האבולוציה של הסופגניות יכולה להיות המראה שלנו. בהתחלה הייתה רק ריבת תות צנועה, אחרי זה הגיעו ריבת חלב ושוקולד ולימון וחלווה, ואז קולקציות מוגזמות עם מילויים וטופינגס ומזרקים וגלייזים מופרכים. בכל שנה הקונדיטוריות ברחבי הארץ מנסות לשבור את השיאים של השנה הקודמת, וגם המחירים שוברים את השיאים בהתאם. מכמה שקלים בודדים לסופגנייה הגענו למציאות של מספר דו ספרתי של שקלים לסופגנייה זעירה למדי. מה שמוביל אותנו לתהות שוב ושוב, האם כל זה באמת נחוץ?
עם המחשבה הזו שמנו פעמינו להיכל הסופגניות של אור יהודה - מקום שהרוויח את התואר "היכל" לא בזכות פאר ופינפונים אלא בדיוק להפך, בזכות היותו מופת של שפיות סופגנייתית שמושך אליו המוני אדם בכל שנה כבר כמה שבועות לפני חנוכה עצמו. זה קורה במרכז מסחרי קטן ואפרורי בשכונת מגורים ותיקה, שם, בצמוד לחנות טלפונים, קורית תופעה מעניינת. לתופעה קוראים "סופגניות אור יהודה".
כבר כשמתקרבים לאזור אפשר להריח את ריח הטיגון המוכר. קצת אחרי הריח נגלה התור. המקום אמור להיפתח ב-16:00 - הגעתי ב-15:50 וכבר היו 8 מבוגרים ו-6 ילדים שהמתינו בקוצר רוח לפתיחת הדלתות. בקצה התור ראיתי חלון של חנות קטנה, מכוסה בקרטונים. בשעה 16:00 בדיוק הקהל התחיל לדרוש שהדלת תיפתח, כולל ניסיונות דחיפה, ונמסר שיש עיכוב. כעבור עוד 10 דקות זה קרה: הדלת נפתחה, יצא ממנה איש עם שלט גדול והניח אותו ליד התור למרות שברור שאין בו שום צורך. אחרי זה ירדו הקרטונים שכיסו את החלון, הדלת נחסמה עם דלפק, בצמוד אליו נפתחה הקופה והאיש תפס את עמדתו צמוד אליה. מיותר לציין שהתשלום הוא במזומן בלבד והקופה נראית כמו פריט אספנות ממוזיאון.
את כל החלל הקטן של החנות תופס פס ייצור של סופגניות, ו-4 נשים עמלות בו בלי הפסקה. אחת מסדרת אותן על רשת, אחת מורידה אותן לשמן ואחרי הטיגון מוציאה, אחת עוזרת בזילוף ובמילוי ואחת לוקחת את ההזמנות ומסדרת את הסופגניות המוכנות בקופסאות קרטון. לא ברור איך העסק הזה מצליח לעבוד, כי ההזמנות לא קטנות. אף אחד לא מגיע לכאן בשביל סופגנייה אחת או שתיים. רשימות ארוכות ומלאות בבקשות מיוחדות נזרקות בעל פה לאוויר, וכעבור דקות נענות בקרטונים של סופגניות רותחות על הדלפק שצמוד לקופה. רק אז הקופאי נוקב במחיר ומקבל את התשלום. הכל מתקתק, למרות שבהחלט אפשר להרגיש באי נוחות בתור. אנשים כמו אנשים מתקשים לעמוד אחד אחרי השני, התור מתפרס לצדדים והלחץ סוגר מכל הכיוונים. כולם עומדים בגוש, לא ברור מי אחרי מי, ויש הרבה ניסיונות לעקוף או לנסות לקבל סופגנייה בלי תור.
אז מה הסיפור בעצם? בגדול - סופגניות ריבה ענקיות של פעם שעולות 6 שקלים ליחידה. אפשר לבקש זילוף כפול תמורת שקל נוסף ולקבל סופגנייה עם תועפות מילוי והמון אבקת סוכר. יש גם סופגנייה עם שוקולד, עם ריבת חלב או עם קרם וניל, וגם אותן אפשר לקבל עם זילוף כפול או עם ציפוי מלמעלה. אלה עולות 7 שקלים. האפשרות השלישית בתפריט, שכתוב בטוש אדום, היא סופגניות מצופות "בטעמים": ורוד בטעם תות, תכלת בטעם מסטיק, חום בטעם שוקולד ולבן בטעם שוקולד לבן. אלה עולות 8 שקלים ואפשר לבקש שיפזרו עליהן גם סוכריות צבעוניות.
ב-16:30, אחרי 40 דקות המתנה, גם אני יצאתי מהמקום עם קופסת קרטון ובה 4 סופגניות. הן היו חמות מאוד, כי רק שניות בודדות לפני כן נשלפו מהשמן. כשהגעתי לאוטו כבר היה אפשר לקחת ביס בלי לקבל כווייה, ומה אני אומר לכם - זו הייתה סופגנייה טעימה מאוד, כמו כל דבר שיוצא מהשמן ומיד נכנס לפה. היא פשוטה ועשויה מבצק נטול תחכום או תוספת, בטעם ניטרלי ולא מתוק מדי. פשוט בצק מטוגן טעים עם קראסט חיצוני וליבה רכה.
הסופגנייה עם הריבה, שהייתה עם זילוף כפול, אומנם הייתה מאוד עשירה בריבה. בסופגניית השוקולד היה מעט רוטב שוקולד מהסוג הנוזלי הפשוט, שהזכיר את הרוטב שנמכר בבקבוקי פלסטיק בסופר. הסופגנייה הוורודה הייתה ללא מילוי, רק מצופה בקרם מתוק בלי מאפיין מיוחד של תות. פשוט רוטב ורוד מתוק.
כעבור נסיעה של שעה באוטו, אחרי שהסופגניות התקררו, הן היו הרבה פחות מרשימות. עדיין טעימות אבל ספוגיות למדי. אז מה סוד הקסם של סופגניות אור יהודה? הטריות המקסימלית (אין הרבה מקומות שאפשר לקנות בהם סופגניות שזה עתה יצאו מהשמן), ועוד אלמנט אחד לא פחות חשוב: מתברר שמחיר הסופגניות כאן לא השתנה בשנתיים אחרונות. וזה לבד מספיק היום בשביל להעלות את המקום על ראש שמחתנו.
החצב 4, אור יהודה. ראשון-חמישי 16:00-22:00 (או עד גמר המלאי)