חלומו של כל מבקר מסעדות, או לפחות שלי, הוא למצוא בית קפה שכונתי קטן במרכז מסחרי שכוח אל ויותר טוב מזה, חמארה שאיש לא מכיר באותו מרכז מסחרי או בשוק העירוני החצי נטוש. לא כזה שכולם כבר כתבו עליו בכל מקום. כזה שיישאר סודי גם אחרי שאתה תכתוב עליו. שטויות כמובן, אבל לחלום מותר.
מרכז שוסטר ברמת-אביב ג' הוא כמובן שום דבר מכל אלה. אם יש בארץ מקום שהוא סמלה האולטימטיבי של הבורגנות השבעה, זו שיושבי המאהל בשדרות רוטשילד מוחים נגדה, הרי שזהו מרכז שוסטר, ליבה של השכונה שזכתה כבר מזמן לסדרת טלוויזיה על שמה, ובצדק. סטריאוטיפים לא נולדים מן האוויר. מי כמוני יודע, אני גר בבבלי.
ולכן, לחפש עונג קולינרי, ולו גם הקלוש ביותר, במרכז שוסטר, משול לחיפוש one night stand בבית אריאלה. האמת שאפילו זה יותר סביר.
וכל זה בלי להעליב כמובן את סניף פיצה פינו הוותיק והטוב היושב כאן כבר שנים.
לפני כמה שבועות קרה לי נס. אכלתי ארוחת צהריים עם אישתי. לבד. בלי הילדים.
כשהתברר לנו שאחרי יותר מעשור שזה לא קרה, מאז שנולדו הילדים, נזכה סוף-סוף לאכול ארוחת צהריים זה במחיצתה של זו, כל-כך התבלבלנו שלא ידענו מה לעשות.
"בר-בוניה?", ניסיתי. "שילה?".
"על מה אתה צריך לכתוב?", ענתה לי אשתי, אחראית כמו תמיד.
"לא יודע", מלמלתי ואז שמעתי את עצמי אומר פתאום: "יש מסעדה חדשה במרכז שוסטר".
כשהשטות הזאת יצאה לי מהפה הייתי בטוח שזה כל-כך טיפשי שאין שום סיכוי שהיא תסכים לזה. גם לא באמת התכוונתי שמשהו כזה יקרה. הייתי צריך לדעת שזה בדיוק מה שיקרה, לפחות אם לא אציע מיד מקום אחר. "אחלה", ענתה אשתי, קלה כמו תמיד.
טחיגורט או יוגחינה?
מרכז שוסטר התגלה כבחירה המושלמת לדייט רומנטי עם זוגתי הנצחית. כל-כך הרבה בוטוקס וסיליקון לא ראיתי מימיי. רק ככה אתה נזכר כמה יפה היא זוגתך. נדמה לי שזה עבד טוב גם לצד השני. אשתי מעולם לא העריכה במיוחד גברים עם יותר מפתחות ממה שיש להקלמן, המשכפל הוותיק מקינג ג'ורג'. גם לקוסט והוגו בוס מעולם לא עשו לה את זה.
מסעדת בי.אל.די - ראשי התיבות של Breakfast, Lunch, Diner - רק השם היה צריך להדליק אצלי את כל נורות האזהרה שיש לי, התגלתה ככל מה שחששתי מפניו ועוד הרבה יותר מזה.
בואו נתחיל מזה שבי.אל.די היא בכלל לא מסעדה. היא גם לא בית קפה. האמת היא שאינני יודע איך להגדיר אותה. אין חלל פנימי, רק כמה שולחנות פלסטיק מכוערים למראה מפוזרים מתחת לשמשיות בין סניף בנק למעיין. אין מעיין.
נו, מילא, חשבתי, כאשר אבדנו, אבדנו. הרי לא נאכל צהריים בקפה גרג, או ארומה, או מה שזה לא יהיה שיש שם.
גם התפריט התגלה כסיוט האולטימטיבי שלי. עוד פעם פסטות, עוד פעם סלט קיסר, עוד פעם חציל קלוי, אמנם עם רוטב עגבניות ולא עם טחיגורט או יוגחינה או איך שקוראים לזה. קלאב סנדביץ', שניצל, המבורגר. אלוהים, מה עוללתי.
אלא שאז צדו את עיניי, וליתר דיוק את עיניה של אשתי שתחיה, שתי מנות. האחת כבר לא ממש מפתיעה במקומותינו - פיש אנד צ'יפס, והשנייה מנה שהייתה אמורה להיות מוגשת בכל מקום מבחינתי, אלא שזה לא ממש קורה - מנת דגים קטנים מטוגנים.
"זה ייגמר בדמעות", ניסיתי להציל את המצב. "בואי נזמין סלט יווני. ממילא זה מה שכולם אוכלים כאן". איך לכל הרוחות יכול מישהו שמבשל ברמת אביב ג' לדעת איך מכינים עראסים מטוגנים. אם הוא יידע - בכל זאת השף אוהד לוי עבד קודם בהרברט סמואל, יבנה-מונטפיורי וכתית - הוא בטח שכח כל מה שלמד בכניסה לשכונה. כל השמות הללו לא עשו עליי רושם גם קודם ובטח שלא עכשיו אל מול פני האימה. והאומה. אומת הסיליקון והבוטוקס.
הלכתי על זה. הזמנתי גם סלט יווני, על כל צרה שלא תבוא.
ואז זה, קרה. שוב. האוכל הגיע והוא היה טעים. מאד טעים. מאוד-מאוד טעים.
אני יודע שמי שעדיין טורח לקרוא אותי חושב שאולי הכול טעים לי או שאני לא מבין כלום (שזה אותו דבר) או שאני עובד אצל היח"צנים ששולחים לי קומוניקטים.
האם זה יעזור לי אם אומר שאחרי שבחרתי את זירת הפשע, הגעתי לכאן במטרה ברורה לא ליהנות ולהצליח לספק אתכם סוף-סוף ולתת לכם את ליטרת הדם שאתם כה חפצים בה?
לא? אז מה לעשות. זו האמת.
גם הפיש אנד צ'יפס וגם מנת הדגים, שהתגלו להפתעתי כברבוניות יוקרתיות ולא עראסים או מרמירים פושטים, היו מטוגנים בול על הנקודה, הציפוי פריך, הבשר לא מיובש, הצ'יפס קטנים וזקופים. את הדגים הקטנים ליוו סלסת עגבניות ואיולי זעתר שהיו פשוט מצוינים. מה יהיה? לא יודע. בסוף אצליח ליפול.
מחירים: דגי סלע (כך בתפריט) קטנים ומטוגנים - 58 שקל, פיש אנד צ'יפס - 48 שקל, סלט יווני - 44 שקל
BLD: אבא אחימאיר 29, מרכז שוסטר, רמת אביב ג', תל-אביב, 03-6415555, א'-ש' 08:00-00:00. כן, זה גם בית קפה. אז יש גם ארוחות בוקר אולי גם הן טובות, אלוהים ישמור.
