לפעמים כל מה שמתחשק לו לאדם בסוף יום עבודה בעיר הגדולה, הוא משקה ופיסת מזון במקום אוהד. כזה המאפשר לו לשטוף מעל פניו את אבק היום ולקלף את מסיכת החשיבות העצמית. בדיוק בשביל זה המציאו ברים שכונתיים. כאלה עם שולחנות שרוטים ששתו הרבה, מקומות אפלוליים במידה ועם בר מנחם. דווקא בימים אלה בהם מוקמים להם בזה אחר זה היכלי בילוי זרועי אבק כוכבים, עם קהל מלוטש ורשימת המתנה כמו של פעם לקו של בזק, יש משהו משחרר במקום שכונתי ומחבק. כזה שלא צריך להתאמץ עבורו או להיות חברים של מישהו חשוב כדי לזכות בו לקורטוב של תשומת לב.
שילה, בר של שתייה ואוכל הממוקם על פינת בן יהודה בתל-אביב, מספק בדיוק את פירמידת הצרכים הנ"ל. לא נטעה, אין מדובר במקום מהוה ומרופט בסגנון הברים ספוני העץ והאלכוהול, אלא במקום שבו שולט חלל נעים ועוטף, מעוצב בדיוק במידה המאפשרת להתפרקד בניחותא סביב שולחנות או סביב הבר.
מזה ארבע שנים עושה שם השף שרון כהן, ירושלמי לשעבר, מקום עם אווירה לא מתיימרת ויחד עם זאת מדויקת להפליא, עבור תל-אביבים בליינים שנשבעים על המקום. ובאמת, שילה הוא בדיוק מסוג המקומות שמבליחים לתודעה כשחפצים בערב טוב עם חברים, בשתייה ובאוכל משובח.
המקום עבר לאחרונה מתיחת פנים ההולמת אותו היטב. זאת בדמות בר טאפאס מואר שסביבו ניתן לשבת ולצפות בעבודת טבחי ה-garde manger (האחראים על ההכנות לסרוויס) ומאפשרת מבט צידי על המטבח הפתוח השוצף חיים. בכלל, מטבחים פתוחים הפכו לסוג של חווית בילוי העומדת בפני עצמה, ואל תוך זה של שילה, נחמד להציץ.
פלנצ'ה יקירתי
גם למעשנים טוב בשילה, בזכות מרפסת סגורה המתמלאת במהרה החל מהשעה 21:00. באופן מפתיע, אין במרפסת תחושת ניתוק מהחלל המרכזי וגם לא תחושת מחנק מכבידה.
האוכל הוא כאמור עוגן מרכזי בשילה, המגדיר את עצמו כבר עם אוכל. כהן, השף, שייך לז'אנר הטבחים שאינם פועלים נמרצות כדי להתבלט בזירה התקשורתית, אולי בזכות אופיו הירושלמי. עובדה שככל הנראה מניבה התמקדות במטבח, בהשגת חומרי גלם משובחים ובהכנת מנות מוקפדות ומעניינות. לאחרונה שונה התפריט בשילה וכטוב צו האופנה בטאפאס, גובש תפריט של מנות המבוססות ברובן על פירות ים שניתן להזמין אל מרכז השולחן או על הבר, המאפשרות לדגום מהמבחר. והמבחר רב ומשמח. בערב שבו הגענו לשילה, נעדרו מהתפריט לא מעט מנות. מצד אחד, עובדה מעודדת המעידה על טריות חומרי הגלם. מצד שני מצערת נוכח העובדה שהתפריט קבוע. כמעט מתבקש בשילה להדפיס מדי יום תפריט חדש, בפרט כשמדובר במקום המבוסס על דגה ופירות ים טריים.
היינו שלושה והתחלנו להזרים מנות אל מרכז השולחן. הכי ריגשו אותנו המנות החמודות מהפלנצ'ה והאפשרות המקסימה להכתיב את משקל המנות - 100 גרם במינימום לאחת, כמו פיצוחים. הלכנו על 200 גרם שרימפס קריסטל, 200 גרם קלמרי ו-100 גרם דגי ים מעורבים, בערב שלנו היו מעורבים בו דגי מרלין דקים ומאורכים.
ראשונים הגיעו הקריסטל - חומר טרי ומשובח, שאותו לא התעצלנו לקלוף באצבעות דביקות. לא לפני שמצצנו היטב את השריון המבהיק והמתפצח. כמעט הזמנו עוד, ואז הגיעו הקלמארי המצוינים - חרוכי פלנצ'ה ומפולפלים בשלמות בהמון פלפל שחור גרוס, מנה ברצלונאית טיפוסית, שמה שהעיב עליה בלבד היו קוביות קרירות ומיותרות של עגבניות שלא הבנו את פשרן. חצי לימון או ליים היו עושים את העבודה טוב יותר כבני לוויה. את דגי הים ייחלנו לפצח כמו גרעינים מלוחים ופריכים, אבל הם מיאנו להתפצח. דווקא הפלנצ'ה המיטיבה הייתה להם לרועץ, והפכה את עורם לרכרוכיים משהו.
כמון כריזמטי
ביקשנו נתח קצבים עסיסי ולא היה. רשמנו לפעם הבאה והמשכנו למעורב תל-אביבי - הקונטרה של כהן למעורב הירושלמי.
אני מתה על אוכל עם הומור ובתנאי שהוא גם טעים מעבר לגימיק עצמו. המעורב של שילה הוא בבחינת שוס שמן הראוי לרשום עליו פטנט - נתחים של דג פלמידה בבצלים ובתערובת תבלינים שהכריזמטי שבהם הוא כמובן הכמון, והכול מעורבל בצזיקי חמצמץ ונהדר כקונטרה לטחינה - מנה שהייתי דוחפת בלי בושה לפיתה.
דווקא את היוגורט, שעבד יפה במעורב, לא היינו בוחרים כשידוך עבור סלט תמנונים בשעועית ירוקה ובשמן אגוזים. לא היו טענות כלפי התמנונים הטריים שהוכנו בדיוק רב, אבל היוגורט היה מיותר. קצת צ'ילי אדום, פלפל שחור ולימון היו מספקים אותנו כדי להדגיש את טעמיו של התמנון. מלצרית מקסימה התריעה שהכנת הפסטת פפרדלה בפירות ים תיקח זמן. לא נבהלנו והזמנו. הגיעה הפפרדלה - פסטה רחבה ועשויה אל דנטה בדיוק רב, אבל כורעת תחת עומס התוספות - עגבניות, זיתי קלמטה, ארטישוקים ופירות ים, שבתצורתם הנוכחית במנה לא דמו במאום למנות הפלנצ'ה הטובות, שאכלנו בתחילת הערב. ערב, שאותו בסיכומו של דבר נשמח לשחזר בקרוב. כשיתחשק לנו משהו משמח, אפילו אם הוא לא תמיד מושלם.
* שילה - רחוב בן-יהודה 182 תל-אביב. טלפון: 03-5221224. מחירים: 18-88 שקל למבחר מנות
