אחד הטרנדים היותר חביבים עליי באוכל הוא הטרנד הווייטנאמי, והנוכחות המתעצמת שלו בארץ בשנתיים האחרונות מבורכת בעיניי מאוד: האנוי הנהדרת, טאיזו, שמביאה רמה אחרת לגמרי, וגם דה באן, שהיא אחות, שנופלת על ההגדרה הרחבה יותר של אוכל אסייתי, אבל כיפית בסוגה. לאלה הצטרף בשבועות האחרונים קיוסק קטן, הממוקם בפינת שדרות בן גוריון ודיזנגוף בתל אביב, שעובדת לא רע בכלל כבר שנים – ממש מול התמרה, שמנסה גם הוא להביא לנו קצת מהטעמים האסייתיים.
רק להוסיף מים
שמו של הדוכן הווייטנאמי החדש Ca Phe (קא-פה), והוא שייך לבעלים של קיוסק הבימה - הקיוסק המוצלח מאוד בשדרות בן ציון, הידוע בסנדוויצ'יו הנהדרים. בלה צ'ה פה תוכלו לאסוף, מלבד כריכים מעולים מהדוכן המקורי, קפה ומאפים, גם שקית שקופה ובה מקל עץ דק וכל הרכיבים הדרושים להכנת מרק פו קלאסי (נתחי בקר, אטריות אורז, צ'ילי, עשבי תיבול, נבטים) – רק להוסיף מים ולזלול. עוד אופציה היא מרק צמחוני, המזכיר בטעמו מרק מיסו, עם אטריות, פטריות, ירקות, אצות ועוד. אם תעדיפו לאכול במקום, בשולחנות שסביב הקיוסק או בשולחנות הפיקניק הקבועים של השדרה, יוסיפו לכם מים בקערית מרק חד פעמית – והנה לכם מרק וייטנאמי ב-32 שקלים.
מלבד המרקים, שהגיעו בול לחורף, מוכרים במקום גם שלושה סוגי ספרינג רול – סלמון נורי, טופו למון גראס ועוף ברביקיו (9/16 ש״ח ליחיד/זוג), ובאגט באן בשני מילויים: אחד עם בשר לבן, ממרח פטה כבד, כרוב אדום, ירקות מוחמצים, בצל ועלי תבלין והשני צמחוני עם טופו למון גראס, מיונז טריאקי, שומשום וירקות מוחמצים (28 ש”ח). אנחנו, שהגענו בשעות הערב, לצערנו כבר לא זכינו לטעום מהם.
המרקים היו טעימים, אבל אם להודות על האמת – אכלנו טובים מהם בהאנוי ואפילו בדה באן. אפשר להגדיר אותם כמפנקים לארוחת ערב זריזה אחרי יום עבודה, אבל לא מעבר לזה. הטעמים לא מספיק נאמנים למנה הווייטנאמית המקורית, אבל הבעיה הגדולה באמת היא המחיר. לתחושתנו, מוגזם לדרוש 32 שקלים על מרק בכמות לא גדולה, שמוגש עם כפית חד פעמית וקערה חד פעמית. לצורך ההשוואה: בהאנוי, שהיא מסעדה לכל דבר ולא קיוסק על הדרך, משלמים עוד 10 שקלים ומקבלים קערה גדולה ומפנקת בהרבה. הרולים, לעומת זאת, היו מרעננים, טעימים ועזי טעם, ואתם יודעים מה? גם המחיר שלהם הולם.
אם לסכם, בתור קיוסק שמספק ארוחה על הדרך לדיירי השכונה – Ca Phe עושה עבודה טובה. נחמד לדעת שיש ליד הבית מקום שאפשר לקפוץ אליו בסופו של יום עבודה מתיש, ולהצטייד באוכל וייטנאמי מהיר. אם המחירים היו קצת יותר הוגנים, אולי אפילו הייתי עושה את זה באופן קבוע.