את הדרך למסעדת פאלומר (The Palomar, שובך בספרדית), החדשה מבית מחניודה הירושלמית שכובשת בימים אלו את לונדון, אני עושה בזמן הפגנה נגד ישראל. הימים ימי צוק איתן, ושני נערים עם דגלי פלסטין חולפים על פניי. קבוצת תלמידים מריעה להם מהצד. פה הם הגיבורים, לא משנה כמה המלחמה בארץ מוצדקת. ואני? אני בדרך למסעדה עם "כל הטוב מירושלים" – משהו לא מזוהה, לא ישראלי ולא ערבי. מסעדה שהייתה מתגאה בשף ישראלי הייתה עלולה להצליח פחות פה.
המיקום של המסעדה של אסף גרניט שאפתני: לב שכונת הסוהו, מרחק נגיעה מכיכר פיקדילי, לצד שורת תיאטראות מרכזיים. המסעדות הטובות באזור עמוסות בשעות השיא ימים מראש, ואין פה מקום ל"ליד" – אתה יכול או להצליח או להיכשל. מצד שני, זו גם בחירה בטוחה: הרחק משכונות טרנדיות כמו שורדיץ', שאליה עולים הצעירים לרגל, לטובת רחוב עמוס תיירים שתמיד אפשר לצוד.
דרושה: המולה
בכניסה לפאלומר משתרע בר ארוך, שעל פניו חולפים בדרך אל השולחנות. מצדו האחד המטבח הפתוח, שבו מנסים השפים (הישראלים ברובם) ללמד את הקהל הבריטי המופנם שזה בסדר לפצוח בריקוד אם פתאום נשמע ברקע השיר Video Games של לנה דל ריי, ומצדו האחר הפס הקר של המסעדה. בפנים המסעדה 11 שולחנות צנועים בסך הכל, ולמרות המרחק הקצר נדמה שהם נמצאים מרחק שנות אור מההמולה של המטבח. זו אחת מנקודות התורפה של המסעדה: נראה שמישהו שם חשש שהבריטים והתיירים הרבים ייבהלו מהמתרחש במטבח הפתוח, ולכן פה לא תשמעו את קרקוש הסירים (כמו בחיקוי המפורסם ב"ארץ נהדרת"), לא ישפכו לכם לפתע אוכל על מפת שולחן קרועה וגם לא תקבלו צ'ייסר שלא הזמנתם. ואם אתם חושבים שהבריטים לא מוכנים לזה, אתם טועים. הרגעים שכבשו את הסועדים סביבנו היו בדיוק אלו – כשהגיע לחם הקובנה התימני בסיר חמין אישי, למשל, או כשחלפו, בדרך לשירותים, ליד ההמולה שבמטבח.
עוד באוכל טוב:
- אסף גרניט לא לבד: המטבח הים תיכוני כובש את העולם
- קטשופ טעים ובריא, ועוד מתכונים מעולים לילדים
- לפני שאתם מתחילים להיאבק עם המנגו - אתם חייבים לראות את זה
גרי המלצר, שמושיב אותנו לשולחן, שולט היטב בתפריט. אנחנו נסמכים על ההמלצות שלו, עם דרישה אחת: מנות שעשו אדפטציה מישראל ללונדון. על מנה אחת אנחנו בכל זאת לא מוותרים – הפולנטה המפורסמת של מחניודה, שמגיעה בשתי גרסאות: כמנת פתיחה קטנה (30 שקל) או כמנה בינונית (53 שקל). נראה שעשינו בצדק; הפולנטה טעימה, ובכל השולחנות סביבנו הכל תמימי דעים – זו המנה הטובה ביותר בתפריט. נראה שמדובר בייצוא הטוב ביותר שלנו עד כה, שמי יודע, אולי אפילו יקנה לנו כמה אוהדים בקרב על העימות במזרח התיכון. חבל רק שבפלמור בחרו לוותר על הצנצנת הסגורה שהפכה לסמל, ובה מסתתר עולם שלם של נחמה, לטובת כלי נירוסטה אירופי ומנוכר.
התפריט במסעדה, כמו כל דבר בצבא, מחולק לשלוש קבוצות. בתחילתו תמצאו את ה- "nishnushim", מנות פתיחה שקונות את הבריטים עם השם האקזוטי וכוללות לצד המיני פולנטה ולחם הקובנה גם מנת זיתים או ברוסקטה; החלק השני מורכב ממנות מהפס הקר, ואחריו אגף המנות החמות.
אחרי הפולנטה עברנו בהמלצת גרי למנת התמנון הקבור בגרגרי חומוס, Polpo à la Papi
(50 שקל), שהייתה האכזבה של הארוחה. התמנון היה משעמם וגרגרי החומוס הרבים, רבים מדי, היו קשים ולא השתלבו היטב במנה. מיד לאחריו הגיעה הקובנייה (50 שקל), מנת בשר פילה נא, שהייתה נעימה מאוד לחך והלכה מצוין עם הטחינה שליוותה אותה. למרות הפשטות, היא הייתה אחת המנות המוצלחות.
ואז פגשנו את אייל המלצר. הוא לומד בחודשיים האחרונים קולינריה בלונדון, וכששמע שאסף גרניט וחבריו פותחים מסעדה חשב שכך יוכל להתאקלם בקלות בעיר. "וזה הצליח?", אני שואל אותו. "בהחלט", הוא מחייך. אבל אייל לא לבד; לידנו יושבת משפחה ישראלית שחוגגת יום הולדת, וביחד עם הצוות דובר העברית והטקסטים הכתובים בעברית באותיות אנגליות ("נשנושים", קרוטוני פיתה, טחינה ודג "אורי סטייל" ועוד), לרגע הרגשתי שאני נמצא באי קוסמוי בתאילנד.
אף על פי שהמסעדה, כאמור, מנסה למתג עצמה כירושלמית, ולא ישראלית, נראה שיש דברים שאי אפשר לחמוק מהם. לראיה שני הבריטים שישבו לצדנו, וניצלו את השיחה שלנו בעברית עם אייל המלצר כדי להפסיק לדבר על הסיכוי לגשם ולהתחיל לדבר "על המצב". כי אפשר אולי להוציא את מחניודה מהמזרח התיכון, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את המזרח התיכון ממחניודה.
בן גוריון מגיע לסוהו
אחרי כל הביתיות הזו, הרגשנו שאנחנו מוכנים למנות העיקריות. הסקאלופס עם הארטישוק הירושלמי (68 שקל) שהזמנו היו טעימים למדי, אך לא מפתיעים או מאתגרים בטעמיהם, ובעודנו מחכים למנה הנוספת – דג בס (89 שקל) – העפתי מבט לשולחן לידי, שם בדיוק הוגשה לשתי בחורות כוס קוקטייל ריקה ובתוכה שרימפ עצוב. כעבור רגע חזר המלצר לשולחן כשבידו ביסק הסרטנים, ומזג אותו לכוסות אל מול עיניהן המשתאות. רגע אחרי הגיעה מנת הדג שלנו, עצובה גם היא, ואחריה שוב המלצר, שמזג לנגד עינינו (הפחות משתאות) את הרוטב. הדג היה מלווה בכרובית משעממת (אחרי שלומדים להכין את זו של אייל שני, כל חיקוי מרגיש חיוור) ותפוח אדמה שהיה משעמם אפילו יותר.
לסיום הגיעה נקודת האור של המנות העיקריות – טאג'ין של בשר בטן חזיר בליווי פתיתים (77 שקל). אילו בן גוריון היה יודע שה"אורז" שביקש להמציא יגיע למסעדות היוקרה של לונדון, הוא ודאי היה עומד על הראש. יותר מהכל, הטאג'ין הזה עורר בנו געגועים הביתה. למרות שמדובר בחזיר, המנה הזו מרגישה יותר מכל כמו חמין לשבת - בישול ארוך, עמוס ירקות, בשר ופתיתים.
לקינוח עזבנו את המזרח התיכון, את המלבי, גלידת הטחינה והבסבוסה שמופיעים בתפריט, לטובת שוקולד מוקרם עם רוטב רימונים, שהיה סיום נהדר לארוחה (38 שקל).
בשורה התחתונה, פאלומר אולי תתקשה לרגש אותנו, הישראלים, שרגילים לשימוש בטחינה ובכוסברה, אבל בנוף הלונדוני היא ללא ספק מיוחדת מאוד. זו אולי לא הייתה אחת הארוחות הטובות שלי בביקור הזה בלונדון, שבו ניסיתי לצוד מטבחים מהבורמזי ועד הווייטנאמי - אבל בעיר שהפכה למרכז קולינרי של טעמים מהעולם והייתה צמאה לצעד הבא אחרי הצלחתו של יותם אוטולנגי – מדובר בבשורה של ממש. לא פלא שהמבקרים המקומיים מהללים.
בדרך החוצה נתקלנו גם בכוכב ההוליוודי היהודי ג'סי אייזנברג יושב על הבר, אז נראה שאין מה לדאוג להצלחת הפאלומר – גם בלי תיירים ישראלים, שיכולים לנצל את השהות בלונדון כדי לנסות טעמים חדשים.