עמוס שפירא בא לכאן כדי לחיות את החיים בקול רם. לא ברור איך נקלע להיות מנכ"ל חברת ענק. אם לשפוט לפי האנרגיות, בגנים שלו הוא סולן הרכב רוק. הבן שלו, אגב, חסך את העיקוף, הלך ישר לרוק.
הוא לא יפספס אף הזדמנות לתת שואו: החל מוועידות 'גלובס' לעסקים, שם הוא מחולל סצינות שיווקיות, קוטף כוכבים מהתקרה ומרקיד את הלקוחות, משתולל במופע של ריטה, מככב בקמפיין אינטרנטי לגיוס עובדים לסלקום, ושר על נסראללה בעת המלחמה בצפון, לשם עלה עם ניידות אמנים לשמח את התושבים במקלטים.
הוא העמיד כבר שורה של תתי מותגים וגימיקים שחתומים על שמו: "כוכבית עמוס", "הצ'קלקה", "מסוע עמוס", החולצות הממותגות.
למה אתה חייב לעשות עניינים כל הזמן?
"אני נהנה מזה, אין לי בעיה ואני יודע שמרימים גבה, אבל יש פה יותר מזה. זה אמצעי להעביר את המסר שאני מנהל ארגון פתוח. המסר הוא פנימי. אם ראש הארגון רוקד עם לקוחות ומתבדח איתם גם על עצמו, ואם הוא לוקח את עצמו בצורה קלילה, אז כנראה אפשר לדבר איתו ולהגיד לו דעה שונה משלו".
אתה פרפורמר.
"אני מאמין בהומור בעסקים. אם אתה עושה את זה יצירתי, זה כלי להשיג תשומת לב למסר. אם אתה עושה שואו אוף כדי להאדיר את האגו שלך, זה לא עושה כלום לארגון. אני הולך עם החולצה של סלקום גם לאירועים בערב. למה שאלך עם לוגו של הוגו בוס או מישהו אחר. מה קרה?! אידה אשתי טוענת שזה בזבוז לקנות לי חולצות, כי בסוף אני הולך עם החולצות של העבודה. כשאתה נכנס לארגון אתה עושה הרבה פעולות להוציא אותו משיווי המשקל שהיה לו קודם, ואז אתה צריך לנקוט פעולות שוברות קונבנציות".
לא נרתעת לככב בקמפיין האינטרנט, שבו אתה מראיין מועמדים לעבודה.
"אם הייתי מסוג המנהלים היבשים, הרעיון, כנראה, לא היה נולד. למרות שלא אני העליתי אותו. הסכמתי בתנאי שזה יהיה קליל, אבל לא על גבול הפתטיות. זה נחשב לאחד הקמפיינים הכי מוצלחים שהיו באינטרנט. זה היה הרבה מעבר לגיוס עובדים. זה הקרין על כל הארגון".
איך חווית את "מהפכת" ניידות המספרים? לא הייתה באמת ניידות, למרות הציפיות.
"אני מאוד שמח שיצאנו מזה כפי שיצאנו. הלחץ הגדול של הניידות היה שהלקוחות יקבלו אפשרות לנטוש יותר מהר. הקשר של בת זוג נבחן לא כשאתם על אי בודד, אלא כשבסביבה עוברת בחורה יפה".
היית חרד.
"בוודאי שהייתה חרדה, כי זה היה מבחן בשבילי באיזה מידה הקשר עם הלקוחות אמיתי. זה הרבה מעבר למבחן עסקי. כשלקוח נוטש זה נוגע לרגשות. זה אני, עמוס, שננטש".
"אני מתחמם מהר"
"אני יכול לגלוש גם לכיוון הבוטה. הנה עוד דוגמה לזה שאני לא מושלם. יש בזה מידה מסוימת של פינוק. פינוק בלתי נסלח. זו התפרקות עצמית. החיים מאוד אינטנסיביים, וזה מין דבר שמתפרץ מתוך רצון לא נכון לקצר דברים, או כשהם לא זזים. אם אתה גוער במישהו והוא נפגע, זו טעות ניהולית".
הלכת פעם לפסיכולוג?
"לא. אני שלם עם זה שאני לא מושלם".
ניסית להתמודד עם הבעיה הזו?
"בוודאי. זה קשור לחצי הסלוניקאי בסטריאוטיפ. זה שמתחמם מהר. קל לי לעבוד עם אנשים כאלה. כשכפיף בא ואומר לי בצורה בוטה מה הוא חושב עליי. אצלנו בישיבות רמת האדרנלין מאוד גבוהה. מנהלים צועקים אחד על השני. זה לא אסון, זה המצב הבריא. התפקיד שלי הוא לייצר דיסהרמוניה. בלי קונפליקטים ומתחים הארגון הוא טמבל".
אבל מרוב רצון לנצח אתה מטריף את הכפיפים שלך. מתנפל, מתזז, מיירט. הם מתקשים להכיל אותך.
"אני לא ידוע בדיוק כמנהל שקט וכמים רגועים. יש לי את הטמפרמנט שלי. אני כן נוטה להתרגז ולהתעצבן, אבל זה בטווח הקצר. אני לא לוקח ללב. עם כל העצבים והמתח אני ישן טוב בלילה, כי אני מזכיר לעצמי שזו רק תחרות, ולא חיים ומוות. אני גם מטיף את זה לכפיפים שלי".
"אני רואה אנשים שכל כך עסוקים בסכנה, בפחד להיכשל, עד כדי שיתוק", אומר שפירא.
איפה אתה רואה את משותקי הפחד?
"בעבודה יש מתחים ופחדים ונפילות, ויש ימים שהכול מלא עננים. הכול לא מסתדר. אני רואה אנשים שמשותקים מהפחד, אנשים בלי היכולת לקחת את הדברים בקלות, לראות את הסכנה בפרופורציה הנכונה. הם לא מסוגלים להתמודד, כי המוח כל כך עסוק בפחד. במצב כזה, אתה לא מסוגל להוביל אנשים".
איך אתה מנטרל את הפחד?
"אני לא ידוע כטיפוס אפתי. אני מתחרה אגרסיבי, אבל תמיד אומר לעובדים שלי 'תתייחסו לזה כאל משחק שצריך ליהנות ממנו. בצד השני לא יושבים אויבים'".
אתה מרגיש שינוי פנימי מאז הימים שהתחלת לנהל בחוגלה ועד היום?
"בתחילת הקריירה הניהולית יש את החרדות באיזו מידה אתה פועל נכון. גם היום יש אולי חרדות. הן אולי המניע. הפחד מהכישלון. במידה מסוימת מה שמכתיב לי עד היום זה שאימא שלי באופן קיצוני אף פעם לא אמרה עליי כמה אני מוכשר. היא תמיד הזכירה לי שאני ילד בינוני. היא תמיד אמרה: 'עמוסי שלי הוא לא גאון. יש ילדים שיש להם ראש מצוין ויש כאלה שיש להם ישבן, ולעמוס אין לא את זה ולא את זה'".
מה זה עשה לך אז, הדברים שלה?
"אימא שלי התפללה שאני אגמור תיכון. כשגמרתי תואר שני היא אמרה: 'לא האמנתי'. בהתחשב בקנדידט שהיה לה היא הוציאה לא רע. במקום ללמוד הייתי מתעסק עם חברים, עושה תעלולים או הלכתי להתנדב למכבי אש ולמגן דוד. בזבזתי זמן במושגים של אימא שלי".
"לכל אחד יש את האויב שלו שדוחף אותו. אצלי זה היה הרצון להוכיח תחת המגבלות שאני לא גאון מצד אחד וגם אין לי ישבן. אם הייתי כזה גאון בניהול, עם תובנות יוצאות דופן, אולי הייתי צריך לעבוד פחות. אבל מה לעשות ואני בנאדם רגיל, אז אני צריך להתאמץ. מה מניע אנשים? בסוף זה שטויות קטנות. כולנו ילדים שבגרו. מה שמניע אותנו זה גם המשחק של הילדים".
שפירא מודה בראיון: "אני פורח במצבי תחרות, יש כאלה שיצאו מדעתם במצבים כאלה. אם יש לי פתאום חור של שעתיים, אני כמעט נכנס לחרדה. אם אין לי לחץ אירועים אני מייצר אותם. אם יש לי זמן לחשוב אני בחרדה: משהו לא בסדר, כי המתחרה שלי יושב עכשיו וחושב על המהלכים הבאים שלו. אני רואה בדמיוני את המתחרה שלי רץ ואני יושב".
מה חומר הבעירה של המשבר הפיננסי העולמי?
"האופי שלנו כבני אדם עם הרבה יצרים ואגו. זו שטות לומר שמה שיצר את המשבר זו תכנית הבונוסים למנהלים. אלה מנהלים שמזמן מסודרים. המניע זה האגו. אם מישהו עושה תשואה של 7% לשנה, אז המתחרה שלו חייב להראות שהוא עושה לפחות 10%. זה לא בגלל הבונוס.
"אותו דבר הצרכנים. אם להוא יש בית גדול, אז גם אני רוצה, אפילו שזה ממומן מעבר לפופיק. האם רגולציה נוספת תאזן את האופי האנושי הזה? לא. הוא יפרוץ כל פעם מכיוון אחר ותמיד בכיוונים שלא צפו. זה עצוב, כי בימים אלה נזרקים מיליוני אנשים מעבודתם ומאבדים חלק גדול מהרכוש והחסכונות שלהם".
אתה מנכ"ל או מנהל מכירות־על?
"אני מנהל תחרות-על. אני מנהל שדה הקרב. אני לא מבין בטכנולוגיה, וגם בשיווק אני מבין פחות מסמנכ"ל השיווק שלי. 90% מהזמן שלי הולך ליצירת נשמה לארגון. יתר ה10% הולכים לאותן החלטות משמעותיות בחיים של ארגון".
