רחל בן אלול גרה בבניין ירושלמי עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות. בקומה הראשונה נמצא בית הקפה של אחיה, אי שם מאחור שוכנת חנות אביזרים שמנהלת גיסתה, ובקומה השנייה חולקת רחל דירה לא גדולה יחד עם אמה המבוגרת, אחותה הגדולה מלי, שני ילדיה של מלי ואחיינית נוספת שלה ילדה משלה. ואלה רק הדיירים הרשמיים – כל בני המשפחה, כך היא מתארת, נכנסים ויוצאים מתי שהם רוצים, שזה כל הזמן בעצם. "האחיין שלי אור לא גר כאן אבל לפעמים הוא נכנס, אפילו בארבע בבוקר, וישן איתי. נער בן 17. עמית, שכן גר כאן, הוא בן 18 וישן עם אימא שלי. שמעת פעם על כזה דבר? עוד רגע מתגייס וישן עם הסבתא? זה אחד הדברים היפים שיש".
קודם משפחה, אחר כך אוכל. רוצים להכיר את בן אלול? תשאלו אותה על אימא שלה, על הבית, על הילדות. החיבור החזק למשפחה שזור כחוט השני לאורך כל חייה, האישיים והמקצועיים כאחד. הנה - בן אלול, 51, הצעירה מבין שבעה אחים, משמשת כיום כמנהלת החשבונות בבית הקפה של אחיה, קאלו, שגם נקרא על שמו. בתיכון למדה אדריכלות, וכשסיימה את לימודיה עבדה בניקיון בתים במשך מספר חודשים עד שמצאה עבודה במשרד של מהנדס בניין בירושלים. אחרי שנתיים עברה ל"חסיד", אחת החברות המוכרות בעיר - אבל לא בדיוק הגיעה למשרד. "מלחמת לבנון הראשונה פרצה ואחי קאלו היה בצבא", היא נזכרת, "אז אמרתי למהנדס שאם הוא רוצה שאבוא לעבוד אצלו – זה רק מהבית, כי אני צריכה להיות עם אימא שלי. הוא הסכים, והייתי משרטטת בבית ושולחת לו למשרד".
אחרי שנתיים נמאס לה לשרטט ("זה פשוט שיעמם אותי"), אז היא החלה לעבוד כמוכרת רהיטים, ואז כמנהלת מזנון במשרד התיירות, ובדרך עברה בכל תפקיד אפשרי בחנות אלקטרוניקה - ממוכרת ועד לניהול החנות, כשבאמצע הייתה שם גם עבודה מעשית כמו תיקון של טרנזיסטורים ושלטים. "יש לי רקע טכני", היא מסבירה, "אבא שלי היה מכונאי ואנחנו, שבעה אחים ואימא, היינו יושבים ומנקים לו את החלקים. אני באה מבית שמעולם לא היה בו בעל מקצוע. הכל עושים לבד. זה ככה, כמו שאני מבשלת בלי ללמוד".
בין מקום עבודה אחד לשני גם הספיקה לטייל שנתיים בספרד, ואפילו שקלה לעבור לשם. "עד היום החלום שלי הוא לקחת את אימא שלי עם כל המשפחה, הנכדים, והנינים לטיול שורשים בספרד. באותה תקופה פשוט נמאס לי מהכל. רציתי לטייל, ראיתי המון מקומות וחשבתי להישאר אבל לא קיבלתי ויזה. איך שהגעתי חזרה לארץ אימא שלי קנתה לי אוטו, פיאט פונטו חדשה - רק שלא אסע שוב".
"היא התעקשה שייקחו ביופסיה מנקודה אחרת – והצילה אותי"
במהלך השנים שאחרי קרו שני דברים ששינו את חייה. הראשון – קאלו, אחיה, פתח את בית הקפה. "הוא דרבן אותי לעבוד", נזכרת רחל, "בהתחלה פה ושם, בקטנה. גרתי אז בדירה שמאחורי בית הקפה וכל בוקר קאלו היה בא ומבקש שאעזור לו עם ספקים, עם חשבונות, וגם אם שוטף כלים הבריז מהמשמרת". השני – גילו אצלה את מחלת הסרטן.
זה התחיל כשחברה טובה עודדה אותה לגשת לבדוק נפיחות לא מוסברת בצוואר. מהמקום נלקחה ביופסיה שנמצאה תקינה, אבל הרופאה האנדוקרינולוגית שטיפלה בה התעקשה על בדיקה נוספת. "קראו לה סוזן, והיא הצילה אותי בעצם", היא נזכרת, "היא התעקשה שייקחו ביופסיה מנקודה אחרת". במהלך חופשה באילת קיבלה רחל טלפון - התוצאות לא טובות. "כשאומרים לך כזה דבר אתה ישר מתחיל לחשוב 'כמה נשאר לי לחיות?'. זה המצב הכי מתסכל שיש. לקחתי את אחותי מלי איתי, והרופאה הסבירה לנו שיש לי סרטן ממאיר בבלוטת התריס וצריך לנתח, אבל רק אחרי הניתוח יידעו אם צריך גם טיפולים. הייתי מעשנת אז שתי קופסאות ביום, ורגע לפני שנכנסתי לניתוח אמרתי למלי 'בואי נעשן סיגריה'. אחרי 12 שעות יצאתי ומאז לא עישנתי, לא נגעתי בסיגריה, וזה גם לא מעניין אותי".
יש קשר בין עישון לסרטן בבלוטת התריס?
"אני לא חושבת. אני בכלל טוענת שסרטן בא מתוך דיכאון או משבר, שם הוא נכנס".
אז איפה את מרגישה שהוא נכנס אצלך?
"אני סובלת מהתקפי חרדה ומטופלת כבר 13 שנה, ואז הייתי בתקופה של התקפים, כדורים והרבה סבל. התקפי חרדה זה יותר גרוע מסרטן, נשבעת לך".
אחרי הניתוח החליטו הרופאים להתחיל בסדרת טיפולים רדיואקטיביים שדרשו בידוד של כשבועיים לאחר כל טיפול. "רופא ופיזיקאי עם מסכות מביאים לך כדור שחור שיושב בתוך קפסולה מעופרת שהם הביאו איתם מהמרכז הגרעיני בשורק, ואומרים לך תשתי, מהר", היא נזכרת. "אחרי כל טיפול נשארתי שלושה ימים בבידוד בבית חולים, ועוד 12 יום בבידוד בבית. זה לא קל, אבל יחסית לכימותרפיה אני מודה לאלוהים שזה מה שעברתי. אחרי הטיפולים המשכתי במעקב, ופתאום ביום בהיר אומרים לי שהבדיקה לא בסדר, זה חזר לי ללימפה. אז נותחתי עוד פעם".
איך לא נשברים בכזה מצב?
"אני בן אדם של מלחמה".
ואיך המלחמה הזאת נראתה?
"קאלו כל הזמן אמר לי 'אל תיבהלי מהמילה הזאת, סרטן. תתייחסי לזה כאילו זה שפעת'. זה היה קשה, במיוחד בגלל הכדורים שאמורים לווסת את בלוטת התריס אבל בשביל הטיפולים מורידים אותך מזה - את נעשית עצבנית, את יכולה להרוג בן אדם. יש השמנה, יש עייפות כל הזמן. אבל קאלו התעקש שלא אשכב בבית. הוא אמר לי 'קומי מהמיטה, אני צריך אותך, תהיי למטה'. הייתי שוכבת על הספה אחרי טיפול, הוא היה אומר לי 'אין לי ברמנית' - וקמתי והייתי ברמנית. זה עזר לי, כשעבדתי הייתי מרגישה את החיים".
חמש שנים אחרי, את המחלה היא שמה מאחוריה, את הזיכרון עדיין לא: "יש לי פלאשבקים מהתקופה הזאת. קשה לי לשמוע את הצלצול שהיה לי אז בטלפון, למשל. קשה לי גם עם מעליות, מקומות סגורים. כל מה שמזכיר לי את התקופה זה טראומה". אבל בבית הקפה היא נשארה באופן קבוע: "אני עושה כאן כל מה שצריך", היא צוחקת. רוב הזמן היא מנהלת את החשבונות, הספקים וההזמנות משולחן קטן שיש לה על גג הבניין, וצופה אל נוף ירושלמי מדהים. "אני יושבת כאן המון. תראי איזה יופי, כל העיר לפנינו. רק אלה חוסמים לנו את הנוף" – היא מצביעה על שני בניינים חדשים שנבנים מעבר לכביש, וחוזרת בן רגע לתפקיד האדריכלית. "רואה את החלק הקטן שם? זה אומר שזאת הקומה האחרונה. היו צריכים לאשר להם קומה אחת פחות, אם את שואלת אותי".
"לא הבאתי ילד אבל הנה, אני ב'מאסטר שף'"
חצי שעה קודם לכן, כשהגעתי לפגוש אותה, מצאתי אותה שקועה בשיחת טלפון שנשמעה כמו מלצר שמקריא את מנות הספיישל של היום: "ארטישוק ממולא בבשר זנב, שוק טלה ממולא בעשבי תיבול, פיסטוקים, לימונים ונענע, סירות מח עצם למנה ראשונה, ברוסקטות כאלו עם פורטבלו...". שעות ספורות לפני שמגיעים עשרה גולשים ברי מזל לארוחת ערב, שזכו בה במסגרת שיתוף פעולה של "מאסטר שף" עם אתר EatWith, היא מנתקת את הטלפון ומספרת לי שמהעבר השני הייתה רחלי קדוש, המתחרה/קולגה מהנבחרת. מתברר שהשתיים חברות, ובן אלול מדווחת שהיא שומרת על קשר חם עם רוב המתמודדים: "אני בקשר עם רון, שהוא מקסים, רחלי ואני חברות טובות, עם מסי התחברתי כמעט מההתחלה והוא כבר ביקר פה עם המשפחה שלו ואני גם חברה טובה של רות, היא כל הזמן אצלי".
תחרות? לפי בן אלול, זה כלל לא מנע ממשתתפי העונה החמישית של התוכנית להפוך ממש למשפחה. "אני כמעט הכי גדולה שם", היא מסבירה, כך שבאופן טבעי הפכה להיות האימא. בהמשך השיחה יתברר שהתפקיד הזה תופס אותה במערכות יחסים רבות - רק לא בחיים האמיתיים.
לאודישנים רשמה אותה חברתה הטובה מאירה. "אנחנו חברות טובות כבר שנים, היא גרה אצלי תקופה והילדים שלה הם כמו הילדים שלי, הם גם יודעים שאני זה כמו אימא. אפילו אבא שלהם אומר להם שכשאהיה זקנה הם יצטרכו לטפל גם בי", היא צוחקת.
לא חששת ללכת לתוכנית עם התקפי חרדה?
"אמרתי לך, אני בן אדם שאוהב להילחם. בהתחלה אמרתי למה לי השטויות האלה, יש ימים שאני קמה לחוצה, יש ימים שאני עייפה, וגם ככה אני בן אדם רגיש. התוכנית הזאת היא אחת החוויות הטובות שהיו לי בחיים, אבל היא מציפה, היא מביאה את הרגש לטופ. היו פעמים שהייתי צריכה כוח נפשי בשביל להמשיך".
מה הדרייב?
"האישור מהשופטים שיש לי משהו בידיים. אישור רשמי כזה, כמו תעודה. הלכת, למדת, קיבלת תעודה? אז ככה".
זה חסר לך בחיים? החותמת הזאת?
"אני מאוד מתחרטת שלא המשכתי ללמוד. אבל אני גם מתחרטת שלא התגייסתי כי הייתי דתייה, ושלא הבאתי ילד. את מכירה את זה שאת מבינה שמשהו כבר התפספס, אבל את רק רוצה אותו יותר ויותר?".
זהו ללא ספק הפספוס הגדול של בן אלול, מבחינתה. כשהייתה צעירה לא הספיקה, ואחר כך חלתה. האפשרות להקפיא ביציות עלתה בתקופת הטיפולים וקאלו כבר דיבר עם הרופאים, אבל הם התעקשו שצריך להתמקד בהצלת חייה של רחל ולא בדברים אחרים. אחר כך כבר היה מאוחר מדי.
מתי הבנת סופית שזה כבר לא יקרה?
"האמת? עד לפני שנה וחצי עוד בדקתי את האפשרות".
את האחיינים היא אוהבת אהבת נפש, קשורה אליהם מאוד ומתייחסת אליהם כאל ילדיה, אבל גם בתא המשפחתי החם הזה היא מרגישה את ההחמצה: "הייתי רוצה גם בשביל אימא שלי, לשמח אותה. אז אמרתי לה 'לא הבאתי לך ילד אבל הנה אני ב'מאסטר שף'".
ירושלמית, אבל מתה על הים
ב"מאסטר שף" היא אכן מככבת. משדרת ביטחון, מקרינה רוגע וגם כשהיא מסתבכת היא צוחקת. בדרך הזו היא מקווה להצליח להגיע עד לגמר, שיתקיים בשלישי הקרוב וישודר בערוץ 2 אחרי החדשות. השלווה, כך מעידה בן אלול עצמה, היא רק מה שרואים מבחוץ. "כל משימת הדחה הורידה לי עשר שנים מהחיים", היא מספרת, "מזל שלא הייתי בהרבה". אחת מאלו שכן חוותה, אגב, קרתה בגלל משימת מנת החיזור, ובן אלול הייתה אז בדיוק בשלבי פרידה כך שכל הקונספט היה רחוק ממנה. בינתיים העניינים הסתדרו, ובן אלול מתחזקת "זוגיות מאושרת", כהגדרתה, כבר קרוב לשנתיים.
במהלך המשימות, במיוחד אלו שהסתבכו, פנית לא מעט לאלוהים.
"נכון. אם אני צריכה עזרה אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא. ההחלטה היא שלו והכל מלמעלה, לא שלי בכלל. אני באה מבית מסורתי - אנחנו לא דתיים, לא שומרים שבת, אבל ארוחת שישי זה ארוחת שישי ואין כזה דבר לא לבוא. גם חגים אנחנו עושים כולם ביחד, אפילו שאנחנו הרבה – שוכרים מקום. אין משהו יותר חשוב בחיים ממשפחה, הם היו שם איתי כשבכיתי וצחקתי".
את יותר בוכה או יותר צוחקת?
"הרבה יותר צוחקת, רק מאסטר שף הוציא ממני בכיינית".
את בכלל נראית לי כמו זאת שכולם באים לשפוך אצלה את הלב.
"בדיוק ככה. אני טיפוס רחום ותמים שמאמין לכל אחד, תמיד הייתי כזאת, ואנשים מרגישים שהם יכולים לבוא אלי. יש כאלה שתמיד רואים את הכוונות הנסתרות של אנשים, אני פשוט לא רואה את הדברים האלה".
בפני מי את שופכת את הלב?
"אני לא שופכת. אני צריכה להיות החזקה".
ובכל זאת, כשקשה, איפה זה יוצא?
"לרוב עם עצמי. אני נוסעת לים. ירושלמית, אבל מתה על הים, ארבע פעמים בשבוע אני בחוף בתל אביב".
בימים אלו היא מגיעה לתל אביב קצת פחות, בעיקר כי היא עסוקה בפרויקט חדש: הקמת מסעדה קטנה בחלק האחורי של בית הקפה בשם "בית פרטי" - חלל קטן עם מרפסת פתוחה וחצר מוצלת ונעימה. הפעם, לראשונה, היא בתפקיד השפית. "אני רוצה שזה יהיה כמו בית, שאנשים ייכנסו למטבח, יבואו ויפתחו את הסירים. יהיו תבשילים בפיתה או בלחם מדליק וגם אירועים קטנים, בר מצוות אולי, אבל משהו עם קטע אחר".
במסעדה של אבי לוי היית? לקחת השראה?
"ברור! אני מכירה את אבי, הוא ירושלמי. אני חושבת שהמקום שלו מדהים, אבל זה ממש לא הקונספט שלי. האוכל אצלנו הוא אחר, ספרדי, לא מרוקאי".
מתי החלטת לפתוח מקום משלך?
"קאלו שיגע אותי מזמן אבל לא רציתי, לא היה לי כוח. תשמעי, גם עכשיו זה הוא פותח ואני רק אהיה איתו, אבשל".
הוא אולי פותח, אבל אלה הפנים שלך עכשיו
"נכון", היא מחייכת, "עכשיו אלה הפנים שלי".
שיער ואיפור: שושי אופיר