המלית מתוקה מאוד והשוקולד לא הכי איכותי שקיים, אבל עדיין, ממולדה היא אחד המוצרים הקלאסיים שהכי אהבנו. משהו בממרח התות הוורדרד שפוגש את שוקולד החלב של עלית מחזיר אותנו לטעם מהילדות, וגם היום קשה לנו שלא להתלהב למראה האריזה האדומה. לאחרונה, עם זאת, החליטו בעלית להרחיב את מעגל הממולדה עם טעמים של אננס ופטל, מה שהביא אותנו למבחן טעימה שתוצאותיו היו עגומות במיוחד.
נתחיל ברשותכם מהאננס: מה מביא את חברות הממתקים המסחריות בישראל לעסוק לאחרונה בכל כך הרבה אננס? האם מישהו הזמין קצת יותר מדי מחומרי הטעם והריח של האננס שצריך למצוא מה לעשות איתם? וממתי בכלל הישראלים הפכו לאומה שכל כך חובבת את טעם האננס? האם לא סבלנו מספיק בטעימת ערגליות האננס האחרונה, שעד עכשיו אנחנו מצטמררים מלהיזכר בה?
לא משנה מה התשובות לשאלות הללו, אין שום הצדקה בעולם לייצר לממולדה אננס (אגב, הבנו שמדובר במוצר שהיה קיים בעבר בעלית, ונעלם). המלית צהובה הזוהרת של האננס הייתה אות האזהרה הראשון. הביס הראשון היה כל כך מתוק ועז בטעמים סינתטיים של אננס שאין סיכוי שאפשר לקחת עוד ביס. ובכלל, הקומבינציה בין אננס לשוקולד לא מוצלחת. מדובר בטעמים שמראש לא ממש מחמיאים לאננס הטרופי, וגם במבחן המציאות לא עובדים.
בגרסת הפטל נחלנו יותר סיפוק. המלית הייתה מתוקה מאוד גם כן, אבל השילוב בין פטל לשוקולד הולם במהותו, והתוצאה מתוקה בצורה קיצונית אמנם, אך נוחה יותר למפגש מאשר האננס. כך או כך, נותרנו נאמנים לטעם התות של הממולדה. וזה מביא אותנו לסוגיה הבאה.
גם ממולדת התות הרגישה לנו בטעימה שונה מאוד מזאת שהכרנו ואהבנו בעבר (תגובותיכם לסרטון הטעימה באינסטגרם הביאו אותנו למסקנה שלא רק אנחנו הרגשנו בהבדל). משהו בקרם הוורדרד הפך ללבן (לפי החברה מדובר דווקא בשיפור לחיוב לאור הסרת צבעי מאכל, מה שמביא לגוון הלבן יותר), אך חמור מכך, המרקם הנוזלי המענג הפך לקשיח ולא ממש אלגנטי. ושוב- המתיקות התגברה על כל שמץ חמיצות כיפי שפעם היה בקרם הזה. איזה באסה.