אחרי שהסתובבנו בעולם ונשבינו בקסמיהן של מנות בלתי נשכחות ממסעדות שף נחשבות, לצד לובסטרים תוצרת בית של דייג על חוף מבודד בקוסטה ריקה - החלטנו שהגיע הזמן לבדק בית. הרי עם כמה שלפעמים קצת קשה בארצנו הקטנטונת, אם יש משהו שלא חסר בה זה אוכל מטריף חושים. התערובת התרבותית שמהווה את הבסיס שלנו כחברה כאן בהחלט נכנסת גם למטבח המקומי, וכשישבנו וחשבנו מהם הדברים הכי טעימים שיצא לנו לאכול בישראל, ראינו שהם הגיעו לפה ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום - ויש גם כאלה שהומצאו ממש כאן וממש לאחרונה. היה קשה לבחור, אבל בסוף הצלחנו - והרי לכם חמש מנות בלתי נשכחות בעליל שאתם חייבים לעצמכם לנסות ואפילו לא צריכים לעלות על מטוס בשביל זה (טבעונים, לא לדאוג - יש גם בשבילכם).
Muse - לנסוע לגליל העליון ולהרגיש לונדון
כשנכנסים למסעדת Muse שבגליל העליון מרגישים קצת כמו בגאסטרו פאב לונדוני, וגם המוזיקה שולחת לסצינת האינדי המקומית של העיר הרחוקה, וגורמת לך לנענע בראשך בזמן האוכל. במקום שגורם לך להרגיש לונדון, איכשהו לא מפתיע שהמנה הכובשת תהיה פיש אנד צ'יפס. שני השפים של Muse, רונן וולדמן ולאנרדו וסקז, כבר ראו מבפנים את המטבח של כמה וכמה מסעדות מכוכבות באירופה (וולדמן עבד אצל גורדון רמזי, אלן דוקאס וג'ייסון אתרטון; וסקז אצל ירון שלו ב"טוטו", וב"קולר דה פאו" של חוויאר אויירוס) - וכצפוי, המנה הבריטית המוכרת, שנחשבת בדרך כלל למזון מהיר במלוא מובן המילה, מקבלת אצלם טוויסט של יוקרה ואיכות. הבשר העשיר של דג הקוד, שעטוף בבלילה קריספית במיוחד, מגיע בתוך נייר עיתון מעוצב, כך שלצד הריח והטעם, גם העיניים נהנות מפרזנטציה מהממת - ויחד עם יצירות האומנות שמעטרות את קירות המקום והמוזיקה המעולה ברקע, ההנאה היא בהחלט רב חושית. ופרט חשוב נוסף: את התענוג הקולינרי הזה (שמגיע במחיר שווה לכל נפש) מלווה תרסיס - כן כן, תרסיס - של חומץ שרי ספרדי, שגם הטעם שלו וגם אקט הריסוס עצמו מוסיפים לחוויה עוד מימד של "וואו".
להתמכר לאתיופיה, ממש כאן בתל אביב
באמצע הדרך בין פלורנטין לתחנה המרכזית החדשה, במרחק יריקה משוק לוינסקי השוקק, ישנה מסעדה קטנה בשם טנאת. על טהרת האוכל האתיופי, ועל טהרת הטבעונות, היא מצליחה למשוך אליה בלי הרבה פרסום פחות או יותר את כל מי ששומע את הדיבור עליה - בעיקר בגלל מנת הדגל שלה, האינג'רה. ה-פחמימה של המטבח האתיופי היא לא רק סופר פוד - פשוט אי אפשר להפסיק לאכול ממנה. לפחות לא מזו שמוגשת ב"טנאת". באופן מופלא, מדובר באוכל שהוא גם ממש טעים, וגם מרגישים כמה הוא בריא, בו זמנית. מהסוג שאפשר לאכול לשובע ולרגע לא לחוש כבדות בבטן. גם מנת היחיד וגם המנה הזוגית זולות ומשתלמות, ומוגשות על צלחת גדולה וצבעונית עם לפחות ארבעה סוגי תבשילים נהדרים שאפשר לטבול בהם את פיתת העל - והטעם מיוחד, ולא דומה לשום סוג אוכל אחר. פשוט לבוא ולנגב.
המרק הכי טעים בירושלים
זו אולי לא בדיוק העונה להמליץ בה על מרק, אבל הערב הירושלמי כבר מתחיל להתקרר, ובקרוב מאוד ישובו הרוחות לנשוב בעיר הבירה. אם יצא לכם אי פעם לקפוא עם רדת השמש בירושלים, אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם עד כמה מרק יכול להתאים בול לסיטואציה - ואם במקרה קפאתם ועברתם בדיוק ליד המרקיה, אתם בטח יודעים שזה מקום נהדר להצטופף בו ולהתחמם עם מרק. בעונות הפחות חמות בשנה, בכל יום רביעי, מוגש במרקיה אחד המרקים המיוחדים ביותר שאפשר למצוא בירושלים ואולי בארץ: מרק בוטנים. המנה העשירה מכילה כמעט כל ירק שתוכלו להעלות על דעתכם, והמרכיב המרכזי בה הוא חמאת בוטנים, כך שלאוכלי הבשר מביניכם שנוטים להרגיש שבמרק צמחוני יש משהו חסר - זה המרק בשבילכם. הוא שמן בדיוק במידה, ממלא לפחות כמו מרק בשרי, ומעל לכל, הטעם שלו פשוט מהפנט.
האם נמצא החומוס הטוב בישראל?
אי אפשר לדבר על המנות הכי טובות בארץ מבלי להתייחס למנת הדגל המקומית – חומוס. השאלה "מהי מנת החומוס הטובה ביותר בארץ?" כבר פירקה חברויות, סגרה עסקים והפילה אימפריות. אבל אנחנו לא כאן כדי להתחרות בחומוסיות אחרות, אנחנו כאן כדי להמליץ לכם על מנת חומוס שונה ומיוחדת שאתם פשוט חייבים לטעום: אי שם בעיר שדרות, ברחוב צדדי בין בטונדות למקלט ציבורי עטור גרפיטי, ניצבת המסעדה "החומוס של טחינה". ממבט מרוחק נראה כאילו שהיא נסחפה היישר מהצונאמי בתאילנד, הגיעה לשדרות ונתקעה. התפריט, בדומה למקום עצמו, מציע אף הוא שינוי מרענן בנוף החומוס המקומי. בין המנות המעולות ניתן למצוא מנה מיוחדת אחת שהיא שילוב נפלא בין הגרגירים הקסומים לבין כל מה שטוב ויפה בטבע – מסבחה שקדים.
מדובר בחומוס במרקם קסום, עליו מונחים גרגירים רכים המעורבבים בטחינה וברוטב "נביל" (על שם הבחור שהמציא אותו) שהוא תערובת מופלאה של פטרוזיליה, שום ולימון. ואם זה לא מספיק - מעל כל הטוב הזה נחים בשלווה שברי שקדים קלויים שמוסיפים קריספיות לחוויה. את המנה המצוינת, כמו יתר המנות של המקום, מלוות פיתות מושלמות הנאפות בתנור ענק, שניצב במקום ומפזר ריח אפייה שעושה חשק לעבור לגור בתוך כדור בצק. אז בפעם הבאה שאתם הולכים לראות כלניות, יורדים לאילת או סתם רוצים לפרגן לעסקים הקטנים של שדרות (למרות שיש גם סניפים בירושלים ובבאר שבע), תקפצו ל"חומוס של טחינה" ותיהנו מאוכל מצוין במחירים סוציאליסטים ואווירה בודהיסטית.
הבית התימני - פשטות מדוייקת ומתובלת היטב
בין מבחני האזרחות של באר-שבע (כמו למשל אופן ההגייה של המילים "טונה" או "בית חולים", וידיעת שמו הקודם של רחוב רגר), ישנה גם מסעדה קטנה, שכל מי שמחשיב עצמו ליותר מתייר או סטודנט חולף אכל בה לפחות פעם או פעמיים. כבר בכניסה למקום ניתן לראות שלא מדובר במקום סטנדרטי. הבעלים הוא נתן, טבח נפלא ואיש צבעוני ביותר, שנותן הצצה למוחו וליבו עם מגוון שלטים הומוריסטים במסעדה ומחוצה לה - בהם הסבר (מוכח מדעית) מדוע במסעדה שלו זול. עם הכניסה, יוצבו בפניכם מספר סלטים סטנדרטיים, מלווים בפיתה חמה חמה שיצאה עכשיו מהטבון (לאוהבים, שווה לבקש מהחילבה הביתי).
בבית התימני אין תפריט קבוע: יש מה שיש, ומה שנגמר, נגמר. אז תשתדלו להגיע כשעוד נשאר מפרום. אמנם רובנו מכירים את המנה מהסבתות הטריפוליטאיות שלנו, אבל אם תשאלו את נתן, מפרום זה תימני. כמו כל שאר המסעדה, גם המפרום הוא פשוט: אין בו מרכיב סודי או טוויסט מטורף. אבל כנראה שדווקא השאיפה של נתן לפשטות היא שהופכת את המנה לטעימה כל כך. המרקם והרוטב שמנוניים בדיוק מספיק כדי להעצים את הטעמים, אבל לא מדי. מגוון התבלינים התימניים שנמצאים הן ברוטב והן בבשר, מתאזנים באופן נפלא וגורמים לך להתענג על כל ביס וביס - ולרצות לחזור לאכול אותם שוב ושוב.
צילום: צילום מסך מתוך tapuz
עוד ב"מאסטר שף":
- לצפייה בכל הקטעים מהפרק האחרון
- מיכל אפשטיין: "זה שאני חיה עם בת זוג לא אומר שאני לא אוהבת גברים"
- איב ענן: "אני מאוד מעריך את למא, אין בי שום כעס כלפיה"
"מאסטר שף", ראשון ושלישי ב-21:00