אם אני רעבה בסיום משמרת – אין עם מי לדבר. בנות זוג בעבר ידעו את זה, הבוסים שלי נותנים לי קבוע הנחות רעב וחברים אמיתיים יודעים להתרחק. הזאבה שבי מתעוררת וזה לא נעים. למה אני מספרת לכם את זה? כדי שתבינו שהפעם, סך הכל סיימתי משמרת בצפון תל אביב, ובדרך לדיזנגוף סנטר עצרתי בפיצרייה חדשה בליווי ידידה והייתי רק חצי רעבה. אבל כמו שאומרים: עם האוכל בא בתאבון, ובמקרה הזה הוא הגיע והביא גם את אשתו.
אז הפיצרייה הזאת, גלירומא, היא חדשה בתל אביב, אבל היא לא ממש חדשה דנדשה כי היא בסך הכל עברה לתל אביב מרמת השרון. לגלירומא גם יש גם סיפור רומנטי: הבעלים שלה, גלי ואבי, הם זוג מאוהב ויפה שאחרי קריירות בתחומים שלא קשורים לאוכל, החליטו להגשים חלום ולפתוח פיצרייה, ובשביל זה הם גרו כמה חודשים ברומא ולמדו בדקדקנות את אמנות הפיצה.
הפיצה בגלירומא היא בסגנון רומאי, הבצק שלה עובר התפחה של שלושה ימים והיא נאפית בתוך מגשי ברזל מלבניים. כל מגש כאן יוצא עם תוספת אחרת והריחות מטריפים. לאט לאט הוויטרינה התמלאה מגשים יפהפיים והיה לא פשוט לבחור, אבל הצלחנו. לקחנו מרגריטה (16 שקלים), מרגריטה זיתים (16 שקלים), תפוח אדמה מוצרלה (19 שקלים), טרטופו – פטריות עם מחית כמהין (19 שקלים), בצל פיקנטי (19 שקלים), סלסיצ'ה – נקניקיית צ'וריסו עגל (19 שקלים) ופרוסה אחת של פיצה טבעונית עם תפוחי אדמה, רוזמרין ופסטו (19 שקלים).
הפיצה עם הבצל הפיקנטי היא שיחוק רציני – ערימות של בצל, חריפות נעימה, והכל יושב בבטחון על בצק שמחזיק יפה את הכל וגם נותן קראנץ' מלמטה – מהמם. הטרטופו היתתה טעימה וכיפית למרות מחית הכמהין, שעלולה להיות מאוסה וזולה; מרגריטה זיתים מצוינת; תפוחי האדמה על הפיצה הטבעונית קיבלו תוספת מדויקת של עלי רוזמרין; והפיצה עם חתיכות הנקניקייה הייתה ה"מושחתת" מכולם כי הייתה השומנית ביותר, והטעם שלה מיוחד ושונה מפיצות הפפרוני המוכרות.
גולת הכותרת היא ללא ספק הבצק הנהדר, כך שכמעט לא משנה איזו תוספת תבחרו – המלבן יחוסל. השירות בגלירומא לבבי ונעים, ובימי חמישי משתוללים שם עם תוספות ספיישל, ככה שאני עוד אצטרך כנראה לחזור לדיזנגוף בשביל כל עשרות התוספות שטרם ניסיתי, ובשביל הכריכים. או שכבר אתפנק בוולט, הם תכף שם.
>> בפעם הקודמת אכלנו במעדנייה החדשה בשוק לוינסקי
גלירומא. דיזנגוף 145, תל אביב. לא כשר