איך מצליחים בחיים? לכל אחד יצא להתייסר בשאלה בשלבים כאלה ואחרים בחייו. את חלקנו הסוגיה מטרידה בימי סוף החודש המעיקים, כשמנגנון ההדחקה מתנגש חזיתית בלחצן בירור היתרה. אצל חלקנו היא עולה לנוכח המראה הכואב ביותר לעין האנושית – כשחבר קרוב פורץ עם סטארט אפ מצליח ומנפנף לך לשלום מרכבו החדש בזמן שאתה עולה על קו 189 לרמת החי"ל. אצלי השאלה עלתה רק לאחרונה, בגיל 36, בעקבות שילוב של הפסד כספי מדכדך ותחילתו של משבר גיל הארבעים. אבל שתדעו שההיסטוריה הוכיחה שגם לייט בלומרים יכולים להפוך לווינרים עוצמתיים ועשירים. נגיד, וורה וונג הפכה למעצבת אופנה רק בגיל 40 וג'וליה צ'יילד למדה לבשל רק בסוף שנות השלושים לחייה. אין שום סיבה שגם אני, מעוכבת עצלה ודחיינית ככל שאהיה, לא אצליח לדשדש אל עבר מימוש עצמי והמיליון הראשון שלי תוך שנה. גג. אחרי הכל, אני בוגרת 8200, אנחנו לא המצאנו את האינטרנט או משהו? אז על מנת לעשות זאת, ביצעתי מחקר מקיף ורציני בגוגל שהוביל אותי למסקנה המשמחת שההצלחה נמצאת ממש מעבר לפינה, הדבר היחיד שאני צריכה זה לשנות לחלוטין את האופי שלי ואת אורח חיי, דבר שגם ככה אני עובדת עליו עם הפסיכולוגית.
עברתי, במטרה ליישם באופן נחרץ, על עשרות כתבות שכותרותיהן הן "30 דברים שמצליחנים עושים", "8 דברים שאתם חייבים לעשות בשביל להצליח בחיים", "27 דברים שמיליונרים יודעים ואתם לא" וכדומה. ההמלצות שחזרו על עצמן בכולן הובילו למסקנה העגומה שאף אחד לא באמת יודע להיות מצליחן, אבל כולם יודעים להיות קואוצ'רים ניו אייג'ים טרחנים ומעורפלים. בואו נרחיב:
עצות רגשיות מפוקפקות
סלח לאחרים ולעצמך: כמובן, הרי זה הטיפ הראשון של כל יועץ השקעות. כמה מניות לקנות? רגע, בואו קודם כל נסלח קצת לעצמנו ולאחרים. אז נכון, יש היגיון בלהשאיר את העבר מאחור על מנת לנוע קדימה, אבל יש גם היגיון בלא לסלוח לאף אחד ולהצליח על מנת לנקום.
זכור שהחיים קצרים: כי אם נקום כל בוקר בתחושה שאנחנו אוטוטו מתים, הדבר שהכי יתחשק לנו לעשות זה לממש את חזון הסטארטאפ המדהים שלנו ולא, נגיד, לבזבז את כל החסכונות על טיסה לניו יורק.
האושר הוא בחירה: כי לפעמים עצות להצלחה נשמעות כמו מדור האסטרולוגיה של ישראל היום. "האושר הוא בחירה, אבל אל תבנה על זה כי מרקורי בנסיגה". וברצינות, תחשבו על כל המצליחנים שאתם מכירים – הילארי קלינטון, ביל גייטס, מארק צוקרברג – הם נראים לכם מאושרים? ואם כן, האם הם בחרו באושר, או שהוא תוצאה של ההצלחה שלהם?
זכור שכולם מפחדים, זכור שכולם נפגעים: המשך העצה הוא לזכור שכולנו בני אדם, אבל מצליחן אמיתי היה מייעץ לכם לזכור את הפחד והפגיעות האלו כי מדובר בחולשות של אנשים שאפשר לנצל.
עצות ניו אייג'יות מעורפלות
אל תיתן לאחרים להגדיר אותך: כלומר, תגדיר את עצמך, תהיה עצמך. בשביל זה לא היינו צריכים מומחה, יכלנו להסתפק בעוגיית מזל. ובכלל, מה זה אומר להגדיר את עצמנו? הגדרנו את עצמנו כבר ממזמן, על הספה יש שקע שכולו הגדרה עצמית ופירורי חטיפים. עם עצמנו לא נגיע רחוק, להיפך, קחו שותף לדרך. הרי הצלחתן של קבוצות שקילה מאורגנות מבוססת על מישהו שבועט לך בתחת, גם סטיב ג'ובס הקים את אפל עם סטיב ווזניאק.
ספק ערך לזולת: אם, במקרה הזה, אני הזולת, יש לי לא מעט השגות לגבי הערך שמצליחנים מספקים לי. כאילו, צוקי, תודה על פייסבוק, אבל הרסת לי את החיים. וביל, תודה על ווינדוז אבל זה חרא. ושרי אריסון, תודה על יום המעשים הטובים אבל בואי נדבר קצת על עמלת השורה. אין ספק שהמצליחנים הגדולים באמת אכן שינו את העולם, על כל הערך לזולת שמשתמע מכך, אבל מה עם כל המצלחינים בסדר גודל בינוני שסיפקו ערך בעיקר לעצמם? לשם אנחנו שואפים.
הכר תודה באופן יומיומי. פחחחח. "ספור את ברכותיך", ואז דרוש עוד כמה מהיקום. כי מצליחנים לא באמת מודים כל יום על מה שיש להם, הם חושבים על מה שעדיין אין.
תתחבר עם הטבע באופן יומיומי. לא רבים יודעים, אבל דיוויד בואי כתב את "זיגי סטארדאסט" אחרי שטמן את ראשו במשך כשעה באדנית בזיליקום.
היה נדיב לאחרים. שזה קצת סותר את האמונות הפופולריות לפיהן עשירים הם קמצנים ושכסף הולך לכסף. בגדול, צרור העצות האלה נראה כמו אוטוקורקט עצוב במיוחד שתיקן את המשפט "חובב מדיטציה היפי יחף מדרמסלה" ל"מצליחן".
דע שהמוח שלך הוא הכח שלך. מלבד, כמובן, במקרים שהוא לא, ואז תתנחם בכך שיש מלא טיפשים שהתעשרו בטעות ושמזל הוא פקטור הרבה יותר משמעותי.
חשוב בגדול. אל תחשוב על המיליון הראשון, תחשוב על המיליארד הראשון. כנראה שזאת הסיבה שאלו מאיתנו שחושבים על מאתיים אלף כדי לסגור פינה לא באמת מצליחים.
עצות פרקטיות מאתגרות
נורא קשה לדלות עצות אמיתיות מבין גבב ההעצמה הניו אייג'י, אבל הנה בכל זאת כמה שחזרו על עצמן והן די מבאסות, מה שככל הנראה הופך אותן גם לנכונות.
לקום ב-04:30 כל בוקר. מסתבר שמצליחנים לא בקטע של לישון. שילוב של עבודה קשה ותשוקה אינסופית, מוביל אותם מדי בוקר למשרד בשעות מוקדמות מאוד. אז ניסיתי גם. האמת שתמיד ראיתי את עצמי כטיפוס של בוקר ומאז שאני אם אני גם רגילה שגוררים אותי מהמיטה די מוקדם, אבל ארבע וחצי? זה עדיין לילה. שעה שאף אחד לא ער בה חוץ מאנשים שעדיין לא הלכו לישון ומניקות. התוצאה המיידית של ההחלטה שלי לקום מדי בוקר בארבע וחצי הייתה דחיינות הרת אסון. הרי אני גם ככה הולכת לקום מחר בארבע וחצי, למה לעשות היום את כל הדברים שתכננתי? יהיו לי מחר מלא שעות ערות להספיק הכל! ובכן, פחות. בואו נאמר שבמרבית ימי הניסוי ארבע וחצי הפך לחמש וחצי. למה? כי אני אדם חלש וכי יש לי את היכולת הטכנית להפעיל סנוז. זה הפך לשבוע שהספקתי בו הכי פחות, בעיקר כי גם בימים שבהם באמת הצלחתי לקום בשעה המפלצתית הזאת, העברתי את השעה הראשונה ברעידות של קור ועייפות במיטה שהתחלפו בעייפות וחוסר רצון לחיות במשך שארית היום. אז אם ארבע וחצי עובד לכם, כנראה שאתם באמת ווינרים. אבל אם לא, נסו להתחיל משש, זה מספיק גרוע.
כלל 10,000 השעות. עיקרון שהופיע בספרו של מלקוולם גולדוול, "מצוינים: ממה עשויה הצלחה". בבסיסו עומדת ההנחה שלהצליח לוקח מלא זמן, ואם לדייק – כדי להיות מצוין במשהו אתה צריך לתרגל אותו במשך 10,000 שעות. כלומר, ביל גייטס תרגל תכנות מחשבים מגיל 13 וצבר 10,000 שעות תכנות בגיל צעיר, הביטלס הופיעו מלא לפני שהיו מפורסמים והיו צריכים לאלתר לא מעט בהופעות שהסתכמו ב-10,000 שעות נגינה לפני שהצליחו. כדי להגיע לשלמות אתם צריכים לתרגל את הדבר שבו אתם רוצים להיות מושלמים במשך 20 שעות בשבוע, 50 שבועות בשנה במשך עשר שנים. זה נכון לגבי כתיבה, נגינה, תכנות, גידול צמחים וכל פרקטיקה אחרת מלבד קואוצ'ינג, שאת זה אתם יכולים לסגור בקורס של חודש במכללת SHEKER היוקרתית.
ניהול זמן. גם אם לא קמתם בארבע וחצי בבוקר, אתם עדיין חייבים לחלק את הזמן שלכם נכון. ולא, 89% מהיום פייסבוק וכל היתר עבודה לא נחשב. כי ניהול זמן זה בעצם ביטוי נרדף ללהפסיק לבזבז זמן על כל מה שכיף בחיים, שזה בהיה ברשתות החברתיות לצרכי רכילות ושיימינג. באופן כללי, זה אומר להתייחס אל זמן כמו אל כסף, כלומר לא לבזבז אותו על שטויות. מה נשאר בחיים? מסתמן שהצלחה ועושר אינסופיים, אז תיישמו ותעדכנו אם עובד.
נטוורקינג. בשביל להצליח אתה צריך להוסיף אנשים למעגל החברתי שלך ולא להתבייש להתקשר אליהם ולהציע את הרעיון המדהים שלך. בגלל שיש עוד המון אנשים שכבר עשו את זה ורובם התגלו כתרמית פרמידה כנראה שזה לא יהיה כל כך פשוט, אבל אין לך ברירה. מעט מאוד מצליחים, מעט יותר עושים את זה לגמרי לבד.
קביעת מטרות ספציפיות. מאכזב לגלות ש"מלא כסף" זאת לא מטרה ספציפית. אם אתה מחליט, נגיד, לפתח אפליקציה, אתה צריך לדעת איזה ובשביל מה, ולעשות כל יום משהו על מנת לקדם את הרעיון. אם החלום שלך זה לכתוב ספר (גם כן מצליחן), אתה חייב לפנות לזה כל יום זמן ולקבוע שורה של דד ליינים שתוכל לעמוד בהם. פרק את המטרה הגדולה שלך להמון מטרות קטנות, שזה אגב גם משהו שלומדים בשומרי משקל.
אתה עושה את כל הדברים האלה ועדיין לא מצליח? חרא, במיוחד עם הקטע של ארבע וחצי בבוקר. מסתבר שהאינטרנט די מאכזב בכל נושא המצליחנות, אולי בגלל שמטרתו היא למנוע מאתנו לעשות דברים אמיתיים עם החיים שלא כוללים רביצה ברשת. אז על מנת להבין איך באמת עושים את זה, פניתי לשורה של ביוגרפיות על מצליחנים כסטיב ג'ובס, דיוויד בואי, אובמה ושריל סנדברג סמנכ"לית פייסבוק. אנשים ששילבו מנהיגות, יצירתיות ומספיק כסף על מנת שמישהו יהפוך את החיים שלהם לספר עב כרס. מלבד סנדברג, שכתבה את הספר שלה בעצמה, בכולם מדובר בביוגרפיות שאחרים כתבו עליהם, כלומר תיארו גם את הפגמים שבמקרים מסוימים הם אלו שהובילו להצלחה. כי כל אחד יכתוב על עצמו שהוא סלחן ונדיב, אבל רק אדם שבאמת למד אותך יספר לעולם שאתה לא רק גאון, אלא גם חרא של בן אדם. להלן ההמלצות:
תהיה גבר. זה קצת מבאס, אבל ספרה הנהדר של שריל סנדברג, "לפרוץ קדימה", עוסק ברובו בקשיים שמערימים על נשים בשוק המצליחנות, ואיך היא התגברה עליהם. כמובן שמדובר בדי הרבה עמודים על מנת לספר שהיא מושלמת, אבל סנדברג באמת מנסה לקדם נשים וחושפת את כל האופנים שבהם להיות אישה מצליחה כרוך בהרבה יותר מאמץ והליכה בין הטיפות. למשל, מחקרים מראים שנשים מקצועיות נתפסות כפחות נחמדות ונשים נחמדות נתפסות כפחות מקצועיות. צריך לשמור על איזון עדין מאוד בין שניהם, בעיה שגבר בחיים לא יצטרך להתעסק איתה. נשים תמיד ישפטו את ביצועיהן פחות טוב משהם באמת, וגברים תמיד יתפסו את ביצועיהם טוב יותר משהם באמת. נשים חוששות לנהל משא ומתן על משכורתן, ומסתבר שבצדק – נשים שמנהלות משא ומתן לפני כניסה לעבודה ייתפסו, לאחר תחילת העבודה, כאגרסיביות יותר ויאלצו לחכות זמן רב יותר לקידום. בקיצור, חרא להיות אישה, אבל אם כבר יצא לך, הנה שני דברים שחשוב לזכור:
אל תעזבי לפני שאת עוזבת: גם אם את מתכננת להכנס להריון בשנה הקרובה, עדיין תציעי את עצמך למשרות חדשות ולפרויקטים גדולים.
קחי קרדיט על ההצלחות שלך: גברים עושים את זה בטבעיות, מסתבר שנשים פחות. אל תצטנעי, אל תסתירי הישגים ואל תבטלי מחמאות.
ועוד קצת על נשים. כשחיפשתי ביוגרפיות של מצליחנים בעברית, גיליתי שיש המון כאלו של גברים, והרבה פחות של נשים. כלומר, יש את יונה וולך ולאה גולדברג שזה קצת דאונרי, ויש ספרים שהילארי קלינטון ושריל סנדברג כתבו על עצמן ואפשר תמיד לשבת מול "אשת הברזל" ולבקר את משחקה של מריל סטריפ כמרגרט תאצ'ר, יש ביוגרפיות על נשים, אבל פחות. רוב הביוגרפיות על מצליחנים הן על גברים וחשוב מכך – נכתבות על ידי גברים. אם הם אלה שכותבים את ההיסטוריה, פלא שהם מככבים בה?
תהיה קצת שקרן. בביוגרפיה של סטיב ג'ובס (מאת וולטר אייזקסון) זה מכונה "שדה עיוות המציאות", סבך רעיוני שאינו נכון באופן מוחלט, אבל שלסטיב ג'ובס הייתה נטייה לשכנע בו אנשים ואת עצמו. "הוא היה יכול לפסוק דברים – בין אם מדובר בעובדה לגבי ההיסטוריה של העולם או מי העלה רעיון מסוים בישיבה – מבלי שהאמת תהווה שיקול דעת". התכונה הזאת חוזרת לכל אורך הספר, ומתבטאת גם קצת אצל אובמה. בביוגרפיה שלו (מאת דיוויד רמניק) מתוארים כמה רגעים שמכונים בספר "גוזמה רומנטית", למשל כאלו הקשורים לעברו ולחיי משפחתו בקניה. בשני המקרים, לא מדובר בסתם שקרנים, אלא באנשים עם חזון שחלק מהדרכים להעבירו הלאה ולעורר השראה באנשים הם לשנות קצת את המציאות כך שתתאים לצרכיהם.
גנוב קרדיט על רעיונות. ג'ובס ציטט פעמים רבות את פיקאסו שאמר ש"אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים". גם הממשק הגרפי פורץ הדרך של האפל הראשון הועתק לגמרי מחברת זירוקס, והוא לא הכחיש את זה. ג'ובס נהג לרדת על עובדיו בישיבות על כך שהרעיונות שלהם טפשיים, ואז לגנוב אותם ולהציג אותם כרעיונות שלו. גם דיוויד בואי, לפי הביוגרפיה של מארק ספיץ, נחשד בגניבת רעיונות. אחד מחבריו טען שהרעיון ליצור תלבושות ססגוניות ומשוגעות היה בכלל שלו, ובואי לקח עליו קרדיט. "לא הבנתי כמה שאפתן הוא היה. היתה שם חבורת אנשים, ואני ביניהם, שישבו ועישנו חשיש והוא לא. הוא פשוט רצה לספוג את כל מה שנאמר ולעשות בו שימוש".
דפוק את הזולת. ג'ובס דפק את כולם, החל מהעסקה הראשונה שלו שבה היה אמור להתחלק בכסף עם סטיב ווזניאק אבל שיקר לו לגבי הסכום, ולאחר מכן המשיך לנעוץ סכינים בגבם של כל המנהלים באפל, בין אם אהב אותם ובין אם לא, גם כאלו שהיו חברים טובים או דמויות אב. דיויד בואי, לפי הביוגרפיה שלו, לא ממש שילם לחברי להקת "העכבישים מהמאדים". כבר בגיל 14 גנב נערה לחבר טוב (שגמל לו באגרוף לפרצוף שהסתיים בציפורן לאישון ועין שהחליפה צבע), לזוגתו ואם בנו אנג'י הודיע בתחילת יחסיהם שלעולם לא יאהב אותה, וכשהתגרשו, לטענתה, הכשיל אותה כשניסתה לפרוץ וסרב לחלק איתה את הונו. לפעמים פשוט צריך לעשות מה שצריך. לאף אחד לא נעים לכתוב את זה ברשימות אינטרנט אופטימיות, אבל הדרך לפסגה אמיתית, רצופה באנשים שיפגעו ממך.
אמץ תכונות סגפניות. ג'ובס היה טבעוני ופירותן וניזון מדיאטות קיצוניות לאורך כל חייו (כן, זה עזר). אגב, הוא גם טען שאנשים שניזונים רק מפירות לא צריכים להתקלח והיה מגיע לעבודה מסריח נורא, לצערם של עובדיו. דיויד בואי היה חלקים גדולים מחייו על דיאטת קוק וניזון ממלבורו לייט ופלפלים חיים, ובגדול שמר על רזון קיצוני לאורך כל חייו. במקרה של ג'ובס, יכול להיות שהסגפנות באמת מובילה לרמות רוחניות גבוהות יותר, או שהיא פשוט משחררת מכבלים ארציים גוזלי זמן ומחשבה. במקרה של בואי, ובכן, קוק.
תהיה מרוכז בעצמך. בין אם זה אובמה והזהות השחורה-לבנה שלו והחיים ללא אביו, שהעסיקו אותו מאוד ואף גרמו לו לכתוב אוטוביוגרפיה כבר בגיל 30 (כמה מביך זה היה יכול להיות אם הוא לא היה נעשה נשיא בסוף). ובין אם זה ג'ובס שהיה ילד מאומץ ועסק בכך לא מעט, והיה גם אב נוטש. גם דיויד בואי לא ממש התייחס לבן שלו, שגדל עם שלל אומנות ומטפלות, במשך די הרבה שנים, והיה די טיפולי בעצמו. בין אם זו אנג'י או המנהלת האישית שלו, תמיד היתה לצידו אישה שדאגה לענייניו. כולם התעסקו בעצמם המון והעסיקו אנשים שיעסקו בהם עוד קצת, יכול להיות שכשאתה מחליט שאתה הכי חשוב שיש וגם מתנהג ככה, העולם בסוף נאלץ להסכים.
תרצה נורא להצליח. זה גם נשמע קצת ניו אייג'י, אבל אפשר לנבא הצלחה בעזרת איזשהו דיוק פנימי שמבחינים בו מילדות. בואי, סנדברג, אובמה וג'ובס, כולם ידעו שהם הולכים להיות משהו גדול. השאיפה הזאת לא צצה להם באמצע החיים, מילדות הם ניווטו את דרכם בנחישות לגדולה. אובמה סיים אוניברסיטת יוקרה ודחה הצעת עבודה מטורפת בבית משפט חשוב כי ידע מראש שילך למשרה ציבורית, ולכן עדיף לו משרד עורכי דין חברתי. ג'ובס, מילדותו, היה מרותק למכשירים מוזרים. סנדברג דילגה ממשרה יוקרתית אחת לשנייה, יודעת בדיוק למה לסרב ולמה להסכים. בואי לא וויתר למרות שאלבומיו הראשונים נכשלו, והמשיך לגבש את הקול שלו.
אתה צריך מזל. ובמזל הכוונה היא לא ליד גורל מכוונת מלמעלה שממלאת אותך בהשראה, גאונות וצירופי מקרים מוצלחים. מזל, לפי הספר "מצוינים", כולל גם סתם להיוולד ב-1.1 ולא ב-31.12. כי אז אתה לומד או משחק כדורסל עם אנשים צעירים ממך, לפעמים כמעט בשנה, ואז כשמגיעים לבית הספר מגלי כשרונות הם חושבים שאתה מוכשר נורא ונותנים לך מלגה, ולא סתם הכי גדול ובשל בכיתה. זאת הסיבה שרוב שחקני ההוקי הקנדיים נולדו בחודשים מוקדמים של השנה, למשל. מזל זה להיוולד לסביבה תומכת, כי אם יש לך IQ מטורף אבל איך לך כלים חברתיים וסביבתיים מתאימים, לא תצליח לממש אותו. כשיש לך את הנתונים המתאימים, מזל זה להיוולד במקום הנכון ובזמן הנכון ולמשפחה סבירה.
יכול להיות שבכל זאת יש בזה משהו?
אם תסמנו וי על כל הסעיפים האלה תוכלו להצליח, אבל תוכלו גם לא. לא בגלל ש"אין לכם את זה", אלא כי לא כולם מצליחים, ולא משנה כמה נסלח לעצמנו ולאחרים ונתחבר לטבע ונקום בארבע וחצי בבוקר ונדקור את כל החברים שלנו בגב. יש בזה משהו קצת מייאש, אבל יכול להיות ששלל עצות הפח האלו מציפות אותנו בגלל שלנסות לשים את האצבע על מה הופך מישהו למצליחן זה קצת כמו לשים את האצבע על מה הופך משהו ל"ויראלי". זה חמקמק, משתנה ומפתיע. מה אני אקח מכל הרשימות והביוגרפיות של האנשים האלה שאני יודעת קצת יותר מדי על החיים שלהם כרגע? אולי את הביטחון המשוגע הזה בעצמם. כי עד כמה שזה נשמע כמו עוד קלישאה ניו אייג'ית מהרשימה שלמעלה, שאפתנות ואמונה עצמית הם לא הדבר היחיד שצריך, אבל הם הבסיס והתנופה. אומרים שאחת מהבעיות של הדור שלנו היא שחינכו את כולנו להרגיש כמו פתיתי שלג מיוחדים, אבל התחושה הזאת, בין אם היא נכונה או לא, הכרחית. זה לא אומר שאם תרגיש כמו סתם עוד בן אדם לא תוכל להצליח, אבל רוב הסיכויים שפשוט לא תעז לנסות.