קיבוץ רעים - אחד המקומות שספגו מהלומה קשה ב-7 באוקטובר עם חטופים ונרצחים, ואותה מסיבה שהייתה ממש ליד הבית - הוא היישוב הראשון מעוטף עזה שהצליח למצוא לעצמו פתרון דיור לטווח ארוך. רחוק מבתי המלון של אילת, אבל גם רחוק מאוד מהבית. קשה לחשוב על הפכים יותר מנוגדים מאשר הנוף של דרום תל אביב והגגות האדומים של רעים, עם השבילים השלווים והשדות הפתוחים. שיתחלפו בקרוב בדופק המהיר של העיר, בכבישים סואנים וברחובות מפוייחים.
"לקחת 435 אנשים ולהעביר אותם מקיבוץ לעיר, זה דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי, הדמיון לא יכול לפרש את זה בכלל", מסביר דודי גבאי, מנהל הקהילה של רעים. לדבריו, שכשהציע לראשונה את הפתרון להעביר את חברי הקיבוץ לעיר - נתקל בהתנגדויות רבות מצידם. "אתה הורס לנו את הקיבוץ, איך אנחנו קשורים בכלל לעיר?", "האלטרנטיבה הזאת לא מתאימה לנו" - אלה רק חלק מהתגובות שקיבל. "חטפנו על הראש באותה אסיפה", הוא אומר.
המתקפה של 7 באוקטובר תפסה אותו בבית עם המשפחה. עד מהרה הוא מצא את עצמו מנסה להגן עליהם חמוש באקדח, ובמקביל ללחימה של כיתת הכוננות כיבה שריפות שהציתו המחבלים, וכיוון את הכוח הצבאי שהצטרף בהמשך. "המחבלים נכנסו חדר-חדר, וביצעו פשוט רצח", מתאר גבאי. "כ-50 מחבלים פשטו על הקיבוץ באותה שבת, הרסו, שרפו ובזזו רכוש. חמישה מתושבי הקיבוץ ושני פועלים תאילנדים נרצחו, עוד חמישה נחטפו, בהם הנער ליאם אור וארבעה פועלים תאילנדים, ששוחררו כולם במסגרת עסקת שחרור החטופים".
"היו פה קרבות משוגעים לחלוטין. לכל החדרים נכנסו באש, נכנסו ברימונים, ומי שהיה פשוט... אתם רואים פה זק"א", הוא מתאר בזמן שהוא מצביע על הבתים ההרוסים בקיבוץ. יותר מיממה נמשכה הלחימה ברעים ועד שתושבי הקיבוץ פונו למלון באילת. אבל גבאי נשאר מאחור, ולקח חלק במאמצים לטהר את הקיבוץ ולאמוד את הנזק.
מציאת פיתרון חלופי מהיר
בסוף השבוע, כשהגיע לאילת ופגש לראשונה את חברי הקהילה במלון, הבין גבאי שצריך למצוא להם פתרון דיור אחר ומהר. הוא הרים טלפון לחברים שלו מ"אחים לנשק", שחיברו אותו למנכ"ל סיסקו ישראל. יממה אחר כך, הוא כבר בשיחת זום רבת משתתפים עם פורום של גופים עסקיים שהוקם אד הוק, ורק ביקש לדעת איך אפשר לעזור. "המשימה הייתה - יש פה 435 אנשים, כולם עם עיניים חלולות, כולם עברו את 7 באוקטובר, אנחנו חייבים לדאוג להם, חייבים ליצור איזשהו פורמט שיאגד את כל הקהילה יחד", הוא מסביר.
במשך חודש וחצי הסתובב דודי יחד עם מנהלת החירום הקיבוצית בכל הארץ, עד שהגיעו למתחם הזה בדרום תל אביב. שני מגדלים עדיין בשלבי בנייה וביניהם מבנה לשימור, שיכולים לאכלס כמעט את כל תושבי הקיבוץ. הבנייה עוד הייתה רחוקה מסיום, אף אחד לא הבטיח שיסכימו להשכיר להם בכלל את הדירות, ובעיקר, תגובות החברים שנשארו באילת על האפשרות לעבור לשנה לעיר הגדולה לא היו נלהבות.
אנייס גבאי, אחת הגננות הותיקות של רעים ואשתו של דודי, המנוע שמאחורי הרילוקיישן הזה, לא הצליחה לעכל. "להעביר גן של ילדי קיבוץ, שרגילים לטיולים יום-יומיים בטבע, לתוך מתחם בטון עם קצת עציצים, עבורנו זאת מהפכה. בכיתי. אמרתי לו שזה לא, הוא חייב למצוא מקום כפרי. והוא אמר 'אני מחפש, אני מחפש, אני לא מוצא, אין שום מתחם שיכול להכיל את כל הקהילה שלנו, הביחד שלנו, שבונה אותנו, שמשאיר אותנו חזקים'".
"זה היה כאילו הם הוזים בהליכה, זה היה הכי רחוק מהמציאות", משחזרת טלי מזרחי, חברת הקיבוץ, את התגובות הראשוניות של חברי הקיבוץ כששמעו על המעבר לתל אביב. "'מה נראה נראה לכם?' אפילו שמעתי אנשים אומרים 'על גופתי המתה'", היא משתפת. "זה להעביר קיבוץ שלם עכשיו לעיר. לשני בנייני דירות, זה פשוט מוזר", אומר חבר הקיבוץ, מעיין בונים בן ה-11.
בזמן שגבאי חיפש פתרונות דיור ברחבי הארץ, חברי רעים הצטופפו בחדרי המלון. למרות שהם אסירי תודה על האירוח, אחרי שמונה שבועות השהות שם היא הכול חוץ מחופשה באילת.
"אירוע יחיד במינו"
לקראת המעבר לתל אביב, התחושות בקרב חברי הקיבוץ היו לא פעם קשות. "אני נחרדתי. אמרתי לאבי שזה ממש לא עובר לי בגרון", מעידה איילת אביטל, חברת הקיבוץ. "מהיותי קיבוצניקית, כמעט כל החיים גרתי בקיבוץ. לעבור לעיר, והארדקור לתל אביב - קיבלתי את זה ברגשות מעורבים". לדבריה, ילדיה היו בראש מעייניה בקבלת ההחלטה לעבור. "הכי חשבתי על הילדים, אנחנו לוקחים להם את העצמאות, כי הם רגילים לנסוע לבד ולהסתובב לבד בקיבוץ וללכת עם האופניים לסבתא וללכת לחברים והם חוזרים הביתה. ופה תהיה התנהלות אחרת והסתגלות למשהו אחר".
היא ממשיכה, "לא האמנתי שזה באמת יקרה, אמרתי שזה איזשהו דיבור רחוק, לא האמנתי שבאמת נגיע למצב שכל הקיבוץ יעבור לתל אביב". "אנחנו אוהבים את השקט", אומר בעלה של איילת, אבי אביטל. "אני, אישית, מאוד אוהב את השקט שלי, אחרי העבודה, אחרי יום זה, לשבת אצלנו, שומעים שקט". כשילדיהם נשאלים למה הם מתגעגעים בביתם שבקיבוץ, הם עונים שלדברים המובנים מאליהם ביותר: לאוכל של הבית, לגן השעשועים, לאופניים.
הרבה לפני שהמדינה הקימה את מנהלת "תקומה", קבוצה גדולה של חברות עסקיות, בהן מור בית השקעות, קרן ויולה, פדרציית בוסטון ורבות נוספות, כבר נתנו לקיבוץ גב כלכלי ולוגיסטי. "הבנו שזאת קהילה שצריכים לחבק אותה, להרים אותה, ללוות אותה, והתחייבנו איתם שם שאנחנו איתם צועדים יד ביד, עד שאנחנו שותים איתם קפה במרפסת ברעים המשופצת והמשוקמת", אומר אלי בנאי, שבימי שגרה הוא מנהל פיתוח עסקי בסיסקו ישראל, ובחודשיים האחרונים הוא הפרויקטור שמונה לסייע לקיבוץ לעבור לשלב הבא בחייו. "לקחנו על עצמנו את הפרויקט. זה הפך להיות ה'דיי ג'וב' שלי, החלפתי את משרד ההיי-טק המפונפן שלי באתר בנייה".
נשאלת השאלה - איך מגיעים למצב שיש שני בניינים חדשים בתל אביב שאפשר להעביר אליהם את רוב הקיבוץ. בנאי מנסה לענות: "בניין אחד שיש בו 105 דירות מלכתחילה יועד להשכרה ארוכת-טווח. אז זה היה קל, זה לעשות חוזה אחד מול יזם אחד". הוא מרחיב, "הבניין השני היה יותר מאתגר, זה בניין שאנשים קנו דירות פרטיות, חלקן להשכרה, חלקן למגורים. התקשרתי לאחד אחרי השני, דיברתי אל ליבם, וביקשתי מהם, לא משנה מה היו התוכניות שלהם, שישנו אותן וישכירו אותם לקיבוץ. 90 אחוז מבעלי הדירות נרתמו מיד. זה היה מרגש".
"גילינו שזה אתגר ממש לא פשוט לקחת קיבוץ שרגיל להיות בבתים שטוחים על פני מרחבים, ולאכלס אותו במגדל", מציין בנאי. "היה מדהים לראות שחלק מחברי הקיבוץ פשוט פחדו לעבור את סף הדלת למרפסת ולעמוד על המרפסת, למרות שבלומפילד, הים, כל יפו לפניך, כל הנוף האורבני של תל אביב", הוא מוסיף. "יש לי ניסיון בניהול של פרויקטים אסטרטגיים גדולים, ולקחתי את הידע והניסיון. אבל כזה לא היה לאף אחד, זה אירוע יחיד במינו".
את קהילת "רעים" מלווה קבוצה של חברות עסקיות ביניהן סיסקו, מור בית השקעות, קרן ויולה, one טכנולוגיות, ICL, העמותה למורשת יצחק נבון, וגלוברנדס. עוד מלווים את הקיבוץ ניצב בדימוס אלון אסור ממנהלת האלופים ורונן בראל. למיזם הצטרפו תורמים משמעותיים שכוללים את ועד עובדי בנק דיסקונט, הפדרציה היהודית של בוסטון CJP, קרן בוסטון ו- IsraAid.