בפינת הסלון של הוריי, על אדן החלון, עמד למעלה מעשרים שנה, חבוי ומבויש, כד חרס קטן שהבאתי לאמי במתנה. הוא עמד שם בודד ואומלל בין החנוכיות והפיצ'פקעס, כאבן שאין לה הופכין. קניתי אותו ממלצרית במסעדה הראשונה שבה עבדתי, מסעדת החצר ביפו. שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא כבר עבדתי שם, אצל שף בדרן שעשה סטייק פילה ברוטב פלפל וקרם קרמל אנכרוניסטי, שנראה לי אז כפאר היצירה, ושלימד אותי את צעדיי הראשונים במטבח. המלצרית, שלצערי כבר שכחתי את שמה, הייתה קרמיקאית. כשבאתי אליה לסטודיו באחד הימים החופשיים שלנו, עיניי צדו כד, שהייתי חייב להביא אותו מיד הביתה לאימא. בדיוק קיבלתי אז את המשכורת הראשונה, והרגשתי שיש לי כסף למכביר, גם אם המשכורת הייתה מגוחכת למדי.
הייתי בטוח שאימא תשתמש בו, שתשים בו פרחים מדי פעם, אבל לא. הכד עמד במקום שבו הונח לראשונה, ולא זז משם. רק מטלית האבק ליטפה אותו מדי פעם. אחרי שבית הוריי פורק וחפציו נדדו לכל עבר, זה לאחי ולאחיותיי וזה אליי, הכד מצא את מקומו על אדן חלון הסלון שלי, וכך ישב שם חודשים אחדים, גלמוד ומבויש.
לפני כמה זמן הייתי עד בקליפורניה להדגמה של שף תוניסאי מבוגר, שהראה לנו, חובבי הבישול מרחבי העולם, שיטות בישול צפון אפריקאיות עתיקות, שהוא מנסה לשחזר כדי שלא ייעלמו מהעולם בעידן המיקרוגל ותנורי החשמל הביתיים, שהחליפו את הגחלים ואת המדורה. בהדגמה הראה השף איך מבשלים בכדי חרס דגים ובשר. טעם הדגים האלה היה נפלא, והבטחתי לעצמי להתחיל לשחק עם הכד שלי במטבח. כשחזרתי לארץ עצרתי במשתלה ליד הדרך, ורכשתי לי, ליתר ביטחון, כמה כדי חרס בצורות, בגדלים ובגבהים שונים. כשהגעתי הביתה עמוס בכבודה, הנחתי את הכדים בפתח הבית ושכחתי אותם. בכל פעם שעיני נפלה עליהם, אמרתי לעצמי, פעם אחר פעם, "באמת שאני צריך כבר לנסות את השיטה הזאת". אבל שוב ושוב מצאתי תירוצים למה לא בא לי להדליק את הטבון בשבילם, ולמה לא בא לי לנסות אותם על אורחים בפעם הראשונה. ככה עברו כמה חודשים טובים, והכדים התמלאו אבק והפכו לחלק מתפאורת הבית, חלק מהקירות כמעט.
אבל השבוע קרה משהו שניער אותי כהלכה. עוזרת הבית שלנו - שעלתה מבולגריה לפני שנים רבות ושהתאהבה בבחור מקומי, בנתה בית וילדה בת מקסימה - שברה את הכד שקניתי לאמי. כשחזרתי הביתה ראיתי אותה בוכה. "שברתי את הכד שלך", היא מלמלה. התכווצתי כולי, בלי לומר מילה. ואז היא המשיכה והתוודתה שהיא מוטרדת לגמרי, כי העיפו את הנכד שלה מגן הילדים.התברר שהנכד לא עבר ברית מילה, וכשהגננת ראתה את בולבולו בן השנה וחצי, הודיעה לאמו המופתעת שבגן שלה נמצאים רק יהודים כשרים. את הילד היא סילקה, חד וחלק. הבת, שנולדה בארץ, ישראלית לכל דבר ונשואה ליהודי כשר, קיבלה קשה את הבשורה המרה. הסבתא המשיכה והמשיכה לדבר על עלבונה ועל עלבון נכדה; ואני התביישתי שכך אנו משחזרים את התנהגותם של האנטישמים, שתפסו יהודים במשתנה. ילד שלא נימול מסולק מגן ילדים בתל אביב הגדולה והנאורה? תל אביב, לא בני ברק.
היא בכתה וניקתה את שברי הכד. ניסיתי להרגיע אותה, מבויש, ואחרי שהלכה, מפויסת מעט, נכנסתי לדיכאון - גם על הכד, גם על הנכד שסולק; הכול התערבב לי. בדרך כלל, כשאני מדוכא אני נכנס למטבח ומנסה להתנחם בפעולות הקטנות האלה של חיתוך בצל, כתישת פלפלים ואפייה. כשהסתכלתי באותם רגעים, דומע מהבצלים החריפים, על הכדים המאובקים שקניתי במשתלה, נפל לי האסימון: זה מה שאני הולך לעשות עכשיו. אני הולך לאפות בתוך אחד מהכדים האלה תרנגולת, ולסגור אותה בבצק קטן.
לא בזבזתי דקה. צללתי כולי לתוך הכד. את כל כעסי על הגזענות של הגננת המרתי והמסתי בלישת הבצק ובעיסוי התרנגולת. הכנסתי לכד כל מה שצריך כדי שהיא תצא מופלאה. אפיתי על גחלים את הזיכרון הזה של חיוכה המאושר של אימא כשנתתי לה את הכד הראשון שרכשתי בשבילה. שרפתי באש את הגזענות שהופנתה כלפי הילד הקטן והתם הזה, שכל חטאו היה שלא הסירו לו את העורלה. ומתוך כל הרגשות האלה יצאה לי אחת התרנגולות הטובות ביותר שהכנתי מעולם. לא פחות. קחו לכם כד, אחד מאלה שזרוקים לכם בוודאי בבית, ומלאו אותו גם אתם!
שימו לב: אם אתם שואלים את עצמכם איך שולפים בסוף את התרנגולת מתוך הכד, הרי שהתשובה פשוטה ביותר: אתם מסירים את מכסה הבצק, ושופכים את תוכן הכד - על שולחן האוכל, מול עיני האורחים - לתוך קערת ההגשה. גם יפה, גם הפתעה.
לכלי בעל פתח של כעשרה סנטימטרים מכניסים את העוף בחתיכות. חשוב להקפיד על כד ללא גלזורה, חלק, בלי איורים. לכדים עם גלזורה - להקפיד על ציפוי ללא עופרת, שהיא רעילה. עדיף להשרות כמה שעות טובות במים לפני האפייה.
לכל המדורים הקודמים של ארז קומורבסקי
