בראש ההודעה לעיתונות שמתארת את הסופגניות החדשות לבית הקונדיטור דודו אוטמזגין נכתב כך: "דודו אוטמזגין, אמן הפטיסרי, מציג את הסופגנייה היקרה בישראל: 100 שקלים לסופגניית זהב". התיאור הזה, אני חייבת להודות, עורר בנו בתחילה רתיעה קלה. 100 שקלים לסופגנייה? האם השתגענו בשם המיתוג? ולמה בכלל צריך זהב על סופגנייה? כמה שניות לאחר מכן הרתיעה התחלפה באופן טבעי בסקרנות: האם דודו אוטמזגין עלה פה על משהו? האם יכול להיות שהוא יצר סופגנייה כל כך חלומית שהיא שווה 100 שקלים?
בקיצור, לא הצלחנו להתאפק וביקשנו לטעום את סופגניית הפברז'ה החדשה לחג של אוטמזגין, שכוללת מלבד ציפוי זהב (24 קראט) שהיינו מעדיפות לענוד על צווארנו, חומרי גלם יוקרתיים נוספים כמו וניל מדגסקר וזעפרן עם קרם דולצ'ה. אגב, מלבד סופגניית הזהב תמצאו השנה באוטמזגין סופגניות בתמחור "מתון" יותר, שנע בין 35 ל-45 שקלים לאחת. אנחנו טעמנו גם סופגניית תות בצורת תות עם קולי תות, קרמו תות וגלסאז' תות; סופגניית פלניטוד עם קרמל וגנאש וניל מצופה בזהב; סופגניית נואזט במילוי אגוז לוז וגנאש שוקולד מריר מצופה בעיצוב זהב ושוקולד; סופגניית הר געש שוקולד עם קרמו שוקולד, פרלינה שקדים וציפוי קרמו שוקולד; סופגניית לימון בצורה של לימון עם קרם לימון יוזו; וסופגניית מנגו עם קרמו מנגו, קולי מנגו וציפוי גלסאז' מנגו.
אחרי טעימה של כל הסופגניות בקולקציה, ניתן להכריז רשמית שיש בסופגניות המרשימות של אוטמזגין הרבה יותר גימיק מאשר טעם יוצא דופן. נתחיל בכך שהן לא נראות כמו סופגניות - שום דבר בצורתן לא מזכיר את הסופגנייה הקלאסית, ולוגיסטית אין שום אפשרות פשוט להרים אותן ולתת ביס מושחת, כמו שרצוי וכיף לעשות עם סופגנייה חמה. בכלל, העובדה שמדובר בקינוח שיש בתוכו בצק של סופגנייה פוגמת בכל הרעיון - מה שקורה בפועל הוא שבמקום לאכול סופגנייה טרייה שהרגע (או לפחות לפני כמה רגעים) יצאה מן השמן, מצאנו את עצמנו אוכלות בצק סופגנייה מקורר מצופה בשכבת שוקולד או גלסאז' אטומה, כך שהטעמים של הבצק עצמו היו פשוט לא טובים. הוא היה יבש ומבאס, ולא נותר בו אף אחד מיתרונותיו של בצק הסופגנייה הקלאסי.
>> הנה 11 הסופגניות שהכי אהבנו השנה
במבחן הטעם, סופגניית הזהב שכל כך רצתה להרשים השאירה אותנו מאוכזבות בטירוף. לזהב יש אומנם אפקט חינני ונוצץ, אבל אין לו שום טעם ושום יתרון מלבד הברק האסתטי, שגם עליו ניתן להתווכח. החלקים הטובים ביותר בסופגנייה הזאת היו מילוי הדולצ'ה וטעמי הווניל. מלבדם זאת הייתה חתיכת אכזבה, בטח כשמדובר במחיר כזה. המסקנה? אם רוצים ליצור מוצר יוקרתי במיוחד ולהכריז עליו בתקשורת כעל "הסופגנייה הכי יקרה בישראל", רצוי קודם כל לבסס טעם מיוחד שיעיף לגג את כל מי שינסה אותה, ויגרום לו להרגיש שהיא שווה את המחיר. אחרת, כל מה שנותר אחרי שאוכלים מהסופגנייה הזאת הוא קצות אצבעות מכוסות בנצנצים.
בכל הסופגניות האחרות נרשמה אותה בעייתיות: בצק הסופגנייה הלך לאיבוד והפך לחלק הגרוע ביותר בקינוח, פעם אחר פעם. אם שמים אותו לרגע בצד, הסופגניות החביבות עלינו מקולקציית החג של אוטמזגין היו הווריאציות עם השוקולד והאגוזים שבהחלט היו טעימות ונעימות (לפחות ברמת המילויים והציפויים). גם סופגניית הר השוקולד הייתה טובה ועשירה, וכך גם סופגניית הנואזט במילוי אגוזי לוז, שתקסום לכל מי שאוהב אגוזים.
סופגניות הפירות (שגם נראו כמו הפירות שאותם ניסו לחקות) היו לטעמנו מוגזמות בכל פרמטר; ציפויים חמוצים ועזים מדי לסופגניית הלימון, טעמים מתוקים להחריד בסופגניית התות וטעמים שלא מזכירים בשום אופן את הפרי בסופגניית המנגו. הצורות אומנם היו יפות ומושקעות, אך שוב - מדובר במקרה שבו הטעם נרמס לחלוטין על ידי הרצון ליצור קונסטרוקציה מרשימה. חבל.
בשורה התחתונה: גם השנה, כבכל שנה, הוכיחו הקונדיטוריות שמתחכמות יתר על המידה עם סופגניות שהפשוט הוא כמעט תמיד גם הכי טעים. אם כבר לסבך, עדיף לא לברוח לחלוטין מהרעיון של הסופגנייה המקורית, כי אז אנחנו נשארים עם ניסיון ליצור קינוח ויטרינה על בסיס סופגנייה, מה שכמעט תמיד יפגום בבצק ובטריות שהם אלמנטיים קריטיים בהצלחתה של כל סופגנייה.