בית משפט השלום בתל-אביב חייב את בנק דיסקונט לשלם למעלה מ-300 אלף שקל ללקוחות, מהם גבה סכומים ביתר וגרם להם להוצאות מיותרות בלא הצדקה.
בין היתר, הבנק חייב אותם בעמלת פירעון מוקדם של הלוואה, למרות שהוא זה שדרש לפרוע אותה לפני הזמן. "אין הבנק רשאי לגזור לעצמו עמלת פירעון מוקדם במקרה של העמדה לפירעון מיידי", נפסק.
משה ושולמית הרבט הם בעלי בית בשווי 3 מיליון דולר בהרצליה-פיתוח, המושכר מאז 1993 לשגריר דנמרק בישראל. ב-1998 הם לוו מדיסקונט 2.8 מיליון שקל כדי לסלק את ההלוואה שלקחו בעבר מבנק לאומי לבניית הבית. כבטוחה שועבד הבית לדיסקונט. ב-2003 הם שילמו לדיסקונט, תחת מחאה, 6.43 מיליון שקל לסילוק ההלוואות. כעבור שנתיים הגישו את התביעה, באמצעות עו"ד יצחק רייזינגר.
ביטול הסכם
השופטת נורית רביב דחתה חלק מטענותיהם באשר לחיובי-יתר והטעיות מצד הבנק, אך קבעה כי הבנק דרש מהתובעים לפרוע בתוך 10 ימים את מלוא החוב (שעמד אז על 5.9 מיליון שקל), למרות שההסכם איפשר לו לדרוש את פירעון החוב שבפיגור בלבד, בכזו התראה קצרה. לאחר שהתובעים לא פרעו החוב, פתח הבנק בהליכי מימוש המשכנתא.
הבנק חוייב להשיב להם עמלת פירעון מוקדם בסך כ-43 אלף שקל, שגבה בנימוק שאין משמעות לשאלה מי יוזם את הפירעון המוקדם. רביב קבעה כי "כאשר הבנק מעמיד חוב שטרם הגיע מועד פירעונו לפירעון מיידי, זהו מעשה של ביטול הסכם עקב הפרתו, ואין מדובר בהקדמת פירעון. ברור שבמצב דברים זה הבנק אינו נותן שירות, אלא עושה לגביית החוב. לא בכדי אפוא מתייחסת החקיקה לעמלת פירעון מוקדם, אך בהקשר לשירות שניתן על-ידי הבנק ללקוח המבקש לקדים ולפרוע את חובו".
הבנק אף חוייב לפצות את הלקוחות בכ-257 אלף שקל בהם חויבו בתיק ההוצאה לפועל. זאת, משום שפעל בניגוד לחוק ההוצאה לפועל והעמיד את כל ההלוואה לפירעון מיידי ולא רק את החוב שבפיגור, למרות שמדובר בדירת מגורים.
"אין ספק כי הבנק בחר 'לשבור את הכלים' במלוא העוצמה מעט יותר משנה לפני תום תקופת ההסדר, חרף העובדה שבידיו היה ביטחון ששוויו עולה במידה ניכרת על סכום החוב... הבחירה לפתוח במימוש המשכנתא מיד בהתחלה על כל סכום החוב, למרות מה שהבנק טוען, נועדה לשרת רק את האינטרס שלו; הבחירה הזו לא היתה מחויבת המציאות, ובעלויות הנוספות שהיו כרוכות בה - על הבנק לשאת".
