רק ב-1958 הוקם הסופרמרקט הראשון בישראל – ברחוב בן-יהודה בתל אביב. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, פירוש צירוף המילים "ללכת לקניות" לא היה לפשוט על קניון או על מרכול. מוצרי חלב, לחם, ביצים ועוד קנו במכולת, שאליה הגיעו כמובן ברגל. ירקות ופירות קנו אצל הירקן, בשר ועופות אצל הקצב, שהיה בכלל ברחוב אחר, ודגים אצל מוכר הדגים. לחו"ל נסעו רק העשירים, אבל דירות היו אז בהחלט בהישג יד, גם אבטלה כמעט לא הייתה בעשורים הראשונים של המדינה.
לקראת יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל חקרנו את עלויות המחיה ההיסטוריות בישראל. התמקדנו במחירים של כמה מוצרים פופולריים בכל העשורים שבהם המדינה קיימת, ונדהמנו לגלות כמה קשה לאתר מחירים אלה. לחברות המזון אין נתוני מחירים היסטוריים, גם לא למועצת הלול או מועצת הירקות, גם לא במשרד הכלכלה. בחברת אל על אין נתונים היסטוריים. בגוגל אין סיכוי למצוא. רק חברת החשמל טרחה לשמר את ההיסטוריה.
לעזרנו נחלצה אגודת ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, ושם הפנו אותנו לאוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית. הנתונים שהשגנו (ומוצגים כאן כנראה לראשונה) מתבססים ברובם הגדול על הפרסומים בעיתונות בעשורים השונים, לפי סוג המוצר שחיפשנו.
אבל איך מבהירים את משמעות המחיר, ויותר חשוב, את משמעות ההתייקרות שלו? לצורך העניין חישבנו עבור כל מוצר מדד השוואתי לאורך שנים, לרוב לפי המשכורות הממוצעות באותה שנה. ב-1953, למשל, המשכורת הממוצעת עמדה על 200 לירות בחודש. ב-1983 היא הגיעה למספר המרשים של 23 אלף שקל ישן (זה הרבה פחות במונחים של קנייה) וכיום השכר הממוצע עומד על 11,800 שקל. בחלק מהמוצרים בחרנו במדדים אחרים, כמו עלות הפעלת נורה במשך שעה בתחום החשמל, או מספר המשכורות הדרושות לרכישת דירה בנדל"ן.
ההרגלים הצרכניים בישראל השתנו עם השנים. מחיר הביצים היה נמוך מאוד בשנות ה-50, אבל לא היו מספיק ביצים עבור כל הקונים. קונים נהגו לקנות יותר מוצרי יסוד ופחות אוכל מוכן. רמת ההוצאות מסביב השתנתה ביחד עם שינוי המצב במדינה, ועוד. כך שהבדיקה שלנו לא מתיימרת לתת תמונה מוחלטת של השינויים הכלכליים במדינה, אלא רק לפתוח צוהר אל העבר, ואולי ללמוד כמה דברים.
לחם: כשלחם לבן היה מותרות
מי שמספיק ותיק בוודאי זוכר את ריח הלחם הטרי בחנות המכולת (בשנות ה-60 וה-70), ואת המריבה בבית על ה"נשיקה" – כל אחד מקצות הלחם. גם היה אפשר לקנות רק חצי לחם. תנאים סניטריים היו חשובים פחות כשהחנווני היה חותך את הלחם בידיים גלויות. רק בשנות ה-80 של המאה הקודמת היה אפשר כבר לפרוס את הלחם במכונות פריסה במרכולים, ובשנות ה-90 החלו המאפיות למכור לחם פרוס וארוז, כמו שאנחנו מכירים אותו היום.
בכל הגופים שהיו קשורים ללחם אין נתונים על מחירים. כדי למצוא את הנתונים נעזרנו בעיתונים היסטוריים ובמחקר המקיף על הלחם בישראל בשנים 1948–1977 של דניאל שיפמן ואלי גולדשטיין, שפורסם ממש בימים אלה בכתב העת European Journal of Political Economy.
שיפמן וגולדשטיין מתארים כיצד בשנות ה-50 נשלט שוק הלחם בידי מאפיות פרטיות, שהחזיקו בנתח שוק של 85%–82%. שאר המאפיות היו בבעלות ההסתדרות.
המוצרים העיקריים היו לחמים סטנדרטיים ולבנים, שהיוו 66% מהכנסות התעשייה ב-1955. שני הזנים היו מפוקחים על מחירים ומסובסדים, באמצעות סובסידיות על חיטה וקמח וסובסידיות למאפייה. לחם מעולם לא קיבל קיצוב, אפילו במשטר הצנע.
הממשלה התייחסה ללחם לבן כאל מוצר מותרות ואילצה את צרכני הלחם הלבן לממן את הלחם הסטנדרטי (סבסוד צולב): היא קבעה את המחיר היחסי של הלחם הלבן כגבוה פי 1.2 ממחיר הלחם האחיד.
אגב, בינואר 1977 נותרו רק 90 מאפיות, לעומת 443 בדצמבר 1953.
עוף: מעדיפים אותו טרי, והרבה ממנו
בתחילת שנות ה-50 התרחשה מהפכה – תנובה החלה לשווק עופות מנוקים, ארוזים ומוכנים לבישול. ובכל זאת, ישראלים רבים עדיין העדיפו לקנות את העוף הטרי שלהם אצל קצבים פרטיים. לא פעם היה העוף נשחט ממש סמוך למכירתו, כשאשתו של הקצב הייתה מורטת את נוצות התרנגולת, והעוף היה נמכר בשלמותו – כולל איברים פנימיים כמו כבד, לב, טחול וגם כפות הרגליים, שציפורניהן נחתכו בידי הקצב.
רק בשנות ה-70 החלו למכור עוף נקי מאיברים פנימיים, והיה אפשר לקנות כבדים, או חזה עוף לשניצלים בנפרד. בעשורים האחרונים החלו להימכר גם חלקי עוף בנפרד. כפות הרגליים הלכו ונעלמו במשך השנים מהקצביות. היום יהיה נדיר למצוא אותן. באותן שנים שוב שינתה תנובה את השוק, כשהחלה למכור עוף קפוא.
תמיד היינו צרכני עוף גדולים ושיאני צריכה לעומת מדינות אירופה. ב-2022 הגיעה צריכת העוף בישראל ל-64.4 ק"ג לנפש, למרות הגידול המתמיד במספר הטבעונים והצמחונים במדינה. ב-2017 – 57.7 ק"ג לנפש; ב-2006 – 36 ק"ג לנפש. בשנות ה-50 של המאה שעברה אכל הישראלי כ-15 ק"ג עוף בממוצע בשנה.
ביצים: כשבחנות נמכרו רק ביצים בודדות
בשנות ה-50 ביצה לא הייתה יקרה במיוחד, אבל נמכרה בהקצבה, כחלק ממדיניות הצנע של הממשלה, שנועדה לסייע בקליטת עלייה. מה היה? אבקת ביצים.
החל מ-1963, אז נחקק חוק המועצה לענף הלול, ענף הלולים מנוהל בצורת הענקת סבסוד ומכסות ייצור ללולנים. מחיר הביצים נמצא בפיקוח.
עד 1962 לא נמכרו ביצים בתבניות קרטון. הביצים נמכרו בנפרד, יחידות. תנובה החלה לייצר תבניות קרטון בעצמה בבית החרושת "מאי", שהקימה ב-1961 בנתניה, אבל מהר מאוד החלה לייבא את התבניות, שהביקוש להן גבר. בתחילה מכרו תבניות של 10 ביצים, ולאחר מכן של 12 ו-30 ביצים. כיום ניתן למצוא גם תבניות של 6 ביצים, וסוגי ביצים משובחות יותר כמו ביצי "חופש", ביצים עם תוספת אומגה 3, אורגניות וכד' – אלו ביצים יקרות יותר שנוספו למדף הביצים בשני העשורים האחרונים ומהוות רק 13% ממכירות הביצים לצרכן הישראלי.
צריכת הביצים בישראל הייתה גדולה יחסית לעולם, מאז ומתמיד. בשנות ה-50 במאה שעברה הסתכם היקף צריכת הביצים לנפש בכ-250–300 בשנה, וב-2022 בכ-290 בשנה. היקף הצריכה הגדול של המוצרים החקלאיים גם בעבר הרחוק מוסבר בכך שהמשק הישראלי נשען על חקלאות גדולה ומפותחת מקומית.
טיסה לחו"ל: לשלם הון בשביל לטוס 30 שעות לניו יורק
כדי להבין את השינויים במחירי הטיסות, בדקנו את ה-טיסה הישראלית מכולן: הלוך ושוב לניו יורק. בדקנו טיסות של אל על בעונות הביקוש, והשווינו לשערי הדולר של אותה השנה שבה בוצעה הבדיקה.
עם זאת, לא פשוט היה למצוא את המחירים. אין עדות חותכת למחיר בשנות ה-50, אולם ההערכה של אנשי המקצוע היא שכרטיס לניו יורק היה עולה כ-3–4 משכורות ממוצעות (כ-800 לירות, כאשר המשכורת הממוצעת הייתה 200 לירות בחודש). הלירה, מעניין לציין, הייתה חזקה יחסית. הטיסה לכל כיוון ארכה יותר מ-30 שעות במטוס עם מנוע בוכנה וכללה שלוש עצירות בדרך.
משנות ה-60 ואילך המחירים כבר ברורים יותר, וגבוהים אפילו יותר. גם המטוסים גדלים. מבואינג 707 אל בואינג 747. בתחילת שנות ה-80 התחילו התחרות הגדֵלה וטיסות השכר המתרבות להשפיע גם הן על המחירים, וכך אפשר היה למצוא כרטיס לניו יורק ב-750 דולר.
העשור החולף אופיין בכניסת חברות לואו קוסט (חסך) והמחירים בהן נמוכים משמעותית. אל על ממשיכה לגבות מחירים גבוהים, אבל גם מצוידת במטוסים הכי חדישים. היא עדיין מזוהה כחברה הלאומית, אף שהיא כבר פרטית זמן רב. הנוסעים מישראל עדיין בטוחים שמדובר בחברה הבטוחה ביותר, למרות הסדרי הביטחון הדומים ברוב החברות. ככה שומרים על מותג ישראלי.
מחיר דירה: 75 משכורות בשנות ה-50, 271 משכורות ב-2023
כדי לבדוק את השינויים בשוק הדיור, אולי המקדם העיקרי של יוקר המחיה, השווינו את מחיר דירת שני חדרים במרכז ת"א במשך העשורים השונים. את המחירים והניתוח שלהם ביצע עבורנו שמאי המקרקעין ונשיא לשכת שמאי המקרקעין אוהד דנוס, שמספר שאומנם הבנייה בעשורים הראשונים של המדינה הייתה לא ממש איכותית, גם לא ממש בטיחותית, אבל מי שקנה אז דירת שני חדרים בתל אביב נהנה מעלייה בשיעור של מאות אחוזים במחירה עד היום.
דירות שני חדרים היו גדולות יחסית – 60–70 מ"ר, כולל מרפסת מקורה, שרבים סגרו עם תריסים, ואז הפכה הדירה להמשך של הסלון. היום שטח דירת שני חדרים הוא כ-50 מ"ר, ואם יש מרפסת, היא ממש קטנטנה. מאפיין בנייה נוסף של הדירות: ה"הול", שהיה חדר כניסה גדול למדי שהוביל לסלון. ארונות המטבח היו עשויים מעץ פשוט, משטח העבודה משיש פשוט. הכניסה לבניין הייתה פתוחה – לא הייתה דלת כניסה ולא היה לובי, גם לא מעליות.
רוב העלייה במחירים שבין 2003 ל-2013, העשור עם הזינוק הגדול ביותר במחיר (116%), בעצם הגיעה בשנים 2008–2013. בין השנים 1998 ל-2008, הייתה ירידת מחירים בשוק הדירות, בעיקר בגלל עודף היצע עקב הבנייה המואצת לאחר העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר: "בנו 80 אלף יחידות דיור – פי שניים ממה שצריך", מסביר דנוס ומוסיף כי הממשלה, בהמרצת שר הבינוי והשיכון אז אריאל שרון, באמת עשתה מה שרצתה, בלי הרבה תשומת לב לייעוץ המשפטי.
במשך תקופה ארוכה, בין שנות ה-80 רוויות האינפלציה לשנת 2007, מחירי הדירות ננקבו בדולרים. "גם את השומות היינו מעריכים בדולרים", נזכר דנוס. בשנת 2007 היה שער הדולר נמוך במיוחד בישראל, ואז חזרו לשקלים חדשים. אז גם החל הזינוק במחירים.
מחיר החשמל: מ"יותר חשמל – פחות עמל" ועד "לי אכפת מכל ואט"
לאחר שחברת החשמל נרכשה בידי הממשלה ב-1953, נבנתה תחנת אשכול באשדוד והורחבו התחנות בתל אביב ובחיפה. כושר הייצור הגדול בשנות ה-60 הביא את חברת החשמל לעודד צריכת חשמל ביתי. "יותר חשמל – פחות עמל" הייתה הסיסמה שהובילה את קמפיין העידוד לצריכת חשמל שהשיקה חברת החשמל בשנת 1960. סיסמה זו, שהפכה במשך השנים למטבע לשון שגורה, הושקה לאחר שכושר הייצור של חברת החשמל אפשר להגדיל את השימוש בחשמל במרחב הביתי.
בהתאם לכך, תכליתה של הסיסמה היה לעודד צריכה מוגברת של חשמל באמצעות ערוצים שונים, כמו החדרת השימוש במוצרי חשמל ביתיים שבאותן שנים לא היו נפוצים ועל פי הקמפיין הם הוצגו כמוצרים "שאינם בגדר חלום" ושהשימוש בהם "נוח, חסכוני ובריא".
הפרסומים השונים שהפיקה חברת החשמל במהלך השנים מצביעים על השינויים שחלו במגמות הייצור והצריכה של החשמל בארץ ישראל ומשקפים במידה כזו או אחרת את המצב הכלכלי של המשק בתקופות שונות. דוגמאות בולטות לכך הן הפרסומים "תוציא את השטקר! המים רותחים" ו"לי אכפת מכל ואט", שקראו לחיסכון בצריכת החשמל אגב שיקוף של המציאות הכלכלית הקשה והמיתון העמוק שבהם הייתה נתונה ישראל בשנים 1966–1967.
כרטיס קולנוע: הבילוי הכי פופולרי שומר על רמת המחירים
לא היה בילוי פופולרי יותר מהקולנוע בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. ובכל זאת, מחיר הבילוי מעולם לא היה נמוך מאוד. עד 1980 שילמו הצופים "היטל עינוגים" בשיעור של 15% על הביקור בקולנוע. אולם ביטולו לא הוביל בהכרח להוזלה במחירי הכרטיסים.
בניגוד לסטנדרט האחיד כמעט של המחירים כיום (44 שקל בקופה, 48 בהזמנה דרך אתר האינטרנט), בעבר עוד היו הבדלים במחירים. בשנת 1983 הייתם משלמים 50 שקל עבור כרטיס לסרט בתל אביב, אבל רק 40 שקל על אותו סרט בפריפריה. בתחילת שנות ה-90 עוד נהוג היה לגבות מעט יותר על סרט ישראלי.
שידורי הטלוויזיה כרסמו בכוחם של בתי הקולנוע, אבל הבעיה הגדולה באמת החלה עם פתיחתן של ספריות הווידאו. כשהגיעו הכבלים, הענף כבר נכנס לבעיה של ממש. בתי הקולנוע הקטנים יותר נסגרו, ובמקומם הופיעו הקומפלקסים הגדולים שאנחנו מכירים כיום.
מהצנע עד ההייטק: קיצור תולדות הכלכלה הישראלית
קראתם על מחירי העוף בשנות ה-50 וה-60 והתגעגעתם לתקופות שוויוניות יותר? אל תגזימו. "ישראל מעולם לא הייתה סוציאליסטית", טוען פרופ' יוסי זעירא, פרופסור (אמריטוס) לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחבר הספר "כלכלת ישראל".
"גם בשנות ה-50 של המאה שעברה, שהיו השנים בהן הממשלה התערבה הכי הרבה בכלכלה, המגזר הפרטי ייצר כ-65% מהתוצר. היו שתי תקופות שבהן הממשלה הייתה יותר מעורבת בשנות ה-50 ואחרי 1967, ובשני המקרים זה היה קשור לצרכים לאומיים ולא לאידאולוגיה".
ומה לגבי סבסוד שירותים כמו חינוך, רפואה, סבסוד החקלאים?
"חינוך ציבורי? – זו מדיניות רווחה בסיסית. רפואה ציבורית? עד 1995 זה היה בכלל תחת קופות החולים. נכון שפיתוח החקלאות במדינה היה גם הוא תחת השקפה סוציאליסטית, אבל הכל היה משיקולים לאומיים – ציונות. הפרדסים, אגב, היו פרטיים. גם היום הממשלה, שדוגלת בקפיטליזם, מסבסדת את החקלאים ומפקחת על המחירים לצרכן. זה לא מדד לסוציאליזם".
בעזרת פרופ' זעירא ניסינו להציג את המחירים בהקשר רחב יותר ולמפות את ההיסטוריה הכלכלית של המדינה. שני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, כלומר שנות ה-50 וה-60, שאופיינו בעיקר בקליטת עלייה שהכפילה את אוכלוסייתה, אופיינו בצמיחה מהירה, בקצב של 5% לשנה. "זה נמשך עד שנת 1972. מ-1973 הצמיחה הפכה איטית יותר, אך עדיין טובה ודומה לזו של המדינות המפותחות – קצב של כ-1.7% תוצר לנפש בשנה, שמאפיין אותנו עד לימים אלה. חלק מרכזי בצמיחה הוא התרחבות ההשכלה, שתורמת לכ-40% מהצמיחה, כולל היום".
את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל אפשר לתאר כמעבר ממיתון למיתון. "בשני העשורים הראשונים לא היו הרבה מיתונים קשים במשק, כי הצמיחה יצרה ביקוש גבוה", ממשיך פרופ' זעירא, "למעט בשנת 1952, כשתקופת הצנע יצרה מיתון. עד הקמת המדינה העולים הגיעו עם כסף ומימנו את הגירעון במאזן התשלומים. לאחר הקמת המדינה היו העולים ברובם פליטי שואה חסרי כל, או יהודים מארצות ערב שנאסר עליהם לקחת עמם כסף. מצד שני, הממשלה לא יכלה לממן יותר את הצמיחה המהירה. זה מה שהביא לתקופת הצנע. הממשלה רצתה שיקנו פחות, שזה בעצם חיסכון כפוי, כדי להפנות יותר כסף להשקעות. ב-1952 החלה מדיניות הצנע להתמוטט, בעיקר בגלל השוק השחור, והממשלה קיצצה השקעות שלא יכלה לממן – מה שהביא למיתון קשה".
המדינה ניצלה בזכות מקור מימון חיצוני: הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה שנחתם ב-1952. "כשהכסף החל להגיע ב-1953, ויצר תנופה מחודשת של צמיחה. הממשלה קיבלה 2 מיליארד דולר שנועדו בעיקרון לקליטת פליטי השואה. אז החלה הממשלה לסבסד את המגזר העסקי, את המפעלים. בנוסף – חלק גדול מהכסף הושקע בבנייה מסיבית לטובת העברת תושבי המעברות לשיכונים", אומר פרופ' זעירא.
הפרופסור מציין כי חלק מהכסף שימש גם להלאמת חברת החשמל, כשהמדינה רכשה ב-1954 95% מחברת החשמל שהייתה פרטית עד אז, משום שלא יכלה להתרחב ולספק חשמל לצורכי כל המדינה. זה מראה ששיקולי ההלאמה היו צרכים לאומיים ולא סוציאליזם, לדבריו.
מיתון כבד וצמיחה לאחר מלחמת ששת הימים
"השנים 1962–1966 אופיינו בליברליזציה חזקה של המשק אך גם במיתון קשה שהחל ב-1966, לאחר שקרן המטבע הבין-לאומית לחצה על ישראל שתקטין את הוצאות הממשלה ותצמצם את הגירעון בתקציבה". מספר פרופ' זעירא. "הממשלה הקטינה את ההשקעות שלה ויצרה מיתון כבד עד מלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967. המלחמה הוציאה את המשק מהמיתון. כיבוש השטחים הוסיף הוצאות ביטחון, וכך גם האמברגו הקטלני מצד צרפת. אם נמחיש את זה במספרים – תקציב הביטחון עד 1967 היה 8% מהתוצר, מ-1969 הוא גדל לכ-22% מהתוצר, ואחרי 1973 הוא הוא גדל ל-30% מהתוצר".
איך יצאנו מזה אז?
"עברנו לייצור ביטחוני עצמי באמצעות פיתוח התעשיות הביטחוניות. חלק מהוצאות הביטחון מומן מהציבור באמצעות העלאת מסים די משמעותית, וחלק בהגדלת החוב דרך איגרות חוב ומִלווים שהמדינה מכרה לאזרחים, וחלק על ידי הדפסת כסף. בשנים 1970–1973 נהנתה המדינה גם מגידול משמעותי של המימון האמריקני להוצאות הביטחון".
אולם כל המהלכים האלה הגדילו את הוצאות הממשלה, והובילו אותה כמעט לפשיטת רגל, לדברי פרופ' זעירא. כך החלה האינפלציה המהירה במחצית השנייה של שנות ה-70. היא זינקה פעמיים: ב-1979 בגלל מדיניות הליברליזציה של שר האוצר של הליכוד שמחה ארליך – וב-1983 בגלל הסדר הבנקים וההתחייבות לקנות מהציבור את מניות הבנקים שבידיו. האינפלציה הזו, כזכור, זינקה לשיא דמיוני של 450% בשנת 1984.
מה שהביא לשיפור המצב הכלכלי היה הסכם השלום עם מצרים, שהחל להניב פירות כבר ב-1980. הוצאות הביטחון ירדו בצורה תלולה וגם הסבסוד למגזר העסקי ירד בהתאם לכך. "למלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, הייתה השפעה מאוד קטנה על התקציב, ואי אפשר להשוות אותה למלחמת יום הכיפורים, שבה איבדה המדינה כ-1,000 טנקים וכ-200 מטוסי קרב". נוסף על כך, תוכנית הייצוב הכלכלי של ממשלת האחדות ב-1985 הצליחה לבלום את ההידרדרות, יחד עם מענק של 3 מיליארד דולר מארה"ב.
ההייטק נולד מקיצוצים
מעבר של מהנדסים ואנשי הייטק לשוק הפרטי לאחר צמצום פעילות התעשיות הביטחוניות הוביל להקמת תעשיית ההייטק הישראלית. המהלך הזה מניב פירות עד היום, אבל במקביל החל עימות ביטחוני מתמשך מול הפלסטינים. האינתיפאדה הראשונה הובילה למיתון שנמשך עד 1989.
המשק בישראל התמודד בתחילת שנות ה-90 בעיקר עם גלי העלייה מחבר העמים. "בתוך שנתיים הגיעו ארצה יותר מ-370 אלף עולים. זה גרם ליציאה מהמיתון שהחל ב-1989. עם זאת, בנושא הצמיחה, עולי חבר העמים הקטינו את פריון העבודה בישראל להרבה שנים", אומר פרופ' זעירא.
"העלייה מברית המועצות לשעבר הביאה לירידת הפריון בישראל ב-5%–6%, ולהקטנת התוצר, בעיקר משום שהעולים עבדו בעבודות שלא במקצועם ובשכר נמוך יחסית. על כך אפשר להוסיף את רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. כל זה הביא למיתון בשנים 1997–1999".
האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, גררה מיתון שנמשך עד שנת 2004. מיתון נוסף היה ב-2009, במקביל למשבר הכלכלי העולמי שפרץ בעקבות משבר הסאבפריים בארה"ב.
מיתון נוסף חווינו כאן לא מזמן, בעת משבר הקורונה, בין תחילת 2020 עד סוף 2021. "העשור השני של שנות האלפיים התאפיין ביציבות כלכלית, בעיקר בזכות ההייטק. מצד אחד אין בתקופת ההייטק עלייה בשיעור הצמיחה של התוצר לנפש או לעובד, מצד שני ייתכן שללא ההייטק הייתה הצמיחה איטית יותר", מסכם פרופ' זעירא.