תפילת יום השישי במסגדי הר הבית התנהלה כסדרה. למרות הקור הירושלמי של אמצע פברואר והמחסומים בכניסות לעיר, התקבצו על ההר כמה אלפי מתפללים שבאו לשמוע את הדרשה של מופתי הרשות הפלסטינית לשעבר, עכרמה סברי. "אללה התיר לכם לקנות, אללה התיר לכם למכור, אך אסר עליכם את הריבית", הדהד קולו במערכת ההגברה. "אנחנו שומעים שמועות, ואנחנו אומרים, אל תשתתפו בהפצתן כדי שלא תיחשדו בהוצאת דיבתם של תמימים; אל תשתתפו - כדי שלא תתחרטו".
כתב החידה הזה לא הצריך הסברים. נכון שזו הייתה ההתייחסות הפומבית הראשונה למה שנראה כמו מעשה ההונאה הגדול ביותר בתולדות מזרח ירושלים מאז 1967, אבל כל מי שהשתתף בתפילה, וכך גם רובם המכריע של הצופים והמאזינים לשידורים החיים של התפילה, ידע היטב על מה סברי מדבר. לכמה מהמתפללים שכרעו בשורה הראשונה, שורת המכובדים שנמצאת במרחק מטרים ספורים מהדרשן, אפילו היה קשר ישיר לדבר. למרות זאת איש מהם לא חשף את סערת הרגשות שהוא נתון בה.
זה כחודש וחצי נמצאת מזרח ירושלים במרכזה של מהומה כלכלית וחברתית חסרת תקדים, מהומה שלכאורה נותרה חבויה מתחת לפני השטח, אך נמצאת בכל פינה: "הונאת פונזי" שמאחוריה עומד עלי אלכורד, חלפן כספים. היקף הכספים שהתפוגגו מגיע לכל הפחות לכ-100 מיליון שקל, אבל מאחר שחלק ניכר מהנפגעים מסרבים להיחשף, לא מן הנמנע שהמספרים גבוהים משמעותית; הערכות שמרניות פחות מדברות על כ-200 מיליון שקל, אחרות נוגעות בשמיים. כך או אחרת, הפרשה מאיימת להנחית מכה אנושה על הכלכלה המקומית המדשדשת, ובעקבותיה על המרקם החברתי העדין והשביר של מזרח ירושלים. כדי להבין את גודל הנזק הפוטנציאלי, אפשר להשוות את המקרה להונאת מיידוף בארצות הברית: במקרה הנודע ההוא, פרטי הפרשה נחשפו ונגלו בתוך ימים בודדים, וגלי ההדף התפשטו בעולם כולו. בישראל לבדה הביאה ההונאה להפסקת פעילותם או לקיצוצים נרחבים בארגונים וולונטריים ובעמותות שכספיהם, או כספי התורמים שלהם, היו מופקדים אצל מיידוף. במקרה של אלכורד הסכומים קטנים באופן משמעותי, אך גם מדובר בקהילה קטנה וענייה הרבה יותר. בשבילה, לכספים האלה יש משמעות קריטית.
בן למשפחת אנשי עסקים
במשך השנים הקפיד עלי אלכורד לשמור על פרופיל צנוע, כך שעל הביוגרפיה שלו ידועים פרטים חלקיים. הוא בשנות הארבעים שלו, נשוי ואב לשניים. משפחתו היא חלק מחמולת אלכורד הגדולה והמשפיעה שמוצאה באזור חברון, אבל משפחתו המצומצמת התנתקה ממנה והתבססה במזרח ירושלים. אביו, מוחמד, עשה את הונו מסחר בסיגריות ובטבק בתקופת השלטון הירדני, והשקיע בעסקים נוספים במזרח העיר, בעיקר בחנויות ביגוד ותיקים ובעסקי חלפנות באזור שער שכם. לאחר מותו עברו העסקים המשפחתיים לידי שני בניו, שהמשיכו לפתחם, ובין היתר הקימו מפעל לדיסקים.
זה לא הספיק לעלי, כנראה. על בסיס עסקי החלפנות של המשפחה הוא החל לפתח עסק חדש: הפקדות נושאות ריבית. תושבי מזרח ירושלים, יש לזכור, אינם בדיוק לקוחות מחוזרים בבנקים. בעבור רבים מהם, עובדה זו הופכת שירותים בנקאיים לעניין בלתי מושג. במילים אחרות, השקעה של ההון העצמי לצורך קבלת תשואה היא לא עניין פשוט במזרח ירושלים.
שיחות עם כעשרים מלקוחותיו של אלכורד מציירות את דפוס הפעולה של העסק. הם שמעו על השקעת הפלא המניבה, דרך חברים או בני משפחה, ויצרו באמצעותם קשר עם אלכורד. הוא בתורו יזם פגישות, שבחלק מהמקרים היו ארוחות פאר שבהן נשחטו כבשים והוגשה שתייה כיד המלך, ובמהלכן הוצג הדיל: הפקדת סכום כסף תמורת ריבית שנתית של 21%-26%, שתשולם חודש בחודשו.
הלקוחות שהשתכנעו העבירו את הכספים וקיבלו בתמורה מסמך המעיד על ההפקדה, אבל לא על התשואה; תשלום הריבית נעשה במעטפות דולרים שנשלחו ללקוחות, או שלחלופין ניתנו במשרדי החלפנות של אלכורד. רוב הלקוחות היו משוכנעים שההיכרות עם אלכורד היא סוד שמור שחולקים בודדים; דרך נדירה וייחודית להגדלת ההון המשפחתי בצורה דיסקרטית, הרחק מהישג ידן של הרשויות הישראליות ומאוזניהם החטטניות של מתחרים.
במשך שנים אחדות - לפי אחת העדויות, שבע שנים - העסק תקתק; גם עכשיו, אחרי הקריסה, קורבנותיו של אלכורד משתמשים בביטויים כמו "אושר" ו"שמחה" כשהם מתארים את התקופה שבמהלכה נהנו מהתשואה הדמיונית. המוניטין של החלפן השקט הרקיע שחקים, עניין שרק דרבן לקוחות נוספים.
"היה ברור שמדובר באדם אמין ומתוחכם", סיפר אחד מהם השבוע. "מבחינתנו, אחת האינדיקציות הייתה שהריבית השתנתה מדי חודש בשיעור מזערי. לדוגמה, פעם אחת קיבלת 705.10 דולר, ובחודש שלאחר מכן 730.50. הפירוט יצר תחושה של דקדקנות ושל דיוק. בראייה לאחור אני יכול לומר שהסכומים החודשיים גדלו בהדרגה בסכומים קטנים, מה שיצר אצלי את התחושה שההכנסות גדלות ושהן עתידות להמשיך לגדול עוד יותר בעתיד".
"הכרתי אותו לפני כמה שנים, לאחר ששמעתי עליו מבן דוד שעשה עמו עסקים", מספר ע', עורך דין מוכר ומכובד ממזרח העיר שהפקיד אצל אלכורד 45 אלף דולר. "הבן דוד סיפר לי שכדאי לי לדבר איתו. כשפגשתי אותו ראיתי אדם שקט, מתוחכם, שמדבר שלוש רמות מעל החלפן הממוצע. התרשמתי שהוא אחד שאינו מגלה את קלפיו בקלות, ועם זאת הוא נשמע לי אמין. הפקדתי אצלו, ועד לאחרונה קיבלתי בכל חודש סכום יפה במעטפה. גם קרובי משפחה שלי, שהפקידו אצלו, קיבלו את הכסף כמו שעון. היינו כמו הקוף שלא שומע, שלא רואה ושלא שואל שאלות.
"כשהיית במחיצתו הרגשת שהוא יודע על מה הוא מדבר, אבל אחרי הפגישה קלטת שלגמרי לא ברור לך מה הוא מתכוון לעשות עם הכספים. כשאמרו לנו שיש משבר כלכלי ושבורסות מתמוטטות, חשבנו שאלינו זה לא יגיע, שלנו יש עסקה מצוינת שרק כמה שותפי סוד במשפחה מכירים. האם הכסף שלי יחזור? לא יודע".
ובכל זאת, מאיפה חשבו הלקוחות שמגיע הכסף? אלכורד, מתברר, סיפק מגוון רחב של הסברים. כך סיפר על עסקות שביצע מול חברות הסלולר הישראליות, שבמסגרתן רכש כמויות גדולות של כרטיסי חיוג בהנחות גדולות והפיץ אותם במזרח ירושלים.
מאות אנשים צובאים
ב-21 בינואר נפוצה במזרח ירושלים שמועה עיקשת שאלכורד נעלם. כבר בשעות הבוקר המוקדמות התקבצו עשרות מתושבי מזרח העיר סמוך למשרדו הסגור במדרגות היורדות לשער שכם, וההתגודדות העצימה את השמועה. בצהריים כבר היו שם מאות. היו ביניהם סוחרים, רופאים, שייח'ים מכל הזרמים האיסלאמיים, פעילי פתח, עורכי דין ממולחים, רואי חשבון מובילים, ואפילו חלפנים אחרים שהאמינו שמצאו מכרה זהב. קבוצה חשובה אחרת בקרב לקוחותיו של אלכורד, שנכחה שם, כללה בעלי חנויות למכירת מזכרות; לצדם היו גם מוכרי חומוס וקבב, בעלי באסטות בשוק, ושומרים בהר הבית שהצליחו לגרד מספיק כדי להפקיד אצלו משהו. טענה עיקשת גורסת כי גם מקומם של גורמים עברייניים לא נפקד מההתגודדות.
לקוחותיו של אלכורד הגיעו לא רק מרקע כלכלי מגוון, אלא גם מרקעים פוליטיים שונים לחלוטין. כך השקיעו אצלו כמה מבכירי הפתח, ובמקביל כמה מבכירי הגורמים האיסלאמיים בעיר; בכירים לשעבר ב"אוריינט האוס" לצד בכירי התנועות האיסלאמיות הפועלות בהר הבית, ובהן חמאס, התנועות הסלפיות, פוסקי הלכות, וכן חברי ועדות ה"איסלאח" וה"זכאת" - ועדות אזוריות שעניינן פישור וגישור ברוח האיסלאם. משקיעים מעניינים אחרים הם אנשי דת שעוסקים בגביית ה"זכאת" - המס האיסלאמי שהוא למעשה תרומה לעניים, שכל מאמין מצווה להפרישה.
במקומות מסוימים במזרח העיר אפשר להצביע על רחובות שלמים שנפגעו. בבאב ח'אן א-זית, מרחובות המסחר המרכזיים בעיר העתיקה, נרשמו עשרות קורבנות פיננסיים. המצב דומה גם ברחוב א-זהרא ובסלאח א-דין, שני רחובות המסחר המרכזיים של מזרח העיר.
מעורבותם של אנשי דת בהפקדת כספים אצל אלכורד הייתה ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמופתי סברי נדרש לנושא. האיסור על ריבית הוא מהכבדים והחמורים באיסלאם, עבירה השקולה בחומרתה לניאוף או לשתיית אלכוהול. האיסור כולל גביית ריבית או קבלת כספים שמקורם בריבית; כלומר, עצם ההתקשרות עם אלכורד הייתה אסורה. העובדה שחלק מהמשקיעים מוכרים כמקדימים ביותר לתפילת הבוקר, וכמי שמאיישים את שורת המאמינים הראשונה, הוא מקור למבוכה לראשי התנועה האיסלאמית כולה.
בדיעבר טענו השבוע כמה מהמשקיעים, בשיחות עם G, כי חשבו שמדובר בסוג של "שותפות ברווחים" ולא בתשלומי ריבית. אנשי דת אחרים שנשאלו על כך צחקו לשמע התירוץ. לדבריהם, מבחינה דתית אין כל דרך כשרה להעביר כספים לאדם ולקבל ממנו חזרה סכומים החורגים מסכום הקרן, לא כל שכן לקבל ממנו אחוזים קבועים בכל חודש.
כך או אחרת, כל אדם שייחשף פומבית כמשקיע של אלכורד יוכתם כמי שהפר את איסור הריבית, עניין לא טריוויאלי במזרח ירושלים. זאת גם הסיבה לכך שכל המרואיינים לכתבה, חלקם חילונים גמורים, סירבו להיחשף.
בימים שלאחר הקריסה הקימו הנפגעים כמה "ועדות" שאמורות לפעול מטעמם. עד כה נרשמו בוועדות 462 נפגעים, וזה כנראה מספר חלקי, כאמור, משום שלא כל הלקוחות רצו להיחשף - גם במחיר אובדן הסיכוי שיקבלו משהו מכספם חזרה.
חבר באחת הוועדות מעריך כי כחמישים מבין הנפגעים הרשומים הם סוחרים ואנשי עסקים מובילים, שהפקידו בין 400 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר כל אחד. כמאתיים לקוחות נוספים, להערכתו, הפקידו 50-300 אלף דולר כל אחד, ואילו כל היתר הפקידו סכומים נמוכים יותר, במקרים מסוימים כמה אלפי דולרים בלבד. הקבוצה האחרונה כוללת, לדבריו, נפגעי תאונות דרכים שקיבלו פיצויים מהביטוח, נשים שהתגרשו ושקיבלו כסף מבעליהן, וכך הלאה. תמורת הפקדת הכספים אצל אלכורד, הם קיבלו 800-3,000 שקל בחודש, סכום הנחשב להכנסה סבירה במזרח ירושלים.
ההתגודדות סמוך למשרדו של אלכורד התפזרה לאחר שעות ספורות, והלקוחות הזועמים החלו לחפש אחריו. ביתו של אלכורד בבית חנינא היה ריק ומוגף, וכך גם בית הקיט שלו ביריחו. אחיו ח'אלד, גורסות השמועות במזרח ירושלים, הצליח לעזוב את הארץ, ואילו עלי, אשתו וילדיהם מסתתרים, לפי ההערכות שנשמעו השבוע, באחת השכונות היהודיות של ירושלים. גם בני משפחה רחוקים יותר ירדו למחתרת.
רק לא מתנחלים
חברים בוועדות שהוקמו טוענים, כי בשבועות שחלפו מאז הקריסה כבר הצליחו לשוחח עם אלכורד ואף להיפגש עמו. לדבריהם, הוא נראה ונשמע שבור, אך התחייב לכסות את כל חובותיו ולהשיב את כספי הלקוחות. לדבריהם, הוא ייחס את ההתמוטטות לבעיות נזילות ולמספר עסקות שבהן נפל קורבן להונאות. הוא גם הבטיח להם שבבעלותו רכוש רב, ובכלל זה מפעל התקליטורים ונדל"ן בשכונות בית חנינא ובית צפאפא ובשטחי הרשות הפלסטינית, שיוכל לכסות חלק מההפסדים.
כן סיפרו שהוא הפציר בהם כי יאפשרו לו להתמודד עם המצב ולא יגרמו להתמוטטות סופית שלו, שאם תתרחש, תגרום לאובדן סופי של כל הכספים. אלכורד, הם מוסיפים, ניגן גם על מיתרי הנאמנות הלאומית: לדבריו, אם מישהו מנושיו יפנה לבית משפט ישראלי עלול להיווצר מצב שבו כונס נכסים ימכור את הנדל"ן שבבעלותו במכירה פומבית, שבה יתמודדו - ואולי גם יזכו - מתנחלים. אלכורד, הם מדגישים, הבטיח להם שעשה מאמצים למכור נכסים ולגייס הלוואות וערבויות כדי להתחיל להשיב כספים.
איש מאלה ששוחחו עם אלכורד לא השתכנע שיזכה לראות את מלוא השקעתו; לדבריהם, אלכורד, שאין חולק על תחכומו, כבר החל לנסות לשאת ולתת עמם על החזרת חלק מהחוב בלבד, או לחלופין דרש מהם לראות בסכומי הריבית ששולמו חלק מסכום הקרן שיושב להם בסופו של חשבון.
חברי הוועדות סבורים שמדובר רק בתכסיסי השהיה שנועדו לאפשר לו לברוח מהארץ. חלקם כבר התחילו לפעול. אחד הלקוחות, ס', הגיש לבית משפט השלום בירושלים בקשה לעיכוב יציאה מהארץ נגד אלכורד, וכן בקשה להטיל עיקול על נכסיו בגובה של 200 אלף שקל. אלכורד ובאי כוחו לא הופיעו לדיון, והבקשה התקבלה. על-פי עדויות אחרות שהגיעו ל-G, גם בעלי זרוע מוכרים במזרח ירושלים לא חיכו להשתקמות פלאית של אלכורד, והשתלטו על נכסים שונים שלו, ובהם הווילה ביריחו וקרקעות במזרח העיר.
בכל מקרה, כמעט כל המרואיינים לכתבה זו אישרו שסכנת חיים ממשית מרחפת על חייו של אלכורד; לדבריהם, הסיבה היחידה לכך שלא ניסו להתנקש עדיין בחייו היא העובדה שיש עדיין סיכוי קלוש שישיב חלק מהכספים.
הפעם הישראלים לא אשמים
אחד הבודדים שהסכים להתראיין בנושא הוא אחמד אלבטש, לשעבר חבר המועצה המחוקקת - הפרלמנט הפלסטיני - מאזור ירושלים, הנמנה עם הפתח. לאלבטש אין כל קשר לפרשה, שאותה הוא מכנה "תיבת פנדורה", אם כי לדבריו הוא מצוי היטב בפרטיה. "מדובר באסון חסר תקדים שאיני זוכר כמותו. אני הראשון שמוכן לדבר ולחשוף את פשעי הכיבוש הישראלי במזרח ירושלים, אבל במקרה הזה האשמים העיקריים הם החלפן, האנשים שהפקידו אצלו כספים בציפייה לרווח מהיר, ואנשי הדת המתיימרים לשמש דוגמה ושעכשיו מתברר שהם חלק מהפרשה. בשביל המרקם הכלכלי של מזרח ירושלים זה אסון של ממש; לדעתי, רק ועדת מומחים של רשות המטבע הפלסטינית תוכל להגיע לחקר האמת, ולא בטוח שהיא תצליח לעשות משהו".
האזכור של "פשעי הכיבוש" אינו מקרי. מלבד החששות לאובדן הכסף והוקעה חברתית, קורבנות הפרשה מוטרדים מכך שהיא תפקח את עיני הרשויות הישראליות, ובראשם רשות המסים והשב"כ. חלק ניכר מהלקוחות הם אנשי עסקים מוכרים במזרח העיר, בהם בעלי מפעלים וסוחרים שהתנהלו מול אלכורד במזומן. חשיפת הפרשה עלולה להוביל את הרשויות הישראליות לשאול שאלות לגבי מקור הכספים שהועברו לאלכורד, ולפי חשש של הלקוחות, גם להעניק להן מנופים שבאמצעותם ינסו ללחוץ עליהם לשתף פעולה. לטענתם, כבר עתה זומנו כמה מהלקוחות לתשאולים אצל שני הגורמים.
"ישר ותמים"
למרות ניסיונות רבים, עלי אלכורד לא הסכים לשוחח עימנו, אבל אחד ממקורביו, שנמצא עמו בקשר, הסכים להעביר את תגובתו לעיתון. "עלי אלכורד אינו רמאי ואינו נוכל. הוא איש עסקים ישר ותמים, שנפל קורבן למספר מעשי הונאה שפגעו בעסקיו", אמר המקורב. "עלי לא ברח מהארץ. הוא ניסה להתמודד עם הבעיות הקשות שנוצרו באמצעות מגעים עם נושיו. הוא הסביר להם שעומדות בפניו שתי ברירות: או שיהרגו אותו והוא ישלם בחייו על עסקיו, או שאלוהים יעזור לו לצאת מהמצב הקשה שאליו נקלע. השבועות האחרונים היו קשים מאוד לעלי - ירו על ביתו וגירשו אותו ואת בני משפחתו ממנו - ולמרות זאת הוא עושה כמיטב יכולתו להתמודד עם המצב. הוא זקוק נואשות לזמן כדי להסדיר את חובותיו, והלחץ הכבד לא עוזר לו".
כשנשאל המקורב על חובותיו של אלכורד, אמר כי להערכתו אלה עומדים על כ-25 מיליון דולר. "אם יאפשרו לו, הוא יוכל להחזיר סדר גודל של כ-40% מהסכום הזה. חלק מהנושים השתלטו בכוח על נכסים, וזה רק מפריע לפתרון הבעיה. כמו כולם, עלי סובל מהמצב הכלכלי הקשה, אבל למרות זאת הוא שילם את תשלומי הריבית עד הרגע האחרון. בעלי החוב צריכים להבין שהם יצטרכו להתפשר ולוותר על חלק מתשלומי הריבית שכבר שולמו".
