים בישראל. הוא ואשתו היו לאורחים קבועים בארוחות שהיו מארחים אהרוני ובובס, ויום אחד היא זרקה לאהרוני ש"אם תרצה פעם ללמוד בישול, בוא לטאיוואן ואני אדאג לך". הוא אפילו לא חשב על זה שוב לפני שמודי בן ש"ך, שהגיע במקרה לאכול אצלו, הזכיר לו במקרה שיש לו כיוון ללימודי קולינריה. אתם שומעים את החריקה של הציר, כן?

לא הסיני שלכם

"השמועה הייתה שהתחרפנתי", הוא אומר על הסיבוב כולו – תחילה כישראלי יחיד ולמעשה זר יחיד בבית הספר לבישול בטאיוואן ("השלטים ברחוב היו רק בסינית, מספרי האוטובוס היו בסינית"), אחר כך השף שפתח מסעדה סינית לא כשרה מתחת לבית כנסת בשדרות רוטשילד בתל אביב. אבל זמן קצר לאחר פתיחתה ב-1981, "יין ינג" גרמה לאומרי ה"התחרפנת" למלא פיהם אוכל סיני והשף-סלב הישראלי נולד. במקרה, כי איך לא.

מאסטר שף (צילום: רונן אקרמן)
"לא באתי לדרוך לאף אחד על האצבעות". שופטי "מאסטר שף"|צילום: רונן אקרמן

"פתאום נוצרה בי ההתעניינות הזאת. עמוס קינן וירון לונדון כתבו ביקורות על המסעדה, אבל חצי מהטקסט היה עליי, האיש שמאחורי האוכל. זה משהו שלא היה בעבר, והאמת היא שזה התחיל בטלוויזיה. הזמינו אותי לתכנית 'עלי כותרת' והטייטל היה 'הקיבוצניק מחולתה שמבשל אוכל סיני'. אני זוכר שהתגובות הממו אותי, לא ידענו אז מה זה כוחה של טלוויזיה".

ופתאום אתה שגריר סין בישראל.
"חלק גדול מזה היה האימג' של השף עם הצמה. אבל מה, הצמה הייתה איתי שנים לפני שכאילו נהייתי סיני. היא השתלבה להפליא בדבר הזה שקרה בדרך. גם המשקפיים והזקן היו איתי קודם, בכל זאת הייתי סוג של היפי. בתקופת 'ין ינג' רק הוספתי חולצה סינית, ופתאום זאת נהייתה תחפושת".

_OBJ

כיום הוא כבר לא מסעדן. "אני טיפוס טוטאלי והרבה שנים במסעדנות גבו את מחירן. הילדים נולדו ואין אבא בערב, השחיקה הייתה מאוד חזקה. אבל בוא אני אגיד לך משהו, הלוואי והייתי יכול להיות עם מסעדה עכשיו. כלומר לא עכשיו-עכשיו – היום אני כמובן מודה לאלוהים שאין לי מסעדה והלב שלי יוצא למסעדנים ולמה שעובר עליהם במגפה – אבל כן, זה חסר לי. אני כבר מבוגר מדי, זה גם לא כדאי, אבל אני מצטער על זה".

הקצבייה לא עונה על הצורך הזה?
"זאת הרפתקה אחרת, אבל אני מאוד אוהב את העבודה הזו בקצבייה. זה מעסיק אותי וממלא אותי".

אנחנו מדברים רגע לפני פתיחת המרוץ להכתרת מאסטר שף תשיעי, הפעם עם אתגר חדש שמוגדר "אתגר השטח"; אהרוני לא מפרט, והסיווג הביטחוני שלי בקשת 12 לא מספיק טוב בשביל מידע פנימי. בינתיים הוא כבר חושב הלאה על הדברים הבאים, כראוי לאדם שאמר פעם שהוא לא רגוע אם הוא לא עושה שמונה דברים במקביל. "אני חושב שזה עניין של סקרנות. אגב, זה אחד הדברים שמחברים ביני לבין גידי. הוא מכריז על עצמו כמיזנתרופ, ואני חושב שהוא עושה לעצמו עוול. יש לו סקרנות אינסופית לעולם, לאחר, למין האנושי. זה מחבר בנינו מתחת לפני השטח".

יכול להיות שהסקרנות הזו היא אותה תכונה שפרופ' יובל התייחס אליה, זאת שמייצרת לך את מזלך?
"לפני הקורונה עשיתי הופעה של סיפורים על הבמה עם אורן ברזילי. בסוף ההופעה הוא עשה לי שאלון, ואחת השאלות הייתה מהי התכונה האחת שהכי מאפיינת אותי. אמרתי משהו, לא זוכר אפילו מה. גיגי הייתה בהופעה, ואחר כך היא אמרה לאורן מאחורי הקלעים, אני אגיד לך מה התכונה המאפיינת של אהרוני: ברירת המחדל שלו זה 'כן'. צודקת, זאת ברירת המחדל שלי. קודם כל כן. עכשיו בוא נראה מה עושים עם זה".

צילום: עופר חן | איפור: מרום טל וינשנק