עסק דביק

על עסקים משפחתיים נהוג לומר שהדור הראשון מקים, הדור השני מפתח והדור השלישי סוגר. אבל מה קורה בין לבין? איך העסקים משתנים מדור לדור? הוצאת ספרים מבני ברק, קצב מיפו, צורף מירושלים, רפתניות ממושב אביגדור ואופנאיות מתל אביב סיפקו לנו הצצה מקרוב לסיפור המשפחתי ולעבודה המשותפת בראי הדורות. 

"היום אני חושב שהשיתוף הזה יכול אולי להכניס ילדים לדאגות, כי לא תמיד העסקים טובים"

משפחת טריואקס: פעם המפיצים של האנציקלופדיה העברית, היום הוצאת מטר. מרואיינים: יצחק טריואקס, 67, מנכ"ל משותף; ביני (בנימין) טריואקס, 65, מנכ"ל משותף; גלעד טריואקס, 33, מנהל שיווק ומכירות; דנה טריואקס, 36, עורכת ספרי הילדים והפעוטות

במשפחת טריואקס המילה הכתובה היא מורשת, מקצוע ופרנסה. כבר יותר ממאה שנים שבני המשפחה לדורותיה כותבים, עורכים ומפיצים ספרים, ואם לשפוט לפי פירוש שם המשפחה, אזי מדובר גם בגורל - טריואקס הוא הדונג ששימש עבור הטבעות עמם חתמו המלכים בימי קדם, וגם שמה של עיירת כורכי ספרים על הגבול הפולני-גרמני, שם ככל הנראה עבר אחד מאבות המשפחה במסעותיו. בראיון עם האחים המייסדים להוצאת מטר (ראשי תיבות של משפחת טריואקס), ביני (בנימין) ויצחק, ועם האחים לדור ההמשך, גלעד ודנה, מתברר עד מהרה הסוד לשימור הגחלת - לנשום את העסק מגיל צעיר מצד אחד ולשמור על גבולות מצד שני.

"אבא שלנו, גבריאל, נהג לקיים פגישות עסקיות על המרפסת בבית", נזכר ביני, שמשמש בתפקיד מנכ"ל ההוצאה לצד אחיו הגדול, יצחק. והוא גם לא חסך מהם עדכוני תזרים: "היינו תמיד מעורים, גם בתור ילדים קטנים, במצב העסקים". לימים, כך בדיוק נהג גם עם ילדיו, אף ש"כיום אני חושב על כך שהשיתוף הזה יכול אולי להכניס ילדים לדאגות, כי לא תמיד העסקים טובים, יש עליות ומורדות, ויש תקופות יותר קשות". 

גלעד בן ה-33, סמנכ"ל ההוצאה, אומר: "הרגשתי שייך לעסק כבר מגיל שש-שבע. יש לי הרבה זיכרונות מהנסיעות עם אבא שלי כילד קטן לחנויות שלנו בבסיסי צה"ל - ותמיד הוא היה מדבר איתי על עסקים". גם זיכרונות הילדות של דנה, שעורכת את סדרת ספרי הילדים והפעוטות של מטר מפריז, כרוכים בעסק. "ההוצאה תמיד הייתה עבורנו בית שני", היא אומרת. "כשהיינו קטנים, ביום כיף עם אבא הוא לקח אותנו לעטוף ספרים במחסן, לאכול קבבים בצהריים, ואז מחזיר אותנו למחסן. זו גם הייתה הזדמנות לראות את סבתא לאה ז"ל, שעבדה הרבה מאוד שנים בהנהלת חשבונות בהוצאה".

הכל התחיל בסבא רבא של גלעד ודנה, יצחק טריואקס (1893-1952), שעלה ארצה מפולין בגיל תשע. יצחק היה בצעירותו עיתונאי, שליח בישראל של עיתונים ורשאיים, ולימים גם כתב ספרים על היישוב היהודי בארץ ישראל, ביניהם מפעלו הספרותי הגדול משנת 1938, "ספר מאה שנה: אנשי מופת וחלוצים ראשונים בארץ ישראל במשך מאה שנה ומעלה". עשור לאחר מכן, ב-1948, קיבל את זכויות ההפצה של האנציקלופדיה העברית והחל לשווקה במדינה שזה עתה נוסדה, ושלוש שנים לאחר מכן נסע לארה"ב ולקנדה במטרה לקדם את הפצתה גם בקרב יהדות צפון אמריקה. ביוני 1952, בזמן שירד ממונית במונטריאול, לקה בליבו והלך לעולמו, כשהוא בן 58 בלבד. 

ובכלל, "אצלנו הולכים לעבודה, חוזרים הביתה והולכים לבית קברות", אומר ביני ומתכוון למסירות של בני המשפחה לעסק המשפחתי. עם פטירתו של יצחק, נכנס לנעליו בנו, גבריאל, אף הוא עיתונאי, והביא את בשורת האנציקלופדיה העברית לכל בית בישראל. ב-1965 עבר להפיץ את אנציקלופדיית בריטניקה, ולאחר כעשור מת גם הוא מהתקף לב, בגיל 53 בלבד. לאה, שהייתה רעייתו של גבריאל, עבדה כמעט עד יומה האחרון: "ביום שלישי היא עוד הייתה בהוצאה, וביום שישי כבר נקברה". 

יצחק וביני לקחו על עצמם את המפעל המשפחתי אחרי מות אביהם ושוב אותו מפעל זכה לשדרוג. האחים הרחיבו את מגוון האנציקלופדיות והקימו רשת חנויות מתנות, מוזיקה וספרים בבסיסי צה"ל. ב-1985 ייסדו יחד עם אחיו של אביהם המנוח, משה טריואקס, מראשוני ענף יחסי הציבור בארץ, את הוצאת מטר, שמוכרת בעיקר בזכות קטגוריית ספרי הניהול והשיווק שלה.

שם המשחק, מסכימים כל הארבעה, הוא הכלה. "יש לזה יתרונות וחסרונות", אומר ביני, "גם אם אתה לא בהכרח תמיד מסכים עם האחר, אבל אתה מקבל את זה. בדינמיקה המשפחתית שלנו אנחנו לא רבים, לא זוכר פעם אחת שרבנו, אני מניח שיש לזה גם מחירים מסוימים. אבל אולי דווקא ההרמוניה יוצרת יחסי עבודה טובים והזדמנות לעבודה משותפת שבה לא מבזבזים זמן על מחלוקות וריבים ואחר כך איחויים. גם היום, עם הדור הצעיר שנכנס, יש הרמוניה". ומה לגבי עתיד ההוצאה, בעידן שבו מספידים את הפרינט חדשות לבקרים? "הרצון להמשיך קיים, אבל הענף מאוד בעייתי", אומרת דנה, ואחיה, איש הפיתוח האופטימי, מיד מוסיף: "אנחנו מאמינים בענף הספרים ואני מאמין שאם נאמץ טכנולוגיות חדשות נוכל ב-40 שנה הבאות להישאר מובילים בארץ בענף שלנו".

 
"היו לו שני תנאים: בעסק הזה לא יהיו חזירים ופירות ים, ואסור לפטר אותו. וכך היה"

משפחת גלקופ – קצבים. הבעלים של "הבשרים של זלמן" ומסעדת "זלמניקו" ביפו, וקצבייה נוספת בקניון G. מרואיינים: משה גלקופ, 53; מוטי חי, 61

מעט מאוד ידוע על דב גלקופ, שנולד בפולין בסמוך לראשית המאה ה-20, חוץ מהעובדה שהיה בן לשושלת קצבים. "אנחנו יודעים שסבא שלי וסבתא שלי, לאה לבית מרקוביץ', הכירו בשידוך של שני קצבים בלודז'", מספר הנכד, משה גלקופ, שעדיין מנהל את האטליז המשפחתי ביפו ומנצל את ימי הסגר כדי להתחקות אחר השושלת המשפחתית, שמרביתה נספתה בשואה. "סבא רבא שלי הגיע ללודז' ב-1916 ובתעודת המעבר שלו מצוין המקצוע: קצב", אומר משה. וגם לדב, בנו, הייתה קצבייה מקומית, שנסגרה בזמן השואה. הוא נספה בגטו לודז' ב-1942.

זלמן גלקופ, אבא של משה, נולד בלודז' ב-1930. "כשהולכים לארכיון יד ושם ומקישים את השם 'גלקופ' בלודז' את ישר מקבלת תוצאות: קצב, קצב, סוחר בשר, קצב, פה ושם קופץ איזה סנדלר, קצב. אבא שלי ואחיו תמיד אמרו שהם דור עשירי לקצבים", אומר משה. בזמן השואה, זלמן ואחיו הבכור עבדו במפעל נקניקים של הגרמנים, משם הבריחו מזון עבור משפחתם, וכששוחרר הגטו - ב-18 בינואר 1945 - זלמן מצא את עצמו, יחד עם אימו ושניים מאחיו (מתוך חמישה במקור), בין 800 היהודים האחרונים בלודז'. חמש שנים לאחר מכן עלה ארצה, לאחר שתוכניתו להגר לארה"ב סוכלה על ידי האם. "אח אחד הם הבריחו לאנגליה אחרי השואה, ולו ולאח השני הייתה ויזה לאמריקה", מספר משה. "אבל סבתא שלי לא קיבלה ויזה לארה"ב מטעמי גיל. הם התלבטו קצת מה לעשות, ואז יום אחד היא גילתה שלאבא שלי, שחזר בשאלה בעקבות השואה, יש חברה גויה. אז היא אמרה לו 'היום אנחנו נוסעים לישראל, כי לאמריקה הגויה תבוא גם'".  

לאה ושני בניה נחתו במעברה ליד המגרש האדום בגבול יפו-בת ים והותירו את זיכרונות השואה הרחק ביבשת אחרת, אבל משה זוכר עד היום שלל "דודים". "סבתא שלי יצאה מהשואה עם שלושה ילדים משלה, ועוד שמונה יתומים", אומר משה. המשפחות הפולניות הן קטנות באופן טיפוסי כי כולם נספו, והאנשים שאנחנו קראנו להם 'דוד' ו'דודה' בילדותי היו אותם ילדים של בני משפחה". זלמן סרב בכל תוקף לדבר על זיכרונותיו מהשואה, והתמודד עם הטראומה בעזרת הרבה הומור שחור. "כל מה שאנחנו יודעים על התקופה שלהם בגטו זה מאח שלו", אומר משה. "אבא שלי לא סיפר, היה אומר שזה לא מעניין. עד יומו האחרון היה בונקר".

ב-1959 החיה זלמן את השושלת המשפחתית ופתח את חנות "הבשרים של זלמן", שהפכה למוסד עבור חובבי הבשר והבישול, בחלק הצפוני של שדרות ירושלים ביפו. על אף שחזר בשאלה, העסק שומר על צביון יהודי, ואינו מחזיק בשר חזיר או פירות ים ("היו לו שני תנאים: בעסק הזה לא יהיו חזירים ופירות ים, ואסור לפטר אותו. וכך היה", מספר משה). במאי 2019 הלך לעולמו זלמן. רעייתו, שושנה, הצטרפה אליו לפני כחודשיים ("היא התגעגעה אליו מדי", אומר משה, "להיות נשוי 62 שנה זה לא צחוק").

בזמן השבעה על אביו, משה גילה שמשפחתו, על משלח ידה הוותיק, היכתה שורשים גם בליברפול. "חבר סיפר לי שנסע לראות משחק של ליברפול וראה את שם המשפחה שלנו במוזיאון היהודי בעיר, משהו עם חנות בשר", הוא מספר. נסעתי עם הבן שלי לראות, ומצאתי תמונה של החנות. מדובר בבחור פולני שקיבל ב-1904 צו גיוס לצבא הרוסי, ברח לאנגליה, וב-1912 פתח חנות בשר בליברפול. אנחנו לא יודעים בדיוק מי הוא היה ביחס אלינו, כנראה שגלקופ היה שבט גדול. החנות נסגרה ב-1959 וממה שהבנתי הם עברו לקנדה". 

"אם אחד הבנים שלי יבוא ויגיד שהוא רוצה להמשיך את העסק אני לא אגיד לו לא, אבל אני מעדיף שיהיו שכירים, ואם אפשר - עובדי מדינה", אומר משה, "אבא שלי היה אחד הגברים, וכל החברים שלי עפו עליו, אבל אני יודע שמאוד קשה לעבוד עם אבא

משה נכנס לעסק בגיל צעיר. "בגיל 12-13 כבר החזקתי סכין ביד. אבא שלי חטף התקף לב קשה, ובזמנו זה היה עניין רציני, לא כמו היום שעושים צנתור ומשתחררים מבית חולים צ'יק צ'ק כאילו כלום, הוא היה חצי שנה בבית. בתקופה הזו אמא שלי מילאה את מקומו בחנות, ולא שנכנסתי להציל את המולדת, אבל כן, הפועלים של אבא שלי לימדו אותי לפרק בשר והייתה לי יותר מחויבות".

סביב התקופה שבה משה החל להחזיק סכין ביד, ב-1980, אחותו הגדולה, איתנה, נישאה למוטי חי. שלוש שנים לאחר מכן נכנס גם הוא לעסק המשפחתי, וכיום הוא השותף של משה בעסק, שהתרחב בינתיים לסניף נוסף בקניון G ולמסעדה קטנה בשם "זלמניקו" הסמוכה לחנות היפואית הוותיקה.

לדברי משה, עולם האטליז השתנה מאוד: "המקצוע הזה התהפך לגמרי, 180 מעלות. פעם העופות היו תלויים בחוץ ולא ידעו ליישן בקר, והיום הכל ארוז בוואקום ושוכב בוויטרינות מקוררות. לפני 30 שנה לא יכולת סתם ככה לפתוח אטליז, היית חייב להיות בעל מקצוע, ולדעת לפרק בשר, אבל היום, בעקבות השתלטות התאחדות הווטרינרים על הענף, הפירוק נעשה בבתי המטבחיים והכל מגיע מוכן. מעבר לזה, גם כל סגנון הבישול השתנה, ואם פעם אכלו חלקי פנים, היום לא נוגעים בזה בכלל".

ומה עם דור ההמשך? "אם אחד הבנים שלי יבוא ויגיד שהוא רוצה להמשיך את העסק אני לא אגיד לו לא, אבל אני מעדיף שיהיו שכירים, ואם אפשר - עובדי מדינה", אומר משה, "אבא שלי היה אחד הגברים, וכל החברים שלי עפו עליו, אבל אני יודע שמאוד קשה לעבוד עם אבא. למוטי, למשל, היה יותר קל לעבוד עם אבא שלי, כי מה שאומרים לבן לא אומרים לחתן. אבא יכול היה להעליב אותי בטירוף, היו לי מלא רגעים שרציתי לקום ולעזוב, אבל בסוף האהבה שלי למקצוע, וזה שהוא ידע שאני אוהב את המקצוע, גברו על הכל". 

 
"אמא שלי אמרה לי, 'תעשי כאילו שאני לא רואה, תעשי מה שאת רוצה'"

משפחת צבילינגר – אופנאיות, תופרות ומעצבות. מרואיינות: מירה צבילינגר; ליהי צבילינגר, 36

חוה סופר, הראשונה לשושלת האופנאיות, נולדה ברוסיה ועלתה ארצה ב-1921 עם בעלה משה וארבעת ילדיהם. בתל אביב נולדו להם חמישה ילדים נוספים, ומתפרה. "סבתי הייתה מאוד מוכשרת", פותחת מירה, "ומכיוון שהיה צריך להתפרנס, היא פתחה מתפרה לכותנות גברים בביתה שברחוב המליץ. זה היה מוצר מאוד מבוקש בזמנו. הבריטים היו אז בארץ, והיו רגילים להתלבש קום איל פו". לימים, העבירה את התורה לבתה, שושנה.

שושנה בינשטוק, אמא של מירה וסבתא של ליהי, הרחיבה את המנעד של אימה ותפרה גם שמלות - תחילה לעצמה, ואחר כך גם לכל השאר. אישה אלגנטית ואקסטרווגנטית כהגדרתה של מירה, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ימי תל אביב הקטנה והעליזה, המתפרה שלה כבר הייתה לשם דבר והעסיקה לא מעט עובדות. למרות זאת, מעולם לא הפסיקה לתפור לבתה מירה. "כבר כילדה קטנה, בת שבע או שמונה, מאוד אהבתי אופנה, ומדי יום שישי הייתי צריכה שמלה חדשה", נזכרת מירה בהתרגשות. "אימי ואני היינו מתכננות בימי ראשון איזו שמלה נתפור, היא הייתה תופרת באמצע השבוע וביום שישי הייתה לי שמלה חדשה. את הבדים היינו הולכות לבחור יחד באנגלנדר באלנבי". המורשת האופנתית במשפחת צבילינגר, אגב, לא פסחה גם על בן זוגה של מירה, איש העסקים יוסי צבילינגר, שדודתו הייתה מעצבת האופנה המיתולוגית, לולה בר.

"ב-1992, כשבתי הרביעית, ליהי, כבר לא הייתה תינוקת, החלטתי שאני מוכרחה לעשות את מה שאני אוהבת, שזה להתעסק בעיצוב אופנה", אומרת מירה, "עד אז עבדתי עם בעלי וגידלתי את ילדיי, זה פול טיים ג'וב". בסטודיו קטן ברחוב שרת בתל אביב, שבו עבדה חודשים ארוכים עם תדמיתנית, נולד האטלייה של מירה צבילינגר, שנחשב כיום לדבר הכי קרוב לקוטור שיש לנו בלבנט, עם אופנת ערב בעיצוב אישי ובתפירה עילית. "הרעיון היה לעשות משהו מפה לאוזן ברמה הכי גבוהה, וכך היה", היא מספרת. "לימים נסעתי לפריז ולאיטליה וייבאתי משם בדים מאוד יוקרתיים, הוצאתי את הקולקציה ונשים התחילו להגיע, ומאז עד היום אני עובדת". אימה, שושנה, שנפטרה ב-1993, זכתה לראות את בתה מגשימה את חלומה: "אמא שלי תפרה עד יומה האחרון. עיצבתי דגם של חולצות עם רקמות של אבנים, ואמא שלי הייתה יושבת בבית ורוקמת בשבילי, ובאיזו גאווה ושמחה היא הייתה עושה את זה. זה היה מדהים". 

"הנקודה החשובה בכל הקטע של הדורות, זה שכל דור חדש שמגיע שם לעצמו למטרה לשדרג, לייעל, לשנות ולעשות את זה אחרת מהדורות הקודמים", אומרת ליהי ומיד מוסיפה: "אמא, שלא תחשבי, יש גם עסקים שהדור החדש נכנס וגומר את העסק"

"יום אחד ליהי באה ומכריזה שהיא הולכת ללמוד אופנה", אומרת מירה, "נפל לי העיפרון מהיד. לליהי יש ראש עסקי והייתי בטוחה שהיא תלך בדרכם של אחיה ואחותה ותלמד משפטים או מנהל עסקים, לא חשבתי שהיא תלך בדרך הזו. בדרך הלבוש שלה, בצורת הלבוש שלה, היא מאוד… נו, איך את קוראת לזה, ליהי?".

ליהי מכנה את זה "סטריט קוטור", וכפי שניתן לצפות, מפגש התרבויות הזה, שתחילתו עם הצטרפותה של ליהי לעסק ב-2011, לווה בחבלי לידה מסוימים. "אם היו דגמים שרציתי לעשות ואמא שלי לא התחברה אליהם, היא אמרה לי, 'עזבי, תעשי כאילו שאני לא רואה, תעשי מה שאת רוצה'", מספרת ליהי. "כשאמא שלי הייתה נוסעת לתצוגות בניו יורק אז בכמה ימים האלה שהיא נעדרה מהסטודיו הייתי מרביצה עוד דגם, תמיד יצא משהו משוגע כזה, ובסוף זה היה יוצא שיא המגניב". גם שמלת הכלה של ליהי, שעיצבה לעצמה, הייתה כזו, עם חצאית פליסה משיפון, שבזמנו נראתה למירה לא מספיק בומבסטית, ובסופו של דבר הפכה לאחת הנמכרות ביותר של המותג בשנים שלאחר מכן.

"הנקודה החשובה בכל הקטע של הדורות, זה שאני חושבת שכל דור חדש שמגיע שם לעצמו למטרה לשדרג, לייעל, לשנות ולעשות את זה אחרת מהדורות הקודמים", אומרת ליהי ומיד מוסיפה: "אמא, שלא תחשבי, יש גם עסקים שהדור החדש נכנס וגומר את העסק". 

ליהי, שהביאה עמה שיק מעט אחר לעסק, זיהתה את הפוטנציאל הבינלאומי של הסטודיו וטיפחה אותו כך שכיום, עיצוביהן של הצבילינגריות נמכרים ב-25 חנויות יוקרה ברחבי העולם. בנוסף, במהלך השבועות הקרובים הן ישיקו קו אופנה חדש שכולל פריטי לבוש ל"כל האירועים שסביב החתונה". הפריטים יימכרו באתר אינטרנט חדש ונפרד משל הסטודיו, אבל האקסקלוסיביות תאפיין גם אותם, כמובן: "יהיו שמלות קצרות, מכנסיים, קרופ טופים בצבעים בהירים, פסטליים, ומכל פריט יהיו חמש עד עשר יחידות בלבד", מבטיחה ליהי.

עתידות: "אני רואה פלוס גדול בלעבוד עם הורה", אומרת ליהי, "היא תמיד דואגת לי, אפילו מביאה לי אוכל. אני תמיד אומרת לאמא שלי שכשהיא פורשת - אני פורשת".

 
"כשלאנשים לא היה כסף להזמין אמנות, סבא שלי התפרנס כסופר סת"ם ומעבודת סתתות. ידיים טובות זה ידיים טובות"

משפחת ימיני – צורפים. מרואיינים: בעז ימיני, 64; מרג'י ימיני, 65

בראש שושלת הצורפות הירושלמית של משפחת ימיני עומד יחיא. הוא נולד בצנעא, תימן ב-1897, ועלה לארץ כפעוט, בסמוך לראשיתה של המאה ה-20. בבגרותו, הצטרף למחזור הראשון של מחלקת הכסף בבצלאל ונחשב למוכשר מבין צורפי הסדנה ולחביבו של ראש המחלקה דאז, שמואל פרסוב. לאחר פרישתו מהלימודים, הקים בית מלאכה עצמאי לצורפות לא רחוק מבית הספר, שבימי השיא שלו העסיק עשרות עובדים וייצר אלפי פותחני מכתבים, קעריות לסוכר וסיכות ראש. התשוקה לצורפות אחזה ביחיא למעלה מ-60 שנה, והוא עבד במקצוע עד החודשים האחרונים לחייו. הוא הלך לעולמו בשנת 1983, כשהוא בן 86. "ב-1931 סבא שלי שלח עבודת כסף אמנותית לתחרות בינלאומית בפריז. הוא זכה במדליית כסף. זה היה כבוד עצום", מספר בעז ועיניו נוצצות. 

יעקב ימיני, אביו של בעז, ייצר עבודות אומנות שהוענקו כמתנות למלך ג'ורג' השישי ולמלכה אליזבת. "מששת ילדיו של יחיא, אחיו של אבי ואבי המשיכו את הדרך של אביהם. אבי עבד עם אביו במשך 30 שנה. גם אני הגעתי לשם כילד ולמדתי את טכניקות העבודה. בתיכון, כבר הגעתי לתת יד מדי קיץ. כשהנשיא לשעבר, חיים הרצוג, נסע לביקור ממלכתי באנגליה, הזמינו מאבי עבודה שתינתן כמתנה למלכה אליזבת. הוא ואני הכנו יחד קערת פירות מכסף. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת, שכן סבי ואבי הכינו בשנת 1937 נרתיק מכסף שאליו צורפה אגרת ברכה ותיק כסף, לרגל הכתרתו של סבה של המלכה אליזבת, ג'ורג' השישי, למלך אנגליה". יעקב הלך לעולמו בשנת 2010, כשהוא בן 81.

בעז ימיני מגיע מדי בוקר עם אשתו מרג'י לבית המלאכה באזור התעשייה תלפיות שבירושלים. גם היא צורפת והם עובדים ביחד על ההזמנות. בסטודיו הם יוצרים יחד תכשיטים, כלי נוי וחפצי יודאיקה, דוגמת פמוטים לנרות, מזוזות, חנוכיות, רימונים לספרי תורה ועוד. "כשסיימתי צבא, המשכתי ללימודים גם כן בבצלאל. שם גם הכרתי את מרג'י". 

גם לבעז ומרג'י יצא להכין מתנה מלכותית. "כשנשיא המדינה רובי ריבלין ורעייתו נחמה עליה השלום נסעו לספרד לפני שלוש שנים, הם חיפשו מתנה לאשתו של המלך פיליפה השישי. אנשי בית הנשיא הגיעו גם לבית המלאכה שלי. נחמה רצתה לתת לה את אותו בקבוק הבושם שאבי הכין בזמנו לחמותה, המלכה סופיה. אמרתי לנחמה 'תקשיבי, שלא נסתבך פה. אנחנו לא יודעים מה היחסים בין החמות לכלה, אולי היא לא תשמח לשחזור של אותה מתנה בדיוק'. בפרט שהמלכה סופיה נאלצה לפנות את כס המלוכה עבור בנה ורעייתו לאחר שבעלה, חואן קרלוס, פרש על רקע שורת שחיתויות. בסוף, מרג'י ואני הכנו גביע ועליו רקענו את מרים הנביאה עם התוף בחציית ים סוף". 

האם מישהו מהנכדים ימשיך את דרכו? "כל הנכדים שלי היו פה בסטודיו ועזרו לי להכין עבודות. אני נותן להם להחזיק בכלי המלאכה, בפטיש, ולקחת חלק ביצירה של אותה העבודה עליה אני עמל", מספר בעז. "בדרך כלל, זה הכנת הגביע. אבל הנכד הכי גדול בן התשע, כבר עשה איתי עבודת אמנות של חנוכייה. אם אני צריך להמר, יכול להיות שהוא יהפוך לצורף הבא של המשפחה. אבל הנכדים שלי כבר שייכים לדור שיקפוץ מעבודה לעבודה, מתחום מקצועי אחד לאחר. אני לא חושב שהנכדים שלי יחזיקו באותו מקום עבודה 40 שנה".

בעז מקווה שיחיא היה מחייך בשביעות רצון למראה בית המלאכה בתלפיות. "בכל זאת, מ-12 הנכדים שלו, רק אני המשכתי את דרכו. אני מתגעגע אליו. אנחנו כבר לא היינו דתיים כמוהו, אבל הוא היה לוקח אותי לבית הכנסת איתו. הוא דמות להערצה. הוא עבד במהלך כל הטלטלות הגדולות שעברו על בני דורו. במלחמת העולם השנייה, במלחמת השחרור, בפרעות 1929 ו-1936. כשלאנשים לא היה כסף להזמין אמנות, הוא התפרנס כסופר סת"ם וכתב ספרי תורה וגם מעבודת סתתות. ידיים טובות זה ידיים טובות".

 
"לאט לאט הם התפתחו. נוספה עוד פרה, ופתאום היה להם סוס רק משלהם, ואז גם טרקטור"

משפחת נוי - רפת במושב אביגדור ומחלבת הבוטיק "נויה'לה". מרואיינים: אורית לייבוביץ' נוי, 63; אריק נוי, 65; שרון גיניגר נוי, 39; נעם גיניגר נוי, 40

אורית לייבוביץ' נוי ובתה, שרון גיניגר נוי, הן דור שלישי ורביעי בהתאמה לרפתנים. הרפת הוותיקה שלהן במושב אביגדור מונה כ-150 פרות חולבות ("כן, לרפת פרטית זה נחשב יחסית הרבה, למרות שהיום זה כבר נהפך לסטנדרט כי בארץ, כדי להתפרנס מחקלאות, אין לך ברירה אלא להיות גדול", מודה שרון), שמעסיקות ומפרנסות גם את אביה של שרון, אריק, וגם את בן זוגה נעם ושלוש בנותיהן. בשנים האחרונות חלק מהחלב שלהן משמש עבור הגבינות שמכינה שרון במחלבה שלה תחת מותג הבוטיק "נויה'לה". 

סבו וסבתו של אריק, חנה ואשר קלורפלד, עלו ארצה ממזרח אירופה ב-1912 במסגרת העלייה השנייה. בתחילת שנות ה-30 השתקעו במושב נטעים, שהיו ממייסדיו, קיבלו "משק קטן עם פרה, שתי תרנגולות, ופרדס עם קצת ירקות", כדבריה של אורית, פיתחו אותו, וגם ילדו ארבעה ילדים. אחת מהן הייתה אמו של אריק, שושנה, שנולדה ב-1927. בבגרותה הכירה את אביו של אריק, זלמן (נוביק) נוי, שעלה לארץ מריגה כנער ועבד בעבודות מזדמנות עד לגיוסו לצבא הבריטי ב-1939. זלמן ושושנה נישאו וב-1950 הקימו את ביתם במושב אביגדור, שהיו ממייסדיו. לבית הוצמד משק קטן עם שתי פרות, פרידה משותפת להם ולשכנים ומעט גידולים חקלאיים. "לאט לאט הם התפתחו", מספרת אורית, "נוספה עוד פרה, ופתאום היה להם סוס רק משלהם, ואז גם טרקטור". ואז נולד אריק.

סבה וסבתה של אורית, אברהם ושרה זוסמן, עלו ארצה מליטא והתיישבו ביפו. אברהם עבד בבניין והעתיד נראה מבטיח, אך זמן קצר לאחר מכן נאלצו לעזוב את העיר במסגרת גירוש תל אביב על ידי העות'מאנים ב-1917. בסופו של דבר היו ממקימי מושב בלפוריה הממוקם כשלושה קילומטרים צפונית לעפולה. "ושוב אותו סיפור של חצי פרה, חצי סוס, שורה של תירס ועוני ודלות גדולים", מחייכת אורית, "אבל היה בסדר, ואז קרה דבר עצוב", אברהם, שהיה כבר אב לשישה ילדים וציפה לילד שביעי, יצא לחלק חלב בעין חרוד, נבעט על ידי סוסו ומת. ילדיהם גדלו והתפזרו ברחבי הארץ, ואימה של אורית, אביבה, עברה לתל אביב. "ויום אחד עבר ברחובות כרוז והודיע שביום שישי תהיה הסעה למושב מנחמיה בצפון כי יש שם בחורים רווקים".

אביה של אורית, קלמן לייבוביץ', דווקא חלם להיות אסטרונום, ועלה ארצה מרומניה ב-1935 עם אספירציות אקדמיות. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד; כעבור שנה אזל כספו, והוא עבד בעבודות מזדמנות עד שהתגייס אף הוא לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירת בחיל התובלה כנהג ביחידה שזכתה לשם יע"ל - יחידה עברית לתובלה. עם שוך הקרבות, שב ארצה והתיישב במושב מנחמיה. שם, ב-1947, פגש את אביבה. אביבה וקלמן, יחד עם גרעין של כ-50 מחבריו של קלמן ליחידת יע"ל, היו ממקימי כפר יעל באזור קסטינה ב-1949. כשנה לאחר היווסדו, שונה שם המושב לאביגדור, כמחווה לעסקן אנגלי-ציוני שתרם את בית העם של המושב.

הילדים של אביבה וקלמן גדלו בין הפרות, עם סדר יום קבוע. "בכל יום אחרי ארוחת הצהריים היה לי תפקיד ללכת ולמלא מים בשוקתות", משחזרת אורית. "כשהמחוג הגדול היה על 12 והקטן על 3 הייתי מעירה את אבא שלי והוא היה קם ויוצא לשדה להעביר קווים לקצור תירס, ואז נכנס לרפת לארגן את הפרות לחליבה. מגיל תשע כבר נהגתי בטרקטור". כמו משקים אחרים רבים באביגדור, גם המשק של משפחת לייבוביץ' נסגר בשנות ה-90, כשלא נמצא לו דור המשך. כיום פועלות באביגדור 12 רפתות בלבד.

אורית ואריק, שגדלו באותו רחוב במושב, התחברו כשלמדו יחד בבית ספר בבאר טוביה. עם שחרורה מהצבא נישאו ועברו לגור במשק של הוריו, שם הנהיג אריק – שדווקא כן נותר נאמן לחקלאות - מהפך. "לאנשים צעירים יש מחשבות אחרות", היא אומרת, "הוא לא היה מוכן לשמוע על הרפת הישנה, הוא רצה טרקטור חדש ומה לא". היום, שרון גיניגר נוי, אחת משלוש בנותיהם של אורית ואריק, ממשיכה את דרכם יחד עם בן זוגה, נעם, ושלושת בנותיהם עמית, ירדן ואופק. נעם, יליד קיבוץ מסילות, נכנס בטבעיות לתפקיד הרפתן ("יש לו את זה", אומרת אורית, "הוא לא כמו עירוני שבא לי מהקומות"). ויש גם סולידריות בין השורדים: באביגדור, מתברר, פועלת אגודה שיתופית שמגדלת את המזון לפרות בכל המשקים במושב.

מבחינת שרון, ההפרדה בין העבודה לבין החיים האישיים כמעט ואינה קיימת. "זו לא ממש עבודה, אלה החיים שלנו", היא אומרת. אורית, לעומתה, דווקא מאמינה בגבולות ברורים: "אנחנו לא במצב הזה שב-16:00 כולם אצלי שותים קפה", היא אומרת. "אני כן רוצה גם את החיים שלי".