ילדים הם יצורים מתמכרים, אין הרבה מה לעשות בעניין הזה. בכל רגע נתון סביר להניח שדעתם נתונה לדמות מצוירת כלשהי, ואם לא לגמרי אז ב-90 אחוז. אצל בנים זה בדרך כלל ספיידרמן (שאותו הם מעריצים הרבה לפני שהם מצליחים להגות את שמו), ספידי מקווין, בוב הבנאי או הפאוור ריינג'רס (התנצלותי הכנה בפני סמי הכבאי ושאר הדמויות שאולי נפגעו). הבנות נופלות בדרך כלל בדורה, בטוויטי בבראץ או בהלו קיטי. ואנחנו מה? אנחנו מביטים בהם מהצד, יודעים שהם מתעסקים בשטויות ועושים ככל יכולתנו כדי להעמיק את ההתעסקות הזו, ולהעניק להם עוד ועוד מאותה דמות מטופשת, שרק יהיו שמחים.
ואז מגיע היומולדת של הילד, ואיתו עוגת היומולדת. כאן ההורים נחלקים לשניים: אלה שאוחזים בכישרון ויצירתיות ויכולים להנפיק עוגה מקושטת להפליא בתמה הרלוונטית, ואלה שפשוט לא. מכיוון שגם הקבוצה השנייה אוהבת לפנק את הילדים שלה בהפתעות מקוריות בסגנון דיסני, ומכיוון שאנחנו נמנים עם הקבוצה הזו, שיגרנו עצמנו לסדנת בצק סוכר למתחילים ברשת לגעת באוכל. היה ברור ששום כישרון חבוי לא הולך להתגלות שם, אבל התקווה הייתה לצאת עם דמות סבירה מבצק סוכר, שתוכיח שכולם יכולים. ואתם יודעים מה, הצלחנו. אתם יכולים לשאול את ספידי מקווין (וגם את שרון פלד, מנחת הקורס המקסימה והמקצועית להפליא).
אז איך עושים את זה?
החלק הראשון הוא הכי כיפי: בוחרים דמות. מה זה אומר? מחפשים דף צביעה של הדמות האהובה על הילד בגוגל (לא תאמינו כמה כאלה מתרוצצים ברשת), מדפיסים וגוזרים יפה. גודל הדמות המומלץ הוא משהו כמו כרטיס ביקור, או קצת יותר גדול. יש דמות? יופי. אפשר לפנות לבצק.
הבצק
אז מסתבר שכשאומרים "בצק סוכר" יכולים להתכוון לאחד מכמה סוגים. אנחנו נתמקד פה רק בסוג אחד, שהוא המתאים ביותר ליצירת דמויות מצוירות. הוא יציב יחסית, ומתייבש מהר למדי, כך שתוך שעתיים אתם כבר יכולים להסתובב עם סוכריית בצק סוכר מפוארת ולנייד אותה ממקום למקום בבטחה. לבצק הזה קוראים פסטילאז', ולא קונים אותו אלא מכינים לבד. נבהלתם? אל. זה פשוט. מה שתצטרכו בשביל הבצק הזה זה 350 גרם אבקת סוכר, 5 גרם אבקת חלבון (שקוראים לה גם אלבומין, ויש אותה בכל החנויות המתמחות), 10 גרם של חומר בשם CMC, שזה סוג של מלח שתמצאו על המדף ממש ליד האלבומין, ומים. 40 גרם מים. את כל אלה עליכם ללוש ביחד (ביד, רק ביד. מדובר בבצק קשה יותר מבצק שמרים, והוא עלול לחסל לכם את המיקסר). הבצק הזה יספיק לכם ל-2-3 דמויות ממוצעות, ומוטב שתשתמשו בו כמה שיותר מהר, שלא יתייבש. אם אתם לא מתכוונים לעבוד איתו מיד, מרחו אותו במעט מרגרינה רכה ושמרו בשקית עד השימוש.
מוכן? מצוין, אפשר להמשיך.
חותכים מהבצק חתיכה בגודל הרצוי, ומרדדים על אבקת סוכר לעובי של משהו בין חצי לשלושת-רבעי ס"מ.
הערה לפרפרקציוניסטים: אם תרדדו את הבצק כשהצד הפחות יפה שלו פונה למעלה, הרידוד יחליק אותו וישפר את המצב. ככה גם הצד היפה, זה שצמוד למשטח העבודה, יישמר טוב יותר.
לוקחים את הדמות שגזרנו, ומניחים על הבצק המרודד כשההדפס כלפי מטה. מסמנים את השוליים שלה בעזרת קיסם, מסירים את הנייר וחותכים את הבצק לפי הסימון. הכי נוח לעשות את זה בסכין טורנה, שהיא קטנה, ממזרית ועולה רק 10 שקלים. כדאי לשמן קצת את הסכין במרגרינה לפני שעושים את זה, כדי שתחליק טוב בתוך הבצק. את שאריות הבצק שומרים בשקית סגורה.
לפרפקציוניסטים: בשלב הזה אפשר "לשייף" את השוליים עם אבקת סוכר, אם רוצים אותם חלקים ומושלמים.
השיפוד
עכשיו לוקחים שיפוד עץ, ומשמנים אותו בטיפה מרגרינה. על הדרך בודקים שאין בו שאריות עץ דוקרות ומעצבנות. את השיפוד המשומן נועצים בעוגיית בצק הסוכר לכל אורכה, בערך באמצע העובי, ומוטב לעשות את זה בתנועות הברגה. אם יש לדמות שבחרתם גפיים או אזורים מידלדלים אחרים, שעלולים להתפרק, מחזקים אותם בעזרת קיסמים (במקרה כזה חשוב רק להזהיר את הילד שיש קיסם בפנים).
לפרפקציוניסטים: מכניסים את השיפוד בזווית קלה כלפי מעלה, כדי שאם הוא יפצע את הבצק, הוא יפצע את החלק האחורי שלו.
עוד לפרפקציוניסטים: אם השיפוד יצר לכם בליטה קטנה בבצק, וכנראה שהוא עשה את זה, אתם יכולים לרדד אותה בעדינות.
אם משהו משתבש בתקיעת השיפוד אתם תמיד יכולים להוציא אותו, ללוש קצת את הבצק ולהתחיל מההתחלה, או להיזכר שאתם לא באמת כאלה פרפקציוניסטים ופשוט להניח לזה.
עכשיו מניחים את הסוכרייה לייבוש. בזמן הזה אתם יכולים לנוח בעצמכם.
הציור
זוכרים את הדמות שגזרתם קודם? מה שנשאר לנו לעשות זה להעתיק את תוויה לבצק. הדרך הכי נוחה לעשות את זה היא זו: הופכים את הציור כך שהתווים כלפי מטה, וחוזרים עליהם בצד השני של הנייר בעיפרון רך (B6 או 8). אם אתם מתקשים לראות את הקווים, הצמידו את הדמות לחלון או למשטח מואר אחר, האור יעזור לכם לראות. לוחצים על העיפרון בלי רחמים, שייצא חזק וברור. שימו לב, חשוב שתעברו רק על הקווים ולא תתפתו לצבוע שטחים בעיפרון, כי זה עלול לעשות לכם בלגן אחר כך. יש?
מנקים את העוגייה משאריות אבקת סוכר שבטח יש עליה, ומניחים עליה את הציור. הצד שציירתם עליו אמור לפנות לבצק. עכשיו לוקחים את אותו עיפרון, וחוזרים על קווי המתאר של הדמות (באופן הזה אתם בעצם גורמים לעיפרון שבצד השני לעבור לעוגייה, ממש כמו נייר קופי). מסירים את הנייר וראו זה פלא: הדמות מסומנת על העוגייה (קצת חלש, אולי טיפה מרוח, אבל מסומנת).
הצביעה
בשביל השלב הזה כדאי שתהיה לכם פאלטה כזאת של צבעים, כמו של ציירים, אבל הכי פשוטה וזולה, מפלסטיק (עניין של כמה שקלים בחנויות יצירה). הצבעים שנשתמש בהם הם צבעי מאכל ג'ל – ולא אחרים. בטח ובטח שלא הצבעים המימיים שקונים בסופר. זוכרים את החנויות המתמחות? יש שם כאלה בשפע.
מניחים בפאלטה את הצבעים הדרושים, אחד בכל תא. מכיוון שהצבעים מגיעים שקופים, מוטב לערבב כל אחד מהם עם קמצוץ של צבע מאכל לבן, שייצור אטימות (כן, זה אומר שתצטרכו לקנות עוד צבע). לכל אחד מהצבעים מוסיפים גם טיפטיפונת וודקה או ג'ין – שיעזרו להמיס את הצבעים ולהפוך אותם לנוזליים ונוחים לעבודה.
זהו, עכשיו נשאר רק לתפוס מכחול (דק ועדין, כן?) ולצבוע. רוצים לסמן גם את תווי המתאר? עשו את זה עם מכחול וצבע מאכל שחור (עדיף על פני שימוש בטוש מאכל, מהסיבה הפשוטה שאם הטוש שלכם ייגע בשטח צבוע, הלך עליו).
לפרפקציוניסטים: התלכלכה לכם העוגייה בזמן הצביעה? אפשר לתקן בעזרת מקל אוזניים טבול במעט אלכוהול.
עוד לפרפקציוניסטים: אם יש לכם סבלנות אינסופית, אתם מוזמנים לצבוע גם את החלק האחורי של העוגייה – אבל רק אחרי שהחלק הקדמי יתייבש. פתרון ביניים הוא לצבוע את העובי של העוגייה מסביב. תכלס זה מספיק.
סיימתם? הניחו לצבע להתייבש כמה דקות, וזהו! יש לכם את זה! עכשיו נשאר רק להחליט אם לנעוץ את השיפוד בעוגה, או להגיש אותו לילד ככה, כמו שהוא. מה שבטוח, לא יהיה מאושר ממנו.