"אני לא מפחד למות מטיל, אני מפחד שלא יהיה לי כסף לאכול"

ערב ה-7 באוקטובר שהו בישראל כ-122,000 עובדים זרים ברישיון, כשהם מאיישים משרות בחקלאות בבניין ובסיעוד. במתקפת הפתע של השבת השחורה נרצחו בעוטף  62 עובדים זרים שהגיעו לעבוד בישראל מתאילנד, הפיליפינים, נפאל, סרילנקה, קמבודיה, סודן ואריתריאה. 33 עובדים זרים נחטפו לרצועה, רובם תאילנדים ששוחררו בעסקה הראשונה. כיום עדיין מוחזקים בשבי חמאס סטודנט מנפאל ושמונה עובדים תאילנדים שטרם שוחררו. מלחמת ה-7 באוקטובר שפרצה בעקבות הטבח, גבתה מחיר דמים אכזרי מקהילת העובדים הזרים בישראל. רק לפני שבוע, ביום חמישי, ובעקבות מטח כבד ששוגר מלבנון למטולה, נרצחו החקלאי עומר ויינשטיין וארבעת העובדים הזרים מתאילנד ששהו אתו בשטח בזמן המטח.

בימים שאחרי השבת השחורה ומתוך הפחד והכאוס ששר במדינה, רבים מהעובדים הזרים נטשו את עבודתם בארץ וטסו חזרה לארצות חזרה מוצאם. מדינת ישראל התמודדה בתחילת המלחמה עם חוסר קריטי בכוח אדם, כזה שמניע את הייצור במשק ובכך החקלאים בארץ נותרו ללא עובדים. רבים מהישראלים נרתמו תחילה להתנדב ולסייע בעבודת הקטיף, אך המענה היה חלקי ועם הזמן העובדים הזרים החלו לשוב לישראל למרות המלחמה  והפחד שאוחז בהם  - ובעיקר בשם הפרנסה.

"המדינה הקצתה לי מיגונית ולמרות שהבית שלי לא ממוגן, בחרתי לשים אותה בשטח אצל העובדים הזרים"

"זה לא נתפס לי בראש שאנשים מתפנים", אומר מוטי סלהוב, 63, חקלאי שמגדל פירות יער ממושב אבן מנחם, שבגבול הצפוני. "עבורי להתפנות זה אומר שהפסדנו. בוודאי שאני מפחד, זה אנושי לגמרי. למרות הפחד וכתפיסה עקרונית, אני ואשתי, שבמהלך השנים עברנו את כל המלחמות פה בצפון, לא נתפנה מהבית לעולם".

סלהוב מספר שהם סופגים מטחים כבדים, במיוחד מאז החלה ההסלמה בצפון, ושרק ביום שבו אנחנו מדברים הוא והעובדים הזרים במשק רצו שלוש פעמים למרחב המוגן: "כשפרצה המלחמה עבדו אצלי תאילנדים שפשוט ברחו מיד כשראו מה קורה במדינה. כמה חודשים אחרי קיבלתי עובדים הודים. המדינה הקצתה לי מיגונית ולמרות שהבית שלי לא ממוגן, בחרתי לשים אותה בשטח אצל העובדים הזרים. חשוב לי שהם ירגישו בטוחים ובטוב. בימים שהם מאד מפחדים הם פשוט ישנים במיגונית".

ישנים במיגונית

ראול, רווק, עובד זר שהגיע לפני עשרה חודשים מקרלה קוצ'ין שבהודו, עובד אצל סלהוב בשדות של אבן מנחם. "אני אוהב את ישראל", הוא אומר. "האנשים פה טובים וגם הפרנסה. אני מרוויח פה טוב ויכול לבנות את עצמי ואת העתיד שלי. אני מכיר את ישראל, עבדתי פה חמש שנים בעבר, ועכשיו בגלל המלחמה קיבלנו אישור לעוד תקופת עבודה ואני נשאר פה". הוא מספר שסלהוב, שאותו הוא מכנה "בוס טוב מאוד" בנה עבורם מיגונית בשטח, והם גם לנים בה, כך שהם מרגישים בטוחים למרות המטחים הכבדים.

רונית בדרק, שמתגוררת בפתאל שבבקעת הירדן, נמצאת כבר 40 שנה בתחום וכיום היא אשת השטח של א.ר. נתיבי המזרח, משרד שמתמחה בהשמת עובדים זרים בשוק המקומי. כשהיא נזכרת מה התרחש במדינה בהיבט העובדים הזרים מיד אחרי ה-7 באוקטובר היא אומרת: "ב-8.10 קמנו לכאוס והתחלנו להוציא תאילנדים מנתיב העשרה. הם היו בהלם מוחלט ורובם ברחו חזרה לתאילנד מתוך הפחד שאחז בהם".

ההיסטריה הראשונית שכחה מהר מאוד והתחלפה ברצון שלהם לחזור למקום עבודה טוב ולשכר גבוה ולדבריה 98% מהעובדים שנטשו חזרו לארץ לאותו מעסיק ולאותו מקום בו עבדו לפני המלחמה. "צריך להבין, משכורת המינימום בתאילנד היא 1,000 שקל בחודש. פה הם מקבלים 5,800 שקל לפני שעות נוספות ותנאים. עם כל הכבוד למלחמה, מבחינתם הם מגיעים לתקופה מוגבלת לעשות כסף וזה בעצם מה שמעניין אותם". בדרק מסבירה שלפני המלחמה היתרי העבודה ניתנו לתקופה מוגבלת של 63 חודשים. אחרי המלחמה ועם מצוקת העובדים הזרים שנוצרה, המדינה הרחיבה את ההיתרים לעובדים הזרים לשבע שנים.

בדרק מספרת שלמרות המלחמה, כל יום נוחתות בארץ טיסות מהמזרח כשעל המטוסים 80 אחוז עובדים זרים שמגיעים לאייש משרות בתחומי הבניין, חקלאות וסיעוד. היא מדגישה את העוני ממנו הם מגיעים אל מול יכולת השתכרותם בישראל, שעבורם היא קריטית הרבה יותר מהסכנה שבנפילת הטילים. כשהיא נשאלת כיצד ממגנים אותם בפרט במקומות העבודה שנמצאים על קווי העימות היא אומרת: "היכן שהם לנים יש אמצעי מיגון, לפעמים גם בקומה 30 על הפיגומים, מארגנים להם מיגונית, אבל בשטח עצמו ברוב המקרים אין. יחד עם זאת, גם אני כישראלית וכאדם פרטי יכולה למצוא עצמי תחת אזעקה באמצע הרחוב וללא מרחב מוגן זמין. זה קורה לכולנו ולא רק לעובדים הזרים".

"ישראל זה לא בית סוהר - מי שמפחד יכול לחזור הביתה"

בדרק אומרת שמי שמפחד ומבקש לחזור הביתה, משוחרר מיד מעבודתו בהתאם לתנאים שבחוק, ואף עובד זר לא מוחזק בארץ בניגוד לרצונו. היא מספרת על אחד העובדים התאילנדים שעבד לפני המלחמה בבקעה ושהיה צריך לחזור לארצו כי היתר העבודה שלו הסתיים. עם השינויים שנעשו אחרי המלחמה והרחבת היתרי העבודה לעובדים הזרים, הוא פנה אליה וביקש שתחזיר אותו לעבודה בארץ מיד. לשמחתו, בדצמבר האחרון הוא חזר למעסיקו בבקעה.

טומי, עובד תאילנדי ואב לילד קטן, שהה בנתיב העשרה בשבת השחורה, ומעסיקו נרצח במתקפה.  הוא נמלט לארצו מיד עם פרוץ המלחמה וחזר גם הוא ארצה בדצמבר האחרון למרות שהיה וחווה את התופת עצמה: "בתאילנד הרווחתי 800 שקל לחודש, פה אני מרוויח בסביבות 8,000 שקל עם שעות נוספות ויש תנאים טובים כמו מגורים, מים, חשמל ושירותי בריאות. אני לא מפחד להתפוצץ, אני יותר מפחד שלא יהיה לי כסף לאכול. אני רוצה לעבוד בישראל".

בדרק: "לאחרונה ועם ההסלמה בצפון, התבקשנו להעביר את העובדים הזרים מראש הנקרה שהפכה לשטח צבאי סגור לקיבוץ כברי. הם עשו לנו בעיות עם זה ולא רצו לגור בקיבוץ כברי. הסברנו להם שמדובר בשטח צבאי סגור והם התעקשו לחזור בטענה שראש הנקרה זה הבית שלהם ואין להם מה לחפש בקיבוץ כברי. בעקרון אנחנו מחויבים להעביר אותם להתגורר במקומות פחות מסוכנים וכך אנחנו עושים, אבל אנחנו לא יכולים להכריח אותם".

"אם היו נותנים לי הייתי מתנדב לצבא ונלחם עבור המדינה"

תמונת הפרופיל עם הנוף של העיר העתיקה בירושלים בוואטס אפ של ג'וני מבוליביה מסגירה את אהבתו לישראל. הוא הגיע לארץ לפני מספר שנים לעבודת סיעוד במרכז הארץ. הוא כבר מכיר טוב את סבבי הלחימה בארץ והוא טוען שהוא לא מפחד: "אני אוהב את ישראל ומחובר אליה בעצמות", הוא אומר בעברית שבורה עם מבטא דרום אמריקאי. "אני מרוויח פה טוב והצלחתי לבנות בית בבוליביה עם הכסף שאני מרוויח בישראל. אני כל כך אוהב את המדינה ואת האנשים פה, שאם היו נותנים לי הייתי מתנדב לצבא ונלחם עבור ישראל".

"התאילנדים הם חקלאים בנשמה, אנשי אדמה, הם עובדים בשדות ואם יש מעליהם רעש חשוד זה לא מפריע להם"

בחוות "חדווה בגן" לגידולי מזון אורגני שממוקמת באבן יהודה, מועסקים לי ו-אקופן, שני עובדים תאילנדים. "העובדים הזרים לא מפחדים", טוענת חדווה גורדון, בעלת החווה. "הם באים לעבוד ולא מעניין אותם ענייני המלחמה. התאילנדים הם חקלאים בנשמה, אנשי אדמה, הם עובדים בשדות ואם יש מעליהם רעש חשוד זה לא מפריע להם, הם ממשיכים בעבודתם ומה שמעניין אותם זה העגבנייה ולא הטיל מעל. ברמת המיגון אנחנו עושים מה שאפשר להפחית את הסכנה והפחדים. הם מבינים בדיוק מה המצב והם באו אלי לא מזמן ואמרו: 'בעלת הבית, תביאי קוביית בטוןק. לפני התקיפה האחרונה מאירן, הבאנו להם צינורות בטון ענקיים לשטח על מנת שיוכלו להתחבא גם כשהם עובדים בשדות. זה לא פשוט למגן בשטח ולרוב החקלאים אין היתרים למיגוניות כי זה כרוך בתהליך ארוך ובירוקרטיה".

חדווה מספרת שלתאילנדים קהילה גדולה בישראל, הם עטופים והם בקיאים במצב ומעודכנים בכל ההתרחשויות: "כשפרצה המלחמה המלך בתאילנד החליט להחזיר במידית את כל העובדים לתאילנד על חשבון המדינה. אחרי חודשיים הם התקשו להתפרנס, נוצרה מצוקה נוראית מבחינתם והם ביקשו לחזור ארצה. הרשויות בתאילנד אמרו להם: מי שרוצה שיחזור, אבל שלא יהיה מימון נוסף של החזרתם הביתה".

לי התאילנדי מהחווה של חדווה עבד בעבר חמש שנים בארץ, וגם הוא ביקש לחזור לעבוד בארץ עם התרחבות ההיתרים. יש לו שני ילדים בתאילנד, האחד בן 7 והשני בן שנתיים והוא נמצא איתם בקשר טלפוני יום יומי. "בישראל אני יכול לפרנס אותם וככה יש להם חיים טובים בתאילנד, בעלת הבית נותנת לנו תנאים מעולים, יש מגורים ולידם מרחב מוגן, אנחנו מרוויחים כסף ויש לנו חיים טובים מאוד".