ד"ר אורנה שמחון לא הייתה בבית כשנפל כטב"מ בחצר האחורית שלה. למעשה, היא כבר שמונה חודשים לא בבית. היא ובעלה, שר החקלאות לשעבר שלום שמחון, פונו מביתם במושב אבן מנחם, הצמוד לגבול לבנון, עם שאר יישובי הגדר המטווחים, ועברו לגור בנהריה אצל בתם טל. אנשי המושב, חקלאים כולם, נאלצו לעזוב את שדותיהם המוריקים, את המטעים עמוסי הפרי, את האדמה שהם חיים עליה וממנה, ולצאת לגלות שאין להם מושג מתי יחזרו ממנה.
הגידולים החקלאיים במושב מגוונים. מטעים של אפרסקים, נקטרינות, שזיפים ותפוחים, שדות פטל אדום, דובדבנים. למשפחת שמחון יש משק חי של תרנגולות חופש, וכרם, וביקב שלהם מייצרים יינות מזני קברנה סוביניון וגוורצטרמינר שזכו בפרסים. בתחילה היה נראה שעשרות הדונמים של הגפנים לא ישרדו את העזיבה שלהם – הטיפול בכרם מצריך נוכחות פיזית תמידית של החקלאים. אבל המשפחה לא ויתרה. בנחישות, ותחת אש, הצליחו להציל את הכרם. הם החלו להגיע מדי יום מנהריה לאזור המסוכן ולטפל ביבולים. להשקות, לרסס, לנכש. הם יודעים שמזלם שפר עליהם. חקלאים אחרים איבדו שדות שלמים, אחרים מנסים להציל את מה שאפשר. "הכרם מעובד, אנחנו חזרנו לעבד אותו. הוא התייבש, והחלטנו לחזור ולשקם אותו", מספרת שמחון. "אנחנו עולים לשם, כולל בעלי והבן שלי גל שגם הוא גר במושב, והשותף שלנו. יש לנו גם כמה עובדים מסרי לנקה כי התאילנדים פחדו ולכן כוח העבודה מוגבל".
לפני שבוע נפל להם בכרם מה שנראה כמו כטב"ם או שאריות של טיל מיירט. למרבה המזל, הפועלים כבר עזבו כשחלקי מתכת עגולים נחתו בין הגפנים, מאיימים לחסל את הגפנים שהצליחו להציל.
כשהיא לא דואגת לתרנגולות ולכרם, לבעל ולבן ולעובדים שמסתכנים בשדות, שמחון היא מנהלת מחוז צפון של משרד החינוך, והיא אחראית על מערכת החינוך של ילדי הצפון, אלה שנעקרו מביתם, ואלה שלא, אלה שמפונים ופזורים ברחבי הארץ. "יש במחוז 16,710 מפונים שאני צריכה לטפל בהם. זה אומר לתפעל את כל מערכת החינוך, ולדאוג גם להם וגם ללא מפונים".
עכשיו, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, היא מנצחת על בנייה של עשרות מבנים חדשים ביישובים שאינם בקו העימות, המוסבים לבתי ספר.. "לצערי הרב לא ראינו אופק שבו התלמידים יחזרו לבתי הספר שלהם באחד בספטמבר. אני חשבתי שנחזור, אבל יש עמימות", היא אומרת, "אז הכנו תוכנית מגירה למצב שהפינוי יימשך, ועליה אנחנו עובדים. יש בתי ספר שנפגעו, יישובים שצריך לשקם. קריית שמונה, מטולה, מנרה. כל בית שני פגוע".
היא נולדה וגדלה במושב מעונה, שם להוריה הקיבוצניקים לשעבר היה משק חקלאי אותו עיבדו כל חייהם. "למדנו כל החיים שחקלאות היא אחיזה בקרקע, זה יותר מבית", היא אומרת. "קשה לי לראות את החקלאים קורסים, שהם לא מתפרנסים בכבוד. קשה לי מאוד לראות משק הרוס שצריך לבנות הכל מחדש. כל מי שהתיישב פה באזור הגליל הוא בעל משקים. אנשי הקיבוצים והמושבים נאחזו בקרקע ופיתחו משקים לתפארת. נחמץ לי הלב לראות איך כל הכלכלה קורסת והכל עזוב. זה משהו שייקח הרבה זמן לשקם".
בינתיים, היא אומרת, החקלאים נאבקים. "החקלאים מחפשים כתובת, ואני לא רואה איך הם מקבלים מענה ומענקים ופיצוי. הם מרגישים מאוד מאוד מוזנחים. אני מקווה מאוד שמשרד החקלאות יכין תכנית גם לטווח המיידי וגם לטווח הארוך. זה מופיע בהחלטת הממשלה, אבל עד שיראו את הכסף החקלאים קורסים".
מה העזרה הכי דחופה שהחקלאים זקוקים לה?
"הכי דחוף זה שהם יקבלו הכרעה מתי חוזרים הביתה, שלאנשים יהיה אופק ברור כי אנשים פשוט מיואשים. ואם הם מיואשים הם לא חוזרים, ואם הם לא חוזרים אין חקלאות ואין צפון. דבר שני זה שהם יידעו שהמדינה רואה אותם. החקלאי הפשוט, שזה מקום הפרנסה העיקרי שלו, שידע שמישהו רואה אותו, ודואג לו, ושיעזרו לו להרים את הראש. החקלאים מיואשים".
שמחון נותנת כדוגמה את הסיפור של משק הפטריות דווידיאן במושב זרעית, היושב ממש סמוך לגבול. חוות השמפיניון של רוזה ויצחק דוידיאן, שאחזה ב-40 אחוז משוק הפטריות בישראל, סגורה מאז השמונה באוקטובר, ואף ספגה פגיעה ישירה מרקטה. "יש את המשק של רמו בן ששון ממושב חוסן שאוחז ב-60 אחוז ממשק הפטריות ומשווק את פטריות מרינה עוד תוצרת ועכשיו הוא מספק את כל המשק. אם זה לא היה היינו נשארים בלי פטריות בארץ והיה צריך לייבא אותם וכמובן שהצרכן משלם", מסבירה שמחון. "גם חקלאים אחרים הופכים להיות מונופול על השוק. כשרוזה דוידיאן תחזור למשק שלה, אולי אף אחד אך ירצה לקנות את הפטריות שלה כי הם יקנו את הפטריות של זה שהפך להיות כמעט מונופול".
חוסר וודאות מוחלט.
"אני לא יודעת מה יהיה העתיד. אם רוזה תחזור, אם היא תמשיך לגדל, מי יקנה ממנה. ומה עם הצרכן שנהנה מפירות וירקות וחלב באופן חופשי ולא חווה מחסור אבל משלם ביוקר עכשיו כי יש פחות תוצרת. היום סל ירקות ופירות עולה הרבה מאוד כסף. הצרכן סובל ומי שמייצר קורס".
אני רוצה שבתל אביב ישבו בבתי קפה
בעודה מגינה על המשק הפרטי, ועומדת מאחורי החקלאים, היא גם מארגנת מחדש לחלוטין את מערכת החינוך בצפון במה שנשמע כמו מבצע מורכב וחסר תקדים. "אנחנו מקימים במהלך הקיץ מאפס 18 בתי ספר במתקנים שהם מבנים מוגנים, ממ"דים וממ"סים (מרחבים מוגנים מוסדיים), כדי שכל התלמידים יוכלו ללמוד שם עם המורים שלהם", היא מסבירה. "הצורך של התלמידים לראות אחד את השני והשייכות והקהילתיות זה דבר מאוד משמעותי שנפגע במלחמה הזאת".
איך זה עובד בפועל?
"פיקוד העורף ממגן יישובים ובתי ספר, ואנחנו מאחדים מוסדות. תלמידי שלומי, למשל, פזורים בכמה ערים, ואנחנו מאחדים שלושה בית ספר משלומי ומקימים להם בית ספר. יש שלושה בתי ספר שאנחנו משכנים בעכו, שזה איזור פחות מאוים. במטה אשר אנחנו מאחדים בית ספר אחד של מעלה יוסף שנמצא בגרנות שתושביו מפונים, ושם גם בונים בית ספר למושב בצת שגם הוא מפוזר. בקיבוץ רביד אנחנו מקימים בית ספר מאפס עבור קיבוץ סאסא, שפוצל לשלושה מוקדים. ברמת כורזים מקימים בית ספר לעמק החולה, בראש פינה מקימים שלושה בתי ספר, אחד למטולה, אחד לחינוך מיוחד סיעודי ובית ספר הר וגיא שלמד במשמרות ועוד ועוד".
התראה קצת קצרה להקמת בתי ספר.
"אנחנו עושים הכל בקיצור תהליכים מול משרדי הממשלה השונים, רשויות התכנון, רמ"י, מנהל מקרקעי ישראל, המשרד להגנת הסביבה. הכל זה תהליכים באפס זמן. קיבלנו בשביל זה 108 מיליון שקל ממשרד האוצר, דרשנו את זה לטווח המיידי, ועכשיו רוב ההרשאות בחוץ אנחנו בשיא העבודה. יש כבר הקמה, שיפוץ והסבה של מבנים. חוץ מזה, אנחנו גם דואגים לתלמידים שעברו, כל תלמיד, גם אם עבר לתל אביב או אצל הדודה ברמת גן, אנחנו דואגים שהעירייה תקלוט אותו ונמצאים בקשר איתו ועם ההורים".
ואם זה לא מספיק, הנהלת החינוך במחוז צפון מנהלת גם מערך של פעילויות בקיץ. "אנחנו דואגים לעשות קייטנות והפעלות קיץ לילדים המפונים במלונות, גם מי שלא מפונה, אנחנו דואגים לתת להם מענה, גם מענה רגשי. מארגנים להם הפוגות, שיתאווררו קצת. אני נפגשת עם הורים, מכילה, מנסה לסייע כמה שאני יכולה. טיפלנו גם במפוני דרום שספגו את התופת ושיקמנו את הילדים שלהם. במועצה אזורית מגידו, למשל, יש תושבים מפונים מהדרום. גבים ונחל עוז היו אצלנו. יש לנו גם ילדים חטופים שחזרו מהשבי ואנחנו תומכים בהם. ומורים מגויסים, ומנהלים מגויסים וילדים של מורים שנהרגו בקרבות".
לבית שלה אין לה מושג מתי תחזור. "החקלאים של הצפון, וגם אלה עם החקלאות המפוארת בדרום, וגם התושבים – כולנו משלמים את המחיר כדי שתל אביב תמשיך לחיות כרגיל, והרצליה תמשיך לחיות רגיל. חזרתי ממש עכשיו מירושלים ותל אביב מפגישה. זה כאילו אין מלחמה פה. ואני חושבת בלבי, 'איך אני מקנאה בהם, הם חיים בבועה'. אבל מצד שני אני אומרת, זה שאני מפונה ולא יכולה לעבד את המשק שלי והתושבים בצפון לא בבתים שלהם והילדים לא הולכים לבתי ספר – אנחנו משלמים את המחיר בשביל שבתל אביב ימשיכו לחיות. אני גם בטוחה שאם מישהו היה מפציץ את תל אביב, הייתה תגובה יותר מהירה. אני מאוד רוצה שבתל אביב יחיו, אבל מישהו צריך לספור את הצפון. המטרה של חיזבאללה היא להוציא אותנו משם ושלא נחזור".
על אף הכאב הנוראי, הדאגה האישית והלאומית, שמחון גם מצליחה לשמור על אופטימיות. "אני רואה גם חקלאים שתחת אש מגיעים לעבד את הקרקע שלהם, להתפרנס, כדי לא לוותר על פיסת הארץ הזאת. אני מאמינה בכל ליבי שהחיטה תצמח שוב, ואנחנו נשקם אותם, כמה זמן שזה ייקח".