ימים ספורים אחרי מתקפת 7 באוקטובר ארזה תמרה אהרוני מזוודה ושלחה את בעלה סיימון ואת ילדיהם עם כרטיס בכיוון אחד להולנד, ארץ מוצאו של בן הזוג. "הייתי בתחושה שכל הדבר הזה עוד יסלים, שיהיו מחבלים בכל מקום ושהולכים לקחת לי את הילדים, אז חיפפתי אותם מפה הכי מהר שיכולתי. כשהבנו שהדבר הזה טיפה בשליטה, עד כמה שאפשר לקרוא לזה בשליטה, הם חזרו לארץ. לא הרגשתי בטוחה שהילדים שלי יהיו פה. יש להם אלטרנטיבה להיות אצל סבתא בהולנד, והם אפילו לא יודעים שהבריחו אותם ממלחמה, אלא שהם סתם נסעו לעוד טיול".
סיימון ואהרוני הכירו בטיול אחרי צבא לדרום אמריקה. הוא עבר בעקבות האהבה לישראל, ולמרות שהוא נמצא בארץ כבר לא מעט שנים, הוא לא ויתר על החלום לחזור למקורות. "ביום-יום סיימון פה והוא לא מדבר על לעבור, אבל הוא לא תמיד מסכים עם מה שקורה פה. הוא לא אוהב לרדת בשתיים בלילה למקלט עם שלושה ילדים על הידיים, אבל אתה יודע, בסוף גם אני לא, וזה שהוא הולנדי לא באמת משנה. מצד שני, אני לא חושבת שהוא הגיע להבנה שאנחנו לא נעבור להולנד אף פעם. בפעמים שאמרתי לו מה אני מרגישה הוא חשב שזה יעבור לי, שזה משהו שקשור בזה שאנחנו עוד מאוד קרובים לאירוע ושכולנו עוד מאוד נסערים, אבל אני לא בטוחה שזה יעבור לי".
המלחמה לא גרמה לך לשנות את דעתך?
"האמת שלא, להפך. המלחמה גרמה לי להבין שהמקום שלי הוא פה, עם כל הקושי. החברים ההולנדים לא הצליחו להבין באמת מה עובר עלינו. כלומר, הם מאוד התעניינו במה עובר עליי ברמה האישית, אבל הם לא הצליחו להבין דברים שגרמו לי להרגיש לא בנוח. יש לנו חבר מאוד טוב שבאיזשהו שלב התחיל לגייס כסף לעזה, וזה היה ממש סיוט. זו הייתה תחילת המלחמה, ממש חודש או חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ואמרתי לו, אם אתה מרגיש שזה הדבר שאתה רוצה לעשות, תעשה, אבל שתדע שכסף שאתה מגייס לעזה חוזר בטילים על הראש שלי ושל הילדים שלי. אז הוא אמר לי, 'מה פתאום, אנחנו מגייסים לארגון של ציוד רפואי'. עכשיו לך תסביר למישהו מהולנד שאנחנו לא מאמינים יותר לאו"ם, לצלב האדום או לאונר"א, ושכל כסף שאתה מגייס, אתה יודע שבסוף חמאס בוזז אותו. היו דברים ששעה לפני 7 באוקטובר היו סבבה בעיניי, ופתאום לא".
לאבא יש זכות וטו
אהרוני (37) היא בתו של השף ישראל אהרוני ואשת קולינריה בעצמה. היא גרה קרוב להורים שלה, מאה מטר ליתר דיוק, ומבלה חלק נכבד מהזמן בביתם. "זה מאוד כיף, כולנו מאוד קרובים. לי ולאחותי יש ילדים ואנחנו פה כל הזמן, הכי כיף אצל סבא וסבתא. ויותר מהכל, אנחנו פה כל שישי. יש פה ארוחת שישי שהיא פק"ל, אין דבר כזה לא לבוא לארוחת שישי".
גם הריאיון הזה מתנהל בבית ההורים. היא מסתובבת עם מנשא שבתוכו נחה יאני, התינוקת הטרייה שלה, בת ראשונה אחרי שני בנים, יולי (7.5) ונורי (5). "אם אני אשב היא מאוד תיעלב ותכעס, אז אני חייבת להסתובב כל הזמן".
ילדה ראשונה אחרי שני בנים. את שמחה?
"מאוד, רציתי בת. כאילו, הבנים שלי זה אהבת חיי, כן? זה לא שיש לי איזה תלונה כלפי הבנים, אבל אמא ובת זה היה נראה לי נחמד. להתלבש ביחד, כאלה".
במהלך השיחה שלנו, אבא ישראל זורק מדי פעם תשובות לשאלות שהוא שומע. למשל, כשאני שואל מי הציע להוסיף המבורגרים לסניף של אהרוני'ס בגני תקווה, היא מתחילה לענות ש"המבורגר היה בעצם התפתחות טבעית מתוך מה שכבר קיים", אבל ברקע ישראל קורא בקול "אני". תמרה צוחקת, "הכל הוא שומע".
כשאני שואל את תמרה אם יש מתכונים שהיא עושה באופן שונה מאבא שלה, היא עונה שיש לה טריק לאושפלו, המאכל הבוכרי המסורתי, ואז לוחשת: "יש לי אושפלו בתבנית אחת שמכינים בתנור, זה לא כמו האושפלו המסורתי שמבשלים כל חלק בנפרד, אבל לצורך העניין, לאמא עם פחות זמן להשקיע בבישול ארוך זה בול. אני עושה אושפלו עם עוף בתנור וזה יוצא מושלם".
למה אנחנו לוחשים פתאום?
"שלא ישמע בטעות. הוא מעולם לא טעם את זה, ואני חושבת שאם הוא ישמע על זה הוא יהיה מזועזע. אני חושבת שזה יהיה לו טעים, אבל הוא יכריז שזה לא באמת אושפלו".
קל להתייחס לתמרה כאל "הבת-של", אבל סביר להניח שתחשבו ככה רק אם אתם וסצנת הקולינריה לא ממש חברים. אהרוני כבר מזמן עומדת בזכות עצמה עם בלוג מצליח בשם סימפלי קוקינג ו-77 אלף עוקבים באינסטגרם. במקביל, היא מלווה קולינרית חברות הייטק, כתבה והוציאה ספר בישול עם אבא וצילמה סדרת טלוויזיה על חקלאות ישראלית לכאן 11. תכף יהיה לה מדור בישול בעיתון "מקור ראשון", ותוכנית בישול משלה נמצאת בתכנון. חוץ מכל הטירוף הזה, היא גם אחראית התוכן של הקצבייה ורשת המזון אהרוני'ס, העסק המשפחתי שמתרחב לסניף שלישי שייפתח במתחם ביג החדש בגלילות. "אנחנו קבוצה של שותפים ולכל אחד יש את תחום האחריות שלו. אני אחראית לכל התוכן והעיצוב – רשתות חברתיות, יחסי ציבור, אירועים מיוחדים ושיתופי פעולה. אנחנו נפגשים אחת לשבוע ודנים בכל מה שעל הפרק כשבסוף ההחלטות מתקבלות בדמוקרטיה, אבל כל אחד מגיע עם זווית קצת אחרת".
אבל גם בדמוקרטיה של משפחת אהרוני יש את מי שידו על העליונה, ראש השבט ישראל. "לאבא יש כמובן זכות וטו, אבל בגדול הכל נעשה בדיון בינינו. לא תמיד אנחנו מסכימים במאה אחוז, אבל זה קודם כל צריך לעבור את אבא. אם זה עבר את אבא, אז אנחנו מדברים ומחליטים אם זה נכון תדמיתית, אם המחיר מתאים. בסוף יש מערכת שיקולים שלמה מאחורי כל מוצר".
זכות הראשונים היא לישראל מבחינה קולינרית, אבל את גם אוטוריטה בתחום.
"חד-משמעית, גם לי יש סיי קולינרי, אין שאלה, אבל בסוף אתה יודע, מי שפה הוא זקן השבט..."
מאחור ישראל משלים וצועק "בסוף אני מחליט", אבל תמרה מחייכת וממשיכה: "ממרום ניסיונו, לפעמים יש לו שיקולים שלא תמיד אנחנו חושבים עליהם. בסוף יש כבוד לראש השושלת, נקרא לזה ככה. אז יש לו זכות וטו, אבל אחרי זה נדבר איתו ואולי הוא ישנה את דעתו. למשל, כשאח שלי בא בפעם הראשונה ואמר לו, 'אבא, בוא נפתח קצבייה', התשובה הייתה לא. לקח זמן לסובב את הגלגל אבל בסוף הוא השתכנע, והיום הוא מת על הקצבייה".
לא היית רוצה שתמרה תהיה המותג, ולא רק חלק ממשפחת אהרוני?
"לא, אני לא רוצה שתמרה תהיה המותג. כלומר, לא אכפת לי אם זה יקרה, אבל זה לא היעד הסופי שלי. אני רוצה לגוון ולעשות כל מיני דברים, אני לא אוהבת לשים את כל הביצים בסל אחד, מעניינים אותי הרבה דברים. אני לא רוצה להשתעמם ולדרוך במקום, אלא לירות את החצים שלי לכל מיני כיוונים. ככה אני פועלת כמעט תמיד".
סיימון יותר ישראלי ממני, הוא אומר "כפרה" וצופר בכביש
אהרוני נולדה בתל אביב, יש לה אח ואחות ועוד אח מאומץ. אמה, חגית, היא פסיכולוגית. בניגוד למה שקל אולי לחשוב, אף אחד מההורים לא דחף אותה לעסוק במקצוע שלו, ולקולינריה היא הגיעה במקרה. אומנם כשהייתה ילדה הסתובבה בין הרגליים של אבא במטבחי המסעדות הרבות שהפעיל לאורך השנים, אבל בסוף בחרה במסלול של לימודי אדריכלות. "הייתי בסטאז' במשרד אדריכלים ויצאתי לחופשת לידה. בדיוק התחילה הקורונה, ואז, כמו כולם, הייתי הרבה מאוד בבית, בישלתי, אכלתי, ומהשעמום פתחתי את הבלוג, שגדל וגדל. יש לי חברה טובה שהיא אחת מהבלוגריות הגדולות בארץ, והיא מאוד דחפה אותי לזה. האמת שהיא ניסתה לשכנע אותי לעשות את הצעד הזה עוד הרבה קודם, ועד היום כשיש לי שאלות, אני פונה אליה".
נשמע שהרצון לבשל היה איפשהו מאחור בראש, אבל יכול להיות שהדחקת אותו.
"זה לא היה הכיוון בחיים שלי, זה היה רוב הזמן בגדר תחביב, משהו שאני אוהבת, לא קריירה. בזמן הלימודים הצטלמנו לכל מיני תוכניות טלוויזיה ובתקופות האלה זה היה מבחינתי קצת כמו עבודת סטודנטים, פשוט לעשות עם אבא תוכנית טלוויזיה או עם עומר מילר (השף – א"ג), אחלה סייד-ג'וב. לא הייתה שאיפה לפתח את זה לקריירה. השאיפה הייתה לעבוד כאדריכלית".
ויש מצב שזה עוד יקרה?
"לא סיימתי את הסטאז' ואני לא אדריכל מורשה, אבל לעשות פרויקטים של עיצוב ודברים כאלה אני מאוד אוהבת. אני לא אומרת לא על כלום".
אחרי הטיול שבו הכירה את סיימון, פיזיותרפיסט ילדים במקצועו, היא החלה את לימודי האדריכלות בהולנד, אבל כעבור שנה החליטה לחזור לישראל. "היה לנו איזה רגע של התלבטות. היינו לפני חתונה וילדים וחשבנו מה יהיה איתנו. הוא זה שאמר לי, 'תיסעי לארץ, תתחילי את הלימודים, אני אסגור פה את העניינים שלי ואצטרף'. חשבנו שאני אסיים את הלימודים וניסע להולנד, אבל אז נולד הילד הגדול שלי והיה ברור לשנינו שעם ילדים קטנים אנחנו נחיה פה, קרוב למשפחה שלי. אנחנו עדיין באירוע הזה, של ילדים קטנים".
מבחינת אוכל, מה הוא אוהב שאת מכינה?
"בקטע הזה הוא מרוויח בגדול מזה שאנחנו פה. ההולנדים, כבודם במקומו מונח, אבל הם נוראים באוכל. בסופר יש להם מוצרים נהדרים, בכל פעם שאני נוסעת להולנד, המקום האהוב עליי זה הסופר. יש להם את כל הפוטנציאל לעשות אוכל מדהים, חומרי גלם מושלמים, מחירים טובים, ובסוף הם עושים פירה עם אפונה בפנים. יש להם אוכל רחוב מגניב – צ'יפס, קרוקטים, אני גם אוהבת את ההרינג, אבל במסעדות כל מיני דברים בלי טעם, אפרוריים כאלה. הוא מרוויח מכל הטעמים המגניבים, ובכלל, הוא גם נהיה קצת ישראלי. סיימון בבסיסו הוא אדם מאוד חם, מאוד נחמד ולבבי, אין בו איזה קרות אירופית. הוא הסתגל יפה מאוד לארץ והיום יש דברים שהוא הרבה יותר ישראלי ממני בהם. כשהוא רק עבר לגור פה הוא אכל כל יום במשך שנה שלמה פלאפל, סביח או שווארמה. חוץ מזה הוא אומר 'כפרה' וצופר בכביש. הסתגל".
כחלק מהעשייה הקולינרית הענפה שלה, בשבוע הבא תעביר אהרוני יחד עם אבא ישראל הרצאה באנו, מוזיאון העם היהודי, בנושא מנות משפחתיות שעוברות מדור לדור. ההרצאה היא חלק ממסורת חדשה ליום המשפחה שמשיקים ב-FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, בשם "סיפורים מהמטבח המשפחתי". מטרה היוזמה היא לשמר את כוחה של הארוחה המשפחתית כהזדמנות לשיח ולחיבור רב-דורי, ותמרה וישראל למשל ידברו שם על אותו אושפלו, אבל נראה שאת הסוד שלה היא לא תחלוק גם הפעם.
במה עוד האוכל שלך שונה מהאוכל של אבא?
"לי ולאבא היה דיון קודם על הקלישאה שאוכל עובר מדור לדור. אבא אומר, ובצדק, שזה נכון, אבל שיש גם הרבה מאוד שינויים בכל מעבר כזה, למשל שינויים גיאוגרפיים. סבתא שלי בישלה כמו שבישלו בבוכרה ואבא שלי כבר מבשל כמו שמבשלים בישראל, כי יש פה חומרי גלם אחרים. בפעם הראשונה שאבא שלי הכין אושפלו לסבתא שלי היא הסתכלה עליו בפליאה ואמרה לו, 'מה פתאום שמת שמן זית? אצלי לא היו שמים שמן זית'. אז הוא אמר לה, 'כן אמא, כי בבוכרה לא היה שמן זית, אבל פה יש שמן זית, אז אני שם ותודי שזה טעים'. יש עניין של זמן, כי כל הזמן נוצרות טכניקות חדשות ויש מוצרים חדשים, אז הדברים משתנים באופן טבעי. בסוף יש גם טביעת אצבע, כל בן אדם מבשל קצת אחרת, גם אם זה אותו מתכון אחד לאחד. אבא לימד אותי לבשל ואני אוכלת את האוכל שלו כל החיים, אבל אני חושבת שיש גם טביעת אצבע שהיא מאוד ייחודית לי".
מה את מבשלת שהוא לא?
"כל מיני דברים. אני לימדתי את אבא לעשות חלה בפעם הראשונה בחיים, היה לי קטע שהייתי אובססיבית לקליעת חלות, ועד שלא קלעתי את החלה המושלמת לא שחררתי. יום אחד ביקשו ממנו בהפקה של 'מאסטר שף' לאפות חלה, ואני הלכתי להראות לו איך אני קולעת את הצמות. חוץ מזה, אם תשאל אותו מי מכינה את הג'חנון הכי טעים בעולם, הוא יגיד לך שאני. זאת גם האמת, אני מכינה את הג'חנון הכי טעים בעולם. מצד שני, יש לו עניין עם מצות. כל פסח הוא אוגר המון מצות. הוא מאוד אוהב מצות רטובות, שבעיניי זה סוטה כפליים. מצות זה לא טעים, ומצה רטובה זה עוד יותר לא טעים. יש לו טריק לסופריטו בפסח עם קציצות, לא חתיכות בשר, וזה עוד יותר טעים. את כל התבשיל הזה של הסופריטו, עם כל הג'וס שלו, מגישים על צלחת מרופדת במצות, ומה שקורה זה שהמצות סופגות את כל המיץ וזה נורא טעים בסוף".
אבל לחם היה עושה אותה עבודה, לא?
"בדיוק מה שבאתי להגיד, אפשר היה גם לשים פרוסות של חלה מתחת וזה היה יוצא נורא טעים. אולי יותר טעים, אבל האפשרות היחידה שאני אוכל מצה, זה כשהיא טבולה במיץ של הסופריטו הזה".
יש את ההרצאה, תוכנית בישול וטור בעיתון. פעם אבא שלך אמר שכל עוד הוא יכול לתפקד, הוא ימשיך בעשייה. זה נכון גם עלייך?
"אני עדיין לא יודעת. אין לי בעיה לפרוש, אבל אני לא חושבת שאני אהיה מהאנשים האלה שכשהם יפרשו הם יישבו על הספה ויראו טלוויזיה כל היום, זה פשוט לא מתאים לי. אני לא אוהבת לשבת בחוסר מעש. זה לא חייב להיות עבודה, אני יכולה להתנדב איפשהו, אבל אני צריכה לעשות משהו".
ועד שזה יקרה, תהיה מתישהו מסעדה רק של תמרה?
"אני לא חושבת, זה לא משהו שמעניין אותי. כבר יש דברים שהם תמרה אהרוני, יש לנו היום את העסק המשפחתי, אבל יש לי גם הרבה דברים שאני עושה לבד בעצמי, בזכות עצמי. אני גם לא רואה יתרון בלהקים מסעדה לבד. באופן כללי, מסעדות ובתי אוכל אלה דברים שקשה מאוד לנהל היום, ורוב המקומות נפתחים בקבוצה. אז אם כבר קבוצה, אין יותר טוב מהמשפחה שלי".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: עומר יהב | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: מור סטיקלרו וטל פוליטי | לוקיישן: אנו - מוזיאון העם היהודי, ת"א