הימים והשבועות שלאחר המכה הקשה שספגה ישראל ב־7 באוקטובר הולידו טענות קשות על תפקוד לקוי מצד משרדי הממשלה. רוב הטענות הופנו לעניינים שנוגעים באופן ישיר לטיפול במי שנפגעו בצורות שונות מהאירועים, אבל אחד הנושאים שהוצפו התחבר לנושא שמצוי כאן במחלוקת קשה גם בימים כתיקונם: תחבורה ציבורית בשבת. עוד בשבת שבה פרצו האירועים נשמעו תלונות מצד חיילים על קושי בהגעה לאזורי הכינוס, ומענה לא מספק מצד משרד התחבורה, ועל רקע זה, בסופי השבוע שלאחר מכן, החלו במשרד להפעיל שירותי הסעה מסודרים יותר לחיילים. אלא שכעבור ארבעה שבועות השירות פסק. מדוע?
השאלה הזאת עלתה לדיון בשבוע שעבר בכנסת. ח"כ גלעד קריב הגיש שאילתא בנושא למשרד התחבורה, ומי שהשיב לו היה סגן השר אורי מקלב. "בסופי שבוע שבהם הופעלה מערכת ההיסעים מספר המשתמשים היה נמוך ביותר", מסר מקלב. "נוכח עמדת משרד הביטחון ומיעוט המשתמשים… הופסקו שירותי ההיסעים והתחבורה הציבורית במהלך סופי השבוע".
על מספר המשתמשים בשירות אפשר ללמוד מהתשובה שהעבירה המדינה במסגרת עתירה שהוגשה בנושא לבג"ץ, וברמה העובדתית קשה להתווכח עם סגן השר - המספרים אכן לא מרשימים. אבל מהו ההסבר למספרים האלה? האם באמת אין צורך כזה, איך נכון לבחון ביקושים לשירותי תחבורה ציבורית, והאם חוסר ההצלחה נובע גם מהרתיעה של הממשלה לקדם את הנושא הזה, שהוא כאמור רגיש גם בימי שגרה?
"ניסו להצניע את המידע"
כשמשוחחים עם מי שעסקו בנושא בשבועות האחרונים - בין אם מדובר באנשי עמותות שעוסקים בתחבורה ציבורית ובין אם במילואימניקים שנדרשים אליה כעת - עולה שוב ושוב התחושה שבמשרד התחבורה לא באמת רצו שהשירות יתפוס תאוצה. "הפרסום באפליקציות לא היה עקבי, לפעמים זה הופיע ולפעמים לא", אומר מקס מורוגובסקי, יו"ר עמותת "תחבורה בדרך שלנו", שם ניסו להתחקות אחר המידע ולהנגיש אותו לציבור הרחב ברשתות החברתיות. "באתר הממשלתי של משרד התחבורה פרסמו את המידע לפעמים בחמישי, ולפעמים ממש כמה שעות לפני כניסת השבת. לאיש מילואים שנמצא בפעילות, ובכלל לאזרחים, היה קשה מאוד לעקוב. עשה רושם", הוא מסכם, "שניסו להצניע את הפרסום".
גם מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב, שבשגרה מפעילה את קווי "נעים בסופ"ש" בשבתות, התרשמה שהיה קשה לקבל מידע סדיר על הפעילות ממשרד התחבורה. ולדבריה, כאשר העירייה פנתה למשרד התחבורה על מנת לתאם את הפעילות, הם נתקלו בהעדר שיתוף פעולה: "המשרד לא היה מוכן למסור מידע מראש כדי שיתאפשר לנו לתכנן את תדירות הנסיעות בצורה יעילה. מנקודת מבטי, המשרד פעל כאילו תחת אילוץ ועשה הכל כדי להכשיל ולהוכיח שאין ביקוש".
אולי באמת אין ביקוש כל כך גדול לשירות כזה?
"כממונה על התחבורה בעיר אני יכולה לומר שיש עשרות פניות של אזרחים שמבקשים מענה למילואימניקים שרוצים להגיע לאפטר קצר בחיק המשפחה". גם מורגובסקי מגיב בנחרצות בתשובה לשאלה בנושא: "להגיד שאין ביקוש זה מגוחך. קיבלנו עדויות ממילואמינקים שנאלצו להשאר שבת בבסיס כי לא יכלו לחזור לאפטר למשפחה".
עדות נוספת, אנקדוטלית אמנם, על חוסר המודעות של הציבור לשירות, שמענו מרס"ן יגל, מפקד צוות שנמצא כעת בשירות מילואים, וביקש שלא לדבר בשמו המלא. יגל מספר כי באופן אירוני הוא התוודע לשירות רק כאשר קרא את הידיעות בתקשורת על כך שהוא הופסק. "האמת שזה מוזר להפעיל רק בחודש הראשון", הוא אומר, "דווקא בשבועיים הראשונים כולם היו נורא מגוייסים, והיה פחות צורך לפגוש את המשפחות".
ומה קורה עכשיו?
"גם אם יש מצבים שאנחנו יכולים לשחרר מישהו מהצוות לארוחת שבת בבית, יש לנו רק רכב צבאי אחד והוא מיועד לצרכים מבצעיים. מה שקורה הוא שיש לי חיילים שכבר חודשיים לא היו בארוחת שבת בבית. ואפילו אם המשפחה רוצה לבוא בעצמה - אם אין לה רכב זה לא אפשרי. אין לי ציפייה שהתחבורה תהיה בהיקפים של יום חול, אבל אפשר לחשוב על המון מתווים במקום הריק שיש עכשיו".
הריק הזה מתמלא כעת, כמו בתחומים אחרים, על ידי "חמ"לים אזרחיים" שמציעים שירות של הסעות וטרמפים באמצעות מתנדבים, אבל יגל לא רואה בכך פתרון. "זה נכון שיש מלא מתנדבים שמוכנים לקחת אותנו לאן שצריך, אבל בסופו של דבר זה לא נעים לבקש. ומעבר לכך, זה תפקיד המדינה לדאוג לאזרחים, במקום לקבץ נדבות וטרמפים מאנשים שמתנדבים".
"לוקח זמן לשנות הרגלים"
ומה קורה כשמגביהים מבט ובוחנים את הנושא מבחינה מקצועית ואקדמית? נראה כי גם כאן המסקנה המסתמנת נותרת דומה. "זה ידוע שבכל תשתית שבונים, לוקח זמן עד שהביקוש מתמלא", אומר פרופ' קרל מרטנס מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, "צריך להבין שלאנשים לוקח זמן לשנות הרגלי צריכה. זה נכון לגבי חניונים, לגבי הרכבת הקלה בתל אביב, ובוודאי לגבי תחבורה ציבורית בשבת, גם בזמן מלחמה. לכן", הוא מוסיף, "פיילוטים אף פעם לא נעשים לתקופה כה קצרה. אי אפשר לבדוק דבר כזה בחודש אחד, ובוודאי שלא להסיק מסקנות ולגזור החלטות. זו בדיחה".
בנוסף, הוא מציין, נתוני השימוש הנמוכים עשויים להיות קשורים למה שמכונה "קישוריות". "גם אם יש רכבות וקווים בין עירוניים זה פתרון חלקי בלבד", הוא אומר, "האם לכל משפחה יש רכב בבית שיכול להסיע אל תחנות הרכבת והאוטובוס? אז מי שיש לו רכב מפנק את החייל, ומי שלא - וזו לא אוכלוסייה קטנה - נותר בלי מענה, ולכן גם זה משפיע על הביקוש".
הרבנות הצבאית מאשרת
בסופו של דבר אי אפשר לברוח משתי הסוגיות הגדולות שעומדות ברקע הנושא הנקודתי שעסקנו בו כאן. הראשון הוא היחס של המדינה לתחבורה ציבורית באופן כללי. "מזלזלים כאן בנוסעים שאין להם רכב", אומר פרופ' מרטנס, "זה אפילו לא קשור לפוליטיקה. זה חלק סיסטמטי מהמקצוע. כל הכלים, המודלים והבדיקות שיש לנו - הכול מותאם לרכב הפרטי. זו תופעה ששולטת בכל מדינות המערב, ורק בשנים האחרונות המבט מתחיל להתרחב".
הנושא השני קשור כמובן ביחסי דת ומדינה. כאן מעניין לציין כי לפחות כל עוד המלחמה נמשכת אין באמת בעיה מההיבט הזה. במסמך שפרסמה הרבנות הצבאית על רקע האירועים מובהר כי "חיילים שעסקו בלחימה בפועל - רשאים לצאת להתרעננות בביתם גם בשבת, אם אין אפשרות להתרעננות בזמן אחר". גם "חיילים בשטחי כינוס והיערכות, שלא עסקו בלחימה בפועל" יכולים לצאת להתרעננות בשבת "אם לדעת המפקדים בשטח אכן ישנה שחיקה משמעותית הפוגעת באופן ממשי בהמשך היערכותם ללחימה".
אבל האם הנושא מוסמס מתוך חשש שההצלחה תוביל להגברת הלחץ על המשך השירות גם בימים כתיקונם? אנחנו כמובן לא יכולים לקבוע את זה, והנושא לא הוזכר בתגובת המדינה לעתירה בבג"ץ, שנדתחה על ידי השופטים. אך כמו שמציין פרופ' מרטנס, זה לכל הפחות נושא שמשרד התחבורה צריך להיות כן לגביו. "אם הסיפור הוא שיותר חשוב לכם לשמור על הדת, אז תהיו הוגנים ותגידו את האמת לציבור. ואז אפשר יהיה לדון האם זה באמת ערך יותר חשוב".
ממשרד התחבורה לא התקבלה תגובה לכתבה.