אנחנו נמצאים בתוך אירוע חסר תקדים בתולדות ישראל. היחסים בין התושבים למדינה מבוססים על כיבוד שיקול דעתה וסמכותה – וברגע שהאיזון הזה נשבר, וקבלת ההחלטות נתפסת כחסרת אחריות, מתרחש מרד. זה מה שקורה בימים האלה באשר לשאלת השיבה של תושבי גבול הצפון לבתיהם: החלטה קולקטיבית לכפור בסמכות הממשלה.
הניסיון לנתח את ההתרחשות הדרמטית הזאת על רקע השיבה הביתה בלבד, מפספס את הסיפור הגדול. אין דבר שמשפחות הצפון רוצות יותר מלשוב לביתן, לשגרת חייהן, לסביבה הטבעית ולקהילה. אלא שאירועי 7 באוקטובר הבהירו ששגרת החיים שהתקיימה במשך עשרות שנים באזורי הגבול, היא אינה גזירת גורל.
הריחוק מהבית הביא עמו גם חשבון נפש עמוק לתושבים: איך הסכימו לחיות כך עד היום, עם ילדים שמרטיבים במיטה עד גיל מאוחר ועם חשש להיכנס למקלחת? איך הפכו את החרדה הקיומית לחלק שגרתי מחייהם? איך התרעה של שניות ספורות במקרה הטוב, ומחסור במיגון, היו מחירים ששווה לשלם? המסקנות הובילו לקביעת גבולות אדומים חדשים, ולסירוב לחזור לנורמות הביטחון הישנות.
אם לא די בכך, השבת השחורה הגשימה את הסיוטים הגדולים ביותר של תושבי הצפון לאורך השנים: חדירה של אלפי לוחמים ליישובים הסמוכים לגדר. אחרי שצפו בגדרות של גבול הדרום נופלות, הם לא יסכימו עוד לחיות מאחורי אחת. נדרשת רצועת ביטחון, מרחק גיאוגרפי שיאפשר תגובה מספקת ויותיר את האיום מעבר לגבולות היישובים.
אלא שהאמת הקשה היא שמדינת ישראל לא מסוגלת לעמוד בקווים האדומים החדשים של תושבי הגבול. היא מסרבת לייצר חזון ברור ל"יום שאחרי", ומייצרת הבנה בקרב תושביה שמציאות חייהם תיקבע מתוך מארג שיקולים אזורי – ולא מתוך יצירת מציאות אקטיבית שלה. הפער הזה בהגדרה של "ביטחון" הוא המקור למרד. הממשלה מפריחה בלוני ניסוי כדי לבחון אם התושבים ירדו מהסולם וייקחו על עצמם את האחריות לביטחונם, ומגבירה בכך את הזעם ואת תחושת הניתוק.
שעת המבחן הגדולה של המרד תגיע כשהממשלה תודיע על הפסקת התמיכה הכלכלית בפינוי התושבים. זה יהיה הרגע שבו התושבים המבוססים יותר ימצאו לעצמם אלטרנטיבות אחרות, ולא יסכימו לשוב. גם הורים צעירים לא יסכימו עוד לגדל את ילדיהם במציאות כזו. המרד אפוא ישנה פנים ויהפוך להגירה שלילית מאזורי הגבול, גם במחיר קשיים כלכליים כבדים. חלק מהמשפחות עושות זאת כבר היום.
השלב הבא של המרד יכול ללבוש גם פנים אחרות, פוליטיות. בקבוצות הווטסאפ של היישובים מתחזקת והולכת תחושת אחדות וגיבוש מתוך התסכול הגדול. לרבים מחלחלת ההבנה שהחלוקה הישנה לימין ולשמאל לא תאפשר לתושבים לייצר קבוצת לחץ יעילה שתהפוך לכוח אלקטורלי. שאלה כזו, "כמה מנדטים אנחנו שווים ביחד?", שעלתה באחת הקבוצות בימים האחרונים, גרמה לי לעצור. על פניו זאת שאלה שתלויה באינספור פרמטרים, אבל באותה מידה מייצרת לראשונה פוטנציאל אדיר: אנחנו שווים, ביחד.
ד"ר מירב אהרון גוטמן היא סוציולוגית אורבנית, חברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון. נולדה בקריית שמונה, כיום תושבת ראש פינה