בתקופת הקורונה, כשכולנו היינו בסגר בבית, יצאה חוי ליבנה, דוקטורנטית במסלול הבינתחומי שמשלב אדריכלות ואקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, למרפסת ביתה בגבעתיים כדי להשקות את העציצים. שכנה שיצאה מביתה הרימה את ראשה ושאלה אותה אם גם היא שומעת דפיקות. ליבנה הסבירה לה שאלו הקולות של הנקר בחורשה שליד. השכנה נדהמה לשמוע, וכבר למחרת יצאה עם הילד שלה לחורשה כדי לחפש את הנקר. אירוע זה, שנראה תחילה שגרתי, הדגיש את הערך הגדול של המרחבים הירוקים בסביבה העירונית.
"משבר הקורונה חשף, באופן בלתי צפוי, את חשיבותה של החורשה שמול הבית. היא הפכה למוקד משמעותי בחיי השכונה – תושבים יצאו לטייל בה, התבוננו בציפורים ובפרחים, וילדים אפילו הקימו בה מחנה", מספרת ליבנה. בנוסף לחשיבות הטבע העירוני לתושבים, יש לו חשיבות גדולה גם למערכת האקולוגית העירונית. ככל שהטבע מכיל מיני צמחים רבים, כך המערכת האקולוגית יצרנית יותר, ומסוגלת להתאושש טוב יותר מתנאי אקלים קיצוני, ממזיקים וממחלות. במחקר חדש, שהוצג בוועידה השנתית ה-52 למדע ולסביבה, בחנה ליבנה, בהנחיית פרופ' אפרת ליברטל בלומנפלד וד"ר מיכל גרונטמן, את הפוטנציאל להגדלת המגוון הביולוגי בחצרות פרטיות.
הגודל כן קובע
במסגרת המחקר נבחרו 60 מגרשי מגורים בגבעתיים לסקירה מעמיקה שבה השוו בין גודל השטח לבין מגוון המינים הקיים בו. בכל מגרש מדדו את השטח הפוטנציאלי שבו צמחי בר יכולים לצמוח – כלומר כל שטח במגרש שאינו בנוי או סלול, וספרו את מיני הצמחים שגדלים בו. שלא במפתיע, תוצאות המחקר הראו שבכל המגרשים שנבדקו, ככל שגודל השטח הפוטנציאלי גדול כך גדל עושר המינים והמגוון הביולוגי. "אף שמרבית המחקרים האקולוגיים מתמקדים באזורים נרחבים יותר, מצאנו שגם בשטחים קטנים יחסית קיימת קורלציה ברורה שמדגישה את חשיבות גודל השטח", מסבירה ליבנה. המחקר התקיים בחודשים פברואר ומרץ, כשהפריחה בשיאה, ובמהלכו נמצאו 82 מיני צמחים שאינם תרבותיים – כלומר מינים שלא נשתלו בידי אדם. מבין המינים שנמצאו היו חרצית, מקור החסידה, סביון, ציפורני חתול, פרג, לשון הפר וחמציץ. ממצא נוסף – שאולי ישמח את מי שאין להם כוח לטפח את הגינה – הוא שפעולות כמו ניכוש עשבים, גיזום שיחים, גירוף עלים ושימוש בחומרי הדברה מקטינות את העושר הביולוגי בחצרות, והימנעות מתחזוקה מוגזמת תאפשר לצמחי הבר להשתלט בסביבה הטבעית ולהגדיל את מגוון המינים.
המשמעות של חלקת האדמה הקטנה
בגבעתיים, בדומה לערים רבות ברחבי העולם, החצרות הפרטיות מהוות אחוז ניכר מסך השטח העירוני – כ-32 אחוז. שטח החצרות הפרטיות בגבעתיים נאמד בכ-1,000 דונם לעומת 220 דונם של השטחים הציבוריים הפתוחים. למרות זאת, חצרות עדיין אינן זוכות לכבוד המגיע להן. ליבנה מסבירה שאומנם קיימות הנחיות תכנוניות עירוניות העוסקות בגודל שטחים ירוקים שצריכים להיות זמינים לפי כמות התושבים בעיר, אבל הן מתייחסות רק לשטח ירוק ציבורי ולא לשטח פרטי. לדברי ליבנה, קיימת התעלמות מוחלטת מפוטנציאל הטבע בשטחים הפרטיים. נוסף על כך, ההנחיות לא מבחינות בין סוגי שטחים ירוקים: למשל, שטח המוגדר ירוק יכול להיות אתר טבע עירוני, ויכול להיות גם גינה ציבורית – שיכולה להיות משטח גומי עם מתקני שעשועים.
יש ערים בעולם שבהן לקחו בחשבון את החשיבות של החצרות הפרטיות. עיריית לונדון, למשל, פרסמה תוכנית להגדלת המגוון הביולוגי, והודיעה שהיא רואה בגינות הפרטיות חלק משמעותי מהנוף העירוני. התוכנית מתארת כיצד ירחיבו את גודל השטחים הפתוחים בסביבה הבנויה באמצעות נטיעת עצים, התקנת גגות וקירות ירוקים, הקמה של חצרות משותפות ואפילו ניצול זמני של חלקות ריקות לשתילה עונתית של פרחי בר.
המחקר מאיר את הצורך הדחוף בשינוי התפיסה והפרקטיקה התכנונית בערים, ומראה שגם בסביבה עירונית צפופה, יש הזדמנויות רבות לטפח ולשמר את הטבע העירוני כדי להגדיל את עושר ומגוון המינים. במקום לראות בחצרות "מוזנחות" מטרד, יש להבין את ערכן האקולוגי. "צריך להרפות ולתת לטבע לגדול כמו שהוא, מבלי להתערב לו. תנו לעלים ליפול, תנו לצמחים לגדול ולפרוח ולהביא אליהם את הפרפרים, לכולם יש תפקיד בטבע. זה מחייב אותנו לשנות גישה ולהבין שהטבע הוא לא אויב ולא לכלוך", מסכמת ליבנה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה