הפסטה שאוכלים בחוץ בארץ סובלת משתי בעיות עיקריות: הראשונה היא שקשה למצוא בישראל פסטה באמת טרייה, שמכינים במקום שבו מגישים אותה. גם מי שאומר שהוא מוכר פסטה טרייה לרוב מציע פסטה שייצרו במפעל פסטה והיא מגיעה מקוררת (ממש כמו שרוב דגי הים שאנחנו רואים בתפריטים מגיעים מבריכות של החקלאות הימית ולא מהים). הבעיה השנייה היא המחיר. טווח המחירים של מנות פסטה בארץ מתחיל איפשהו באזור 60 השקלים - לפסטה בסיסית עם רוטב עגבניות בלבד - ויכול להגיע גם ל-100 שקלים. זה נכון שאנחנו מתייחסים לפסטה כמנה עיקרית, ולכן מגישים לנו אותה במנות גדולות הרבה יותר מהנהוג בארץ המגף, אבל עדיין - 80-100 שקל למנת פסטה זה פשוט יותר מדי.
מנת פסטה יבשה לאדם אמורה לשקול בין 80 ל-100 גרם, שהופכים אחרי הבישול למנה בנפח של כ-200 מ"ל. בארץ המשקל של מנת פסטה לאדם במסעדה עומד על 125-150 גרם, כך שהשנ"צ אחרי הוא בגדר חובה. בקיוסק דל פסטה שנפתח לא מזמן ניסו לעשות את זה אחרת, אבל עדיין, במחירים ישראליים; בפסטה ויה המצוינת באבן גבירול מכינים פסטות טריות מעולות, אבל מחירי המנות עדיין נעים סביב 56-70 שקלים; בפסטה פיורי ניסו לשנות את התמונה לפני כעשור ולהציע פסטה טרייה שנחה במקרר תצוגה וממנה אפשר להרכיב מנות לפי בחירה, אבל בחינת התפריט שלהם מעלה שמחיר הבסיס של מנת פסטה עומד שם על 52 שקלים, שאליהם צריך להוסיף את מחיר התוספת; רשת פסטה בסטה שהוקמה על ידי שני סטודנטים בירושלים הייתה הראשונה שהביאה, אי אז ב-2010, את הבשורה של פסטה מהירה ולא יקרה. גם היום אפשר לקנות בסניפים שלה מנת פסטה צנועה בגודלה עם שתייה ומנה ראשונה ב-55-58 שקלים.
את רשת מסעדות הפסטה המהירות פסטיטו, שמאחוריה אנשי חומוס אליהו, גיליתי במקרה ברשתות החברתיות, למרות שנכון להיום היא מונה ארבעה סניפים, ואם להאמין לאתר שלה יש עוד שישה בשלבי הקמה. אני פקדתי את הסניף שלהם במידטאון תל אביב - אזור המשרדים החדש שצמח צמוד למגדלי עזריאלי. הגעתי בשיא טירוף הצהריים, בדיוק בשעה 13:00, כשאלפי העובדים של המתחם הצטופפו בתורי ענק כדי לקנות אוכל.
פסטיטו היא חלל עם דלפק ענק שעליו מכונת פסטה. מאחורי מחיצת זכוכית אפשר לראות את הפסטות יוצאות ממנה בזו אחר זו, ונופלות לערמה גדולה של פסטה טרייה. ליד המכונה יש קופה, ויש גם מסכי הזמנה בשירות עצמי. את עמדת קבלת ההזמנות מאייש אדם אחד, מאחוריו פס הכנה ואדם נוסף שמג'נגל עם מחבתות מעל חמש אינדוקציות.
קצת כמו צ'יפסר, הפסטה יורדת בתוך סלי פסטה לתוך מכל עם מים רותחים, לבישול, והכל מדוד ומדויק. כל מנה זהה בגודלה לאחרת. אחרי הבישול הפסטה עוברת למחבת, שם מקפיצים אותה עם הרוטב והתוספות, ואז שופך איש הפסטה את המנה בעזרת קונוס ענק מנירוסטה לתוך באקט קרטון. נשמע מסורבל? ממש לא - מרגע שהזמנתי את המנה ועד שקיבלתי אותה ארוזה, עם מכסים בתוך שקית נייר, עברו בדיוק 6 דקות.
התפריט פשוט ומציע שלוש צורות של פסטה - קמפנלה, קסרצ'ה וריגטוני - ובסך הכל 12 מנות פסטה חלביות, כשרות למהדרין: קצ'ו אה פפה (39 שקלים), אלפרדו (39 שקלים), פומודורו (42 שקלים), אליו אוליו זעתר (44 שקלים), טרטופו כמהין (46 שקלים), סלק לוז (46 שקלים), מק אנד צ'יז (48 שקלים), שמנת בטטה (48 שקלים) ובולונז טבעוני (52 שקלים). אפשר גם להוסיף למנה תוספות, שמחירן 6-15 שקלים.
אני טעמתי את המנה הכי יקרה בתפריט - קרבונרה סלמון עם סלמון מעושן, תרד, בטטה, פרמזן וקרם שמנת. אומנם כמות הסלמון הייתה זעומה יחסית, אבל המנה הייתה עשירה וטובה, עם כמות יפה של רוטב. הפסטה עצמה הייתה מבושלת כמו שאנחנו אוהבים - לא אל דנטה אבל גם לא רכה וסמרטוטית. בול במידה. עוד טעמתי ארביאטה פוטנסקה עם עגבניות מושרות בבזיליקום, שמן זית, חצילים צלויים, זיתי קלמטה, שבבי צ'ילי ומוצרלה (44 שקלים). זו לא הייתה פסטה גורמה מהסוג שתקבלו במסעדה טובה, אבל היא בהחלט הייתה ראויה ועשירה במרכיבים. השוס בשתי המנות היה הגודל שלהן, שיכול בהחלט להספיק לשני אנשים. מדובר בדלי בנפח חצי ליטר, שזה יותר מנדיב.
אז כן, המהירות, היעילות והגודל של המנות בהחלט עשו עליי רושם. השירות אומנם היה פחות נעים, אבל באיזה אזור משרדים בדיוק נעים באחת הצהריים, כשאלפי עובדים רעבים צובאים על הדלתות? נכון גם שזו לא פסטה ברמה של מסעדה - זו לא - אבל היי, מתי בפעם האחרונה נתקלתם במנת פסטה לשניים שמשאירה עודף מ-60 שקלים?