אחרי שבת רגועה לחלוטין, התאמנתי בראשון בערב בחדר הכושר במעלות. עוד לפני שירדתי מההליכון, השרירים שלי כבר הודיעו לי שהם רוצים ללכת למסעדה ולאכול חלבון. כל היום נחתי לי בשקט עם ספר טוב. הטלפון לא צלצל, והייתי במין ניתוק שכזה. עכשיו בא לי לצאת למסעדה הומה אדם. לאכול משהו ולהרגיש חלק מההמון האנושי.
נפגשתי עם מיקי ונסענו לטרנסילבניה, מסעדת הגריל הרומני הזאת שעדיין לא אכלתי בה, ושרציתי לטעום כבר מהסטייקים שלה. בדרך עברנו ליד מסעדת אלומה בתרשיחא. שני טבחים ישבו בכניסה, ולא נראה בה קליינט אחד. המשכנו לטרנסילבניה. חנינו והצצנו פנימה - גם היא הייתה ריקה לחלוטין. מיקי סירב להיכנס, וגם לי הייתה הרגשה די מזופתת שאנשים כנראה לא אפגוש שם.
סבנו בחזרה למכונית ונסענו לכיוון בירנית, למסעדה קטנה שנקראת פינוקיו, ממש על כביש הצפון, שאת ההמבורגר שלה אני זוכר לטובה. הגענו אליה אחרי נסיעה של עשרים דקות. זה לא כמו בעיר הגדולה, שבה עוברים ממסעדה אחת ברחוב למסעדה אחרת שנמצאת ממול: בגליל מדובר בנסיעה די ארוכה ממקום למקום. כשהגענו, השערים היו סגורים ושרר חושך מצרים. בשלב הזה כבר היינו רעבים, וגם טיפ-טיפונת עצבניים, אבל השתלטתי על התסכול והצעתי שניסע לגוש חלב, כדי לטרוף שישליק עם טאבולה, עם טחינה ועם סלט ירקות קצוץ דק. לא גורמה חס וחלילה - אוכל מהיר ופונקציונלי לשעות רעב.
בדרך חלפנו על-פני המסעדה היחידה כמעט בחורפיש, פנינת ההר שמה, שהייתה סגורה. ולא מדובר בשעת לילה מאוחרת, השעה הייתה רק שמונה וחצי בערב. בכניסה לגוש חלב, מיצי הקיבה שלנו כבר עבדו חזק-חזק. הייתי יכול לטרוף כבשה שלמה. אבל שלא תחשבו שבזאת נגמרה הוויה דולורוזה שלנו. גוש חלב הייתה פעם מעוז מסעדות נהדר, אבל המסעדות הללו עמדו עכשיו בשיממונן. גם כאן לא נצפתה שום נפש חיה. מפלס הכעס במכונית הרקיע שחקים, והתחלנו לריב. לכאורה על השאלה אם להיכנס למסעדה ריקה או לא, אבל בעצם על שום דבר.
אחרי כל הדרך שעשינו, היה קצת משוגע להכריז על כניעה ולחזור הביתה עם דגל לבן. לא היה אכפת לי להיכנס ולאכול איזשהו שיפוד פרקטי ולברוח אחרי חצי שעה, אבל מיקי סירב בהחלטיות להיכנס למסעדה שוממה עם אוכל בינוני, שלא עברה עליו עדיין המהפכה הקולינרית שמתחוללת בעיר הגדולה כבר יותר מעשר שנים.
אני הזדהיתי מיד עם בעלי המקום, שאיבדו עוד קליינטים פוטנציאליים דווקא כשהם זקוקים להם כל-כך, ונתקפתי בייסורי מצפון אלימים, אבל לא עזר לי שום דבר. עשינו אחורה פנה ונסענו הביתה. בדרך העברתי לי במוח מה נמצא במקרר, ונזכרתי שדווקא שוכבת בתוכו כבר שבוע חתיכת פילה של עגלה צעירה. התפללתי שהיא עדיין לא נרקבה.
שתקנו שתיקה רועמת כל הדרך הביתה. שתיקה כועסת ורעבה. חשבתי כמה קל למצוא בעיר הגדולה מסעדה מדהימה, ובפעם הראשונה מאז שעברתי לגליל התגעגעתי להיכלות הקולינריה התל אביביים השוקקים אדם. כשנכנסתי למטבח גילית שלפילה לא קרה שום דבר רע. דחפתי לסיר תפוחי אדמה קטנטנים שהוצאתי מהאדמה יומיים קודם, והקפצתי במיה שקטפתי בבוקר עם חרדל ועם שום. התיישבנו לנו בשקט ואכלנו. מיקי התמוגג וטען שהוא כבר לא יכול לאכול במסעדות בינוניות מינוס, ושהוא ממש לא צריך לרעות בשדות זרים כשיש לו כזאת במיה בבית. כמה טפיחות הגונות לאגו שלי, ונרגעתי מהכעס. פשוט כל-כך.
רגוע סוף-סוף ומפויס, חשבתי שבעצם אנשי האזור כמעט שלא יוצאים למסעדות. בעצם, רובם המוחלט של הסועדים במסעדות הגליל הוא מהצימריסטים. בשבת בערב, התיירים כבר עזבו את הגליל בדרכם למרכז, וחשבתי כמה קשה למסעדה לשרוד במצב הכלכלי הנוכחי, כשהקליינטורה שלה באה בסופי שבוע בלבד, ומה הפלא שמסעדות נסגרות עכשיו בגלל המיתון. מיד האשמתי את עצמי על שגם אנחנו כמעט בכלל לא יוצאים מביתנו הקט כדי לאכול.
כמה עצוב שהמהפכה הקולינרית שעברה על תל אביב הגיעה רק למעט מסעדות צפוניות, הרהרתי. אבל אז פתאום נזכרתי שזה בעצם לא נכון. מוסקט של השף חיים טיבי, למשל, או המסעדה בבית של בועז קוינטר, שף תל אביבי שעבר למצפה הילה. התבאסתי שלא הייתה לי אנרגיה לנסוע לשם. חבל. טוב, הנה מתכוני הארוחה שהכנתי לעצמי בלית ברירה.
במיה בחרדל
חומרים:
4 כוסות במיה קטנה, נקייה מהפטוטרות
4-5 כפות שמן זית עדין
2 שיני שום פרוסות דק
1 פלפל אדום חריף פרוס דק
1 לימון בשל סחוט טרי
1-1.5 כפות חרדל דיז'ון חלק
3 כפות בצל ירוק קצוץ טרי
מלח ים גס לפי הטעם
הכנה:
מוסיפים למחבת את שמן הזית וממתינים קמעה עד שהשמן מתחמם.
משליכים את הבמיה למחבת הלוהטת. מערבבים בכף עץ כ-2 דקות, מוסיפים את הפלפל החריף ואת שיני השום הפרוסות, ומקפיצים עוד כדקה.
מרטיבים במיץ הלימון הסחוט, בוזקים מלח ים גס לפי הטעם, ומוסיפים את החרדל ואת הבצל הירוק.
מסירים מהלהבה ומגישים מיד.
תפוחי אדמה גמדיים במחבת ברזל
חומרים:
חצי קילוגרם תפוחי אדמה גמדיים מהזן הבהיר
4 כפות שמן זית
מלח ים גס
פלפל לבן גרוס לפי הטעם
3 כפות גבעולי סלרי קצוצים דק
הכנה:
לכאורה זהו מתכון פשוט להפליא. הסיפור שלו הוא בדייקנות של ההכנה: חולטים את תפוחי האדמה בסיר עם מעט מים ומלח ים גס עד שיתרככו למחצה.
מסננים את תפוחי האדמה ומעבירים למחבת ברזל עבה ולוהטת עם מעט שמן זית.
בוזקים את הסלרי הקצוץ דק, את הפלפל הלבן ואת מלח הים.
מניחים לתפוחי האדמה להיצלות תחילה על צדם האחד ואחר כך על צדם האחר, עד שייווצר קרום נוקשה וזהוב.
5 דקות לפני שתפוחי האדמה מוכנים, עורמים אותם בצדה האחת של המחבת, וצולים בצדה השני את פילה העגלה.
סטייק מפילה עגלה
שימו לב שלא אמרתי עגל ולא בקר. מדובר בבשר עגלות שהוא רך יותר ועשיר בטעמו. בדרך כלל איני נוהג להשתמש בפילה לצורך הכנת סטייקים. אני אוהב לעשות ממנו קרפצ'יו נא, וסטייקים להכין בכלל מנתחים שמנמנים כמו אנטריקוט. אבל כשיש במקרר נתח כזה, שצריך להשתמש בו לפני שיתקלקל, אין ברירה אלא לחרוג מהמנהג.
חומרים:
1 קילוגרם פילה עגלה
1 כף גרגירי פלפל שחור
1 כפית שטוחה זרעוני כמון
1 כף שטוחה זרעוני כוסברה
4 כפות שמן זית
מלח ים גס
הכנה:
כותשים במכתש ובעלי את גרגירי הפלפל השחור עם זרעוני הכמון ועם הכוסברה.
מורחים מעט שמן זית על פילה העגלה ומצפים בתערובת התבלינים שכתשתם.
צולים במחבת הברזל החמה, שבחציה האחד שוכבים תפוחי האדמה ומזהיבים להם בנחת. משך הצלייה תלוי במידת העשייה שאתם אוהבים. בכל מקרה, נא לא להרוג את הבשר. עדיף להוציאו מהמחבת לפני שהפילה נעשה יבשושי. מי שלא אוהב בשר שהוא עדיין אדום, שיחזיר למחבת בלי בושה.