לפעמים אני מרגישה כבר שהשתגעתי. פיתחתי אובססיית אוכל-קיימות קשה. אני עומדת מול המדפים בסופר ורואה עלי ארוגולה שבא לי עליהם. בול. מרירות כזאת לסלט. אבל הם ארוזים בשקית פלסטיק ומי יודע מתי ראו אור שהוא לא פלורסנט של מקררים לאחרונה, מתי נגעו השורשים שלהם באדמה. איך אדע אם הם שייכים לתאגיד מרושע וכמה כסף עובר לחקלאי? אז אני עומדת שם ובוהה. כן לקנות. לא לקנות. כן. לא. שעות אני מסוגלת לבזבז בעמידה מול המקרר שבסופר. כך גם מדי ערב לפני הפח, כשאני פותחת וסוגרת את הכיסוי (של הקומפוסט, לא סתם פח, שיהיה ברור) - "חייבת להיות דרך להשתמש בעלים של הצנונית/בלמטה של הברוקולי/בירוק בלמעלה של החציל" לוחשת האובססיה, "תזרקי לפח, זה לא אכיל" מחזיר לה ההרגל.
אני מודה, אני נטרפת מהידיעה שיש מספיק אוכל בעולם, ושהוא פשוט לא מחולק באופן הוגן. אני בטוחה שאני לא היחידה כאן שהמחשבה הזאת מטרידה אותה - על ילדים שהולכים לישון רעבים רק בגלל שהכלכלה לא מיטיבה עם השכבות החלשות שבחברה, שהממשלה לא מעבירה תקציבים לשינויים תזונתיים הולמים בשכונות מצוקה, או שתקציב המדינה מחולק בצורה לא הוגנת. אבל מה שאפילו מצליח יותר לחרפן אותי זה שבזמן שאותם הילדים הולכים לישון רעבים והמשפחות שלהם נאבקות בניסיון להשיג את הארוחה הבאה, הצד השני של הכלכלה מוצא את עצמו זורק אוכל טוב לפח והוא פשוט לא יודע איך להפסיק לעשות את זה.
ישראל נמצאת היום במקום השני בכמויות המזון המושלכות לפח בשנה מתוך מדינות ה-OECD. משפחה ישראלית בת 4 נפשות משליכה מזון במשקל של כ-1152 ק״ג בשנה בממוצע. משקל ששווה ערך להיפופוטם. משקל ששווה ערך ל-8,088 ש״ח בשנה. על פי דו"ח של לקט ישראל, כ-4.2 מיליוני טונות של מזון מושלכות מידי שנה בישראל. כמחצית הכמות הנה בת הצלה, כלומר ראויה למאכל אדם בעת השלכתה. המזון המושלך מהווה בזבוז של משאבים רבים וגורר גם להשלכות סביבתיות כגון זיהום אויר, קרקע ומים. על פי ה-Institute Resources World, בזבוז המזון מצטבר לכדי גורם משמעותי מאוד בפליטות גזי חממה הגורמים לשינויי האקלים. לפיכך, בשנת 2015 הוחלט באו"ם כי אחד היעדים העולמיים שלהם לפיתוח בר-קיימא הוא הפחתת 50% מאבדן המזון לנפש עד שנת 2030 . אז איך עושים את זה?
תאורטית, זה לא כל כך קשה. ישנן אין-סוף דוגמאות למוצרי מזון שהתבססו על ההימנעות הטבעית בהיסטוריה האנושית מבזבוז מזון - החל מריבות ומרקים, גראפה ויינות מחוזקים, גבינות, בלסמי, סויה, פירות יבשים, פסטה מיובשת, רסק עגבניות - למעשה כל מזון שאנחנו אוכלים שלא בטריותו, כל מה שעבר ייבוש, עישון, המלחה, התססה, כבישה או החמצה הוא תוצר של תרבות עתיקה של שימור מזון, שמקורה בעוני ופחד ממחסור, בראייה לעתיד ובהבנה שהשלכה לפח של מזון איננה באה בחשבון. נכון שייצור המזון שהפך לנגיש וזול ביחד עם תרבות השפע גרמו לעלייה אסטרונומית בעודפי המזון וכפועל יוצא - להשלכתו לפח. אבל נראה שהידרשות לבעיית בזבוז המזון היא לא עניין שהחל רק במאה השנים האחרונות.
נמנעים מבזבוז - השיטות של ימי הביניים
ההיסטוריון מאסימו מונטנרי, אשר חוקר את ההיסטוריה הקולינרית של אירופה, מתאר את הניגוד בין התרבות היוונית-רומאית לבין זו הגרמאנית-ברברית. הרגלי התזונה ברומא העתיקה, היו חלק בלתי נפרד מהתרבות החקלאית ובשל כך, היו מבוססים על מאכלים מהצומח, כשבהתאם לעונות השנה ולתבואה - מזונות קיבלו שיטות שימור הולמות, כמו אחסון בתוך דבש למשל. אנשי העולם העתיק שמרו מזון לא רק לצרכי מאכל, אצל היוונים למשל, השתמשו בלחם ישן כספוג לנטילת ידיים בסוף הארוחה. מנגד, התרבויות הברבריות צרכו בעיקר מזון שמקורו באדמת יערות ולא באדמה חקלאית מעובדת, והתזונה התבססה בעיקר על בשר ופירות יער. מצבו החברתי של הלוחם נמדד לפי כמות האוכל אותו היה מסוגל לצרוך בארוחה אחת. לא מדובר בגרגרנות - בתקופה הזו הרעב היווה סכנה ממשית, ולכן רק מתבקש היה קודם כל לסיים את הבשר, ללא כל פסולת, על מנת שהגוף יוכל לקבל מצבורי שומן וחלבונים שיחזיקו אותו בתקופות של מחסור.
ותקופות של מחסור אכן אפיינו את אירופה מאז ימי הביניים ועד זמן לא רב: הרעב היה מכה מידי כמה מאות שנים, הפעם האחרונה הייתה במאה ה-19. בממוצע, כ-80% מההכנסות במשקי הבית בקרב משפחות בימי הביניים באירופה הוקדשו למזון ולמשקאות. בשל כך, כלכלת הפסולת הייתה נוקשה במיוחד, ושימוש בשאריות משומרות היה תדיר. המחסור היה אבי היצירתיות, והנקניקים, הגבינות, התחמיצים והריבות הם ילדיו.
אבל בין רעב לרעב, ראה עצמו המעמד הגבוה תמיד כבעל פריבילגיה להתפזר ולפזר, ואוכל לתצוגה ולראווה בלבד בנשפים מפוארים היווה סמל לכוח ועושר. עשירי צרפת אף הגדילו לעשות כשנהגו להותיר את שאריותיהם על השולחן לחיילים, ולהשתעשע כשאלו היו נלחמים זה בזה על הפירורים. ואם חשבנו שחוקים בענייני בזבוז מזון הם עניין חדש - ב-1356 בפירנצה יצא צו אשר ביקש להגביל את מספר המנות ואת גודל נתחי הבשר בנשפים הראוותניים של עשירי העיר - כל זאת במטרה לרסן את הבזבוז שנבע מהשפע העיוור הזה.
עם העיור המסיבי של העידן המודרני, אנשים לא יכלו יותר להפיק לעצמם את האוכל או לקנות ישירות מהיצרן, מה שהביא לתרבות רחבה של ייבוא מזון, ובשל כך, לסיכון רב יותר לפגיעה בשלמותו ובהיגיינה שלו. עם צמיחתן של חנויות המכולת העירוניות, עוד בטרם התפתחה הטכנולוגיה לאריזות המזון, נאלצו הקונים להביא בקבוקים וקופסאות כדי לקחת את האוכל איתם הביתה, ומשם הדרך לאסון סניטרי קטלני הייתה כבר סלולה. הפחד מחוסר ההיגיינה ומסכנת קלקול המזון חלחל עמוק כל כך בתרבות המערבית, ואת תוצאותיו אנחנו רואים היום בחוקים יבשים שממלאים את פחי האשפה העירוניים במזון אכיל ונקי.
יהיו הסיבות לבזבוז מזון אשר יהיו - מראה, גודל, צבע, היגיינה, מצב השוק הנוכחי, ניהול משק בית כושל, תפוקת אוכל עודפת, אריזות משובשות, כל אלו - סיבות הנובעות מתרבות של שפע וצריכה מופרזת, מאבדן של ערך למזון ומריחוק מדכא ממקור האוכל - מעמיקות את התהום שנפערה בין האוכל ובין האדמה, החברה והרגש. כשמתכונים בספרי הבישול וברחבי הרשת מבקשים להשתמש בכרובית הכי יפה ונקייה, בחציל ללא פגמים, או בחלקי בשר שדורשים השלכתם של חלקים אחרים לפח - בעיניי זה לא שונה בהרבה מריטוש ממוחשב של תמונה של דוגמנית - אין בזה אמת ובטח שלא טעם.
גם אתם יכולים לזרוק פחות! מה עושים?
1. יש לכם שאריות? תכתבו בפייסבוק ותעבירו לחברים, תדפקו בדלת של השכנים, או תתרמו לנזקקים. הכל, רק לא לפח.
2. תבחרו ירקות ופירות קצת פגומים. לרכוש ירקות פגומים זה קצת כמו לאמץ את הכלב הכי מכוער בכלבייה - זה זול, נגיש, והופך את העולם למקום קצת יותר טוב לחיות בו.
3. צירים! תסחטו את האמאמא של הירקות/דגים/בשר האלה, גם ובעיקר אם מדובר רק בקליפות ובעצמות, זה עובד פלאים. פשוט שימו בסיר, כסו במים, קצת ירקות, קצת תבלינים, להרתיח, לבשל, לצמצם מעט, לקרר ולפריזר. בפעם הבאה שתרצו להכין מנה ויהיה כתוב במתכון "ציר", פשוט תשלפו משם.
4. לבדוק טוב-טוב במזווה לפני שיוצאים לקניות. תחסכו לעצמכם כסף, זמן, וכובד בשקיות.
5. אפשר גם לצאת למאבק קצת יותר גדול. בצרפת יצא חוק תקדימי בשנה שעברה שאוסר על סופרמרקטים לזרוק אוכל ומחייב אותם להעביר מזון עודף לנזקקים. באיטליה, היכן שאני גרה, הסופרמרקטים אורזים ירקות ״פגומים״ בקופסאות ומוכרים אותם במחירים מוזלים. כשטיילתי בדרום ברזיל פגשתי מגדל חזירים שמאכיל את חזיריו באוכל פגום שנזרק מחנויות מזון. גם בישראל תנועות ועמותות החלו להשמיע את קולן למען הצמצום בבזבוז המזון. תנועת סלואו פוד מקיימת מידי כמה חודשים מסיבת ״דיסקו שוק״ במסגרתה שפים מכינים מנות מעודפי מזון ומגישים אותן בחינם, והמעבדה לחדשנות וקיימות לצמצום בזבוז מזון בישראל, בהובלת ארגון The Naural Step ישראל, השיקה לפני כשנה בשותפות של למעלה מ-40 ארגונים מכל המגזרים, תהליך רחב שמטרתו צמצום בזבוז המזון בישראל. בספטמבר האחרון נערך "מסה - ערב ללא שאריות", אירוע מיוחד שהוכיח שניתן לארגן אירוע מהנה ומרשים שיהיה בר-קיימא, ללא יצירת בזבוז. האירוע המתוקשר, שכלל כ-150 מוזמנים, התבסס כולו על מזון שהוצל מזריקה. זה אפשרי, זה קורה, וזה ממש כאן.
6. תחשבו פעמיים לפני פתיחת המכסה של הפח. אין שום רע במחשבה. אין שום סיבה שאוכל טוב ילך לפח.
7. ועוד אחד לכבוד ליל הסדר, ערב שבסיומו הולכות לפח כמויות נכבדות של מזון. אז אפשר להחליט שהשנה מבשלים פחות. לא תאמינו, אבל יותר כיף לצאת מליל הסדר כשאתם לא מפוצצים ומתגלגלים במורד הרחוב. זה בסדר גם להשאיר מקום לקינוח או שניים, סביר להניח שרעבים לא נצא. ואין יותר כיף מלראות אנשים נלחמים על הביס האחרון במקום שישאירו אותו בצלחת.
מתכון: נשנוש מעולה שיגרום לכם להתחרט על כל קליפה שאי פעם זרקתם
אתם הולכים לצחוק על עצמכם מכמה שזה קל, טעים ובר נשנוש, וזה הולך ככה:
מחממים תנור ל-200 מעלות.
לוקחים קליפה של ירק, כל ירק (גזרים, צנוניות, לפת, תפוחי אדמה, קישואים, חלקים רכים של בצל שלא רציתם, הבנתם את הרעיון...)
מכסים בשמן זית ותבלינים (לדוגמה: פפריקה מעושנת, זרעי כוסברה, זרעי שמיר, אבקת שום, או אפילו קינמון לקבלת טעמים מתוקים יותר).
מניחים את הקליפות בשכבה אחידה על מגש, וזורקים לתנור ל-40 דקות (כדאי לבדוק את התנור ולהפוך בין לבין, משך האפייה תלוי בעובי הקליפות). מוציאים. זורקים קצת מלח גס, קצת בצל ירוק. מנשנשים.
*הכנתם מתכון משאריות? האשטגו - #makefoodnotwaste